כשהמציאות עולה על כל דמיון

שוב, לא יהיה פרק עד 10 תגובות
חחח... אני מנסה למרוח את זה כי אני רק מתחילה לכתוב עכשיו....

מישהו דופק על דלת הכניסה.
הופ נכנסה בריצה לחדרי, היא נראתה מפוחדת.
"מישהו בדלת, מישהו בדלת" היא אמרה בקול תינוקי.
"האגריד.." מלמלתי ומיהרתי מטה.
"לא לא לא!" קראה הופ אחרי "איש רע! איש רע!"
התעלמתי ממנה וירדתי מטה לבושה רק בטרנינג שאיתו ישנתי בלילות האחרונים.
פתחתי את הדלת בלי שאלות מיותרות (כגון "מי זה?").
"סקיי" התנשמה אמא מאחורי.
והוא עמד שם, נראה גדול יותר ממה שדמיינתי לעצמי.
"אני פה מצטער אם הפחדתי אתכם" רעם קולו של רוביאוס האגריד בבית.
"האגריד" לחשתי.
"מה את פה אמרת?" הוא שאל.
עכשיו הייתי מוכרחה לחשוב מהר.
לגלות לכולם את האמת או...להעמיד פנים שאני לא יודעת דבר וחצי דבר על הוגוורטס.
כדי להרוויח זמן אמרתי לו שלא אמרתי כלום.
הוא הנהן לעצמו ושאל אם אפשר להיכנס כי "אני ממש קר לי פה"
אמרתי לו שייכנס ושאלתי אותו אם הוא בא בקשר למכתב.
הוא אמר שכן, הוא בא להסביר לנו על מה מדובר.
"אתם מבינים, המכתב הוא לא היה אמור פה להיות נשלח. אני פה הייתי צריך להביא אותו לסקיי." הוא אמר.
"איך אתה יודע את השם שלי?" היתממתי.
"אני פה לא ידעתי אבל דמבלדור כבודו, הוא יודע הכול" הסביר האגריד.
"מי זה דמבלדור?" שאלה אמא.
לרוע המזל, דייויד חשב שזה הזמן להשוויץ, "דומפרשטול זה מישהו מהספרים שלה" אמר והצביע עליי.
השתררה דממה.
האגריד הפנה את המטרייה הורודה אל דייויד (שלא התרשם במיוחד) ושאג "אתה שלא תפגע פה בדמבלדור כבודו!" (והקפיץ את דייויד)
מאחר שידעתי מה המיטרייה של האגריד ומה היכולות שלה (ומאחר שלא רציתי שאחי הגדול יקבל זנב חזיר), מיהרתי להיחלץ לעזרתו.
"לא! האגריד, דייוויד לא ניסה לפגוע בשמו של הפרופסור!" קראתי "הוא רק ניסה לומר את שמו! זו לא אשמתו שהוא דיסלקט בלי קליטה לשמות!"
זה עבד. האגריד הסתובב אלי ושאל "מה אמרת?"
הסמקתי תחת מבטו ומלמלתי "הוא בסך הכל מוגל, זה הכל."
אופס.
עכשיו האגריד היה נדהם לחלוטין.
זה הזמן לתירוצים, לא כשהמורה שואלת למה איחרתי!
"זה רק... אני לא... קראתי כמה ספרים" סיכמתי בעילגות.
"ספרים?" שאל האגריד בחשדנות.
"כן. ספרים. אני אוהבת ספרים. ו-"
"היא תולעת ספרים." נידב דייויד מידע. נראה היה שגם הוא (כמו ורנון) לא לומד מהאגריד.
"זה מה שיקרה לך אם לא תסתום!" אמרתי בעצבנות "אתה מבין" פניתי אל האגריד "יצאתי לבד לחפש חנות ספרים ונתקלתי בחנות ששמה..." הרצתי את כל חנויות הספרים שהכרתי בראשי "ספריית הקוסמים של לונדון" המצאתי במהירות "ו..אֵם...נכנסתי וקניתי לי כמה ספרים. היו שם מלא תמונות ומידע על עולם הקוסמים."
"אני פה לא הבנתי אבל שיהיה. אתם בטח עייפים. אני פה אשמח אם תרשו לי לישון פה בספה." אמר האגריד
אמא פצתה את פיה כדי לסרב, אבל אני אמרתי במהירות "בטח, חלומות פז."
כשעלינו כולנו במדרגות (הם המומים ואני נרגשת) אמא אמרה לי "מה לכל הרוחות חשבת לעצמך כשהרשת לאיש הענק הזה לישון אצלנו בסלון?!?!"

עד כאן!
תגובות בבקשה?

הפרק הקודם		הפרק הבא