בולים מקומטים

שלום, אימא.

כן, זה אני.

הבן ה"מוצלח" שלך.

אני רק רציתי להגיד...

אני מצטער.

אחרי מותך...

אני לא טיפלתי באריאנה.

זה היה הכל אברפורת'.

הוא בעצם המוצלח.

אני רק...

"המוצלח."

אבל הוא....

הוא באמת היה מדהים.

אני התחברתי לגרינדלוולד, הפכתי לרודן, התרחקתי מאריאנה ואברפורת'....

הייתי כל מה שלא רצית שאהיה.

שחששת שאהיה.

ואני כל כך מצטער....

הייתי רע.

במילה אחת:

רע.

לא חשבתי על אריאנה.

חשבתי על עצמי, ועצמי בלבד.

אבל אז....

היא מתה.

בקרב ביני לבין אברפורת' ולבין גרינדלוולד.

אני עד היום לא טוח של מי היה השרביט שכיבה את נר חייה, אבל יש לי חשש.

יש לי חשש תמידי שהולך איתי לכל מקום.

קולות קטנים בראש שמלחששים:

"אתה רצחת את אחותך.זאת אשמתך."

ובכן, מובן שזו אשמתי. 

כל זה אשמתי.

אני בן אדם נורא.

הייתה לי שאיפה לכוח, ותראי אותי כיום.

לתפקיד שר הקסמים סירבתי פעמיים, ובגלל הירתעותי מכוח עולם הקוסמים חרב.

למה דווקא עכשיו אני כותב לך את המכתב הזה?

כי בקרוב אני הולך לצאת למסע, שממנו אולי לא אחזור.

ואולי כל זה מגיע לי.

אולי מגיע לי למות.

אולי מגיע לי לעולם לא לראות יותר את האור.

אולי מגיע לי, בגלל שאני גרמתי לאחרים לא לראות יותר את האור.

והדבר שמייסר אותי יותר מכל:

אני גרמתי לאריאנה לא לראות יותר את האור.

אז אני מצטער.

באמת מצטער.

נכון לעכשיו כדי לכפר על חטאי אני מנהל את הוגוורטס, ונותן לכולם להיות פה.

לא משנה מה הם ומה הם לא.

אבל אני יודע....

אני לעולם לא אוכל לחפר על חטאי.

הם גדולים מדי.

אני מצטער...

קנדרה.

לא מגיע ל להעלות את השם "אימא" על שפתי.

אז...

אני מצטער.

אני מצטער שאני אלבוס דמבלדור.

המכתב התנופף ברוח שהגיעה מהחלון הפתוח במשרדו של דמבלדור.

למראית עין לא היה איש בחדר, אך אם הייתם מתבוננים היטב הייתם רואים זוג דמויות.

נער בעל אף מזוגזג ושיער עד לכתפיים, ואישה.

אישה יפה ומסבירת פנים, אשר מחבקת את הנער.

אלבוס ואימו.

שוב ביחד.

תודה לתולעתספרים, הפרק הזה מוקדש לה.

הפרק הקודם		הפרק הבא