מחוץ לקופסא

החלטנו שאני אתקדם באמצעות דחיפת הגלגלים לאחור. כמו בכיסא גלגלים.

"היכון! החל! צא!!" צעק חנן, ואנחנו התחלנו במירוץ.

ברגע ההזנקה התחלתי לסובב את הגלגלים כמו מטורפת.

ראיתי שגיא, (החנון הזה) עוקף אותי על הטרקטור המהמם של הבנים, והבנתי שאין לי סיכוי לנצח אותו.

אבל חוץ מזה, זה נראה כאילו אני הולכת לנצח מקום שני. באמת מאוד התאמצתי.

בעודי מסובבת את הגלגלים של הרפסודה (כן, המכונית היתה פשוט קו ישר, כמו פונקציה קבועה,

שלדעתי יותר מתאים לגרוטאה הזו תיאור בשם רפסודה עם גלגלים מאשר "מכונית"... ) היא התחילה להתפרק.

כן, שמעתם אותי נכון.

בערך כל מטר הרפסודה השאירה מאחור עוד חלק ועוד חלק...

רועי, שהיה הנציג של הקבוצה הסגולה, (איזה מטומטמים, צריך למצוא את הבנאדם ששוקל הכי פחות, כדי שהמכונית לא תקרוס – חשבתי לעצמי.)

טוב, לפני גיא אני בחיים לא אגיע.

כבר לא ראיתי את הפנים שלו, רק את גבו. אבל... אולי עוד יש לי סיכוי...

כן! עשיתי את זה! הגעתי מקום שני.

כולם מסביב הריעו. כשהגעתי לקבוצה שלי, הם שמחו יחד איתי.

הפעמון צילצל, ואני ומאיה יצאנו מהאשכול.

עדיין התנשפתי מן המאמץ, אבל כמובן, היה שווה את זה.

לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים. מאיה התחילה לספר משהו על הכלב

שלה, אבל לא באמת הקשבתי.

אני לא יודעת איך להגדיר את התחושה הזאת במילים, אבל המדשאות

הירוקות היו מלאות בתלמידים ותלמידות. השמש האירה. הציפורים צייצו.

הכל היה פשוט טוב מדי. וגם מצב הרוח שלי.

הפרק הקודם