הוא חזר...

צרחות נשמעו מכל עבר, תלמידי שנה ראשונה ושניה התעלפו בכל עבר, תלמידי שנה שביעית שתמיד נראו חזקים כאלה, שקשקו מפחד, והמורים הלכו הלוך וחזור ונראו אובדי אצות. "שקט!" נשמע קולה של המנהלת "הוגוורטס כרגע מוגנת, ווולדמורט לא יכול להיכנס לתוכה, הטקס מסתים עכשיו, וכל התלמידים ללכת לחדר המועדון." לאט לאט האולם הגדול התחיל להתפנות, עד שנשארו בו שלושה אנשים: נוויל לילי המנהלת, ואורלו, שעדיין נשאר מעולף. לאחר כמה שעות התעורר אורלו במרפאה, "מה זה? איפה אני?" הוא שמע את קולו של נוויל "אני כל פעם מתפלא מחדש איך מדאם  פומפרי שהי כבר עברה את גיל 90 נשארת רופאה כמו שהיא היתה, אני זוכר איך היא רפאה אותי כמה פעמים!" לאחר מכן שמעאת קולה של מאדם פומפרי:"מצטערת אבל הוא צריך להחלים, אי אפשר לבקר אותו עכשיו" "אנחנו מאוד מצטערים אבל זה ענין שלא סובל דיחוי" נשמע קולה של לילי פוטר.מ לאחר כמה דקות של משא ומתן של נוויל ולילי עם מדאם פומפרי, נכנסו שלושתם ביחד לדבר עם אורלו. "טוב" אמר נוויל "יש לי שני דברים לומר לך. הראשון הוא שאתה ילד מאוד חכם". אורלו הסמיק מעט "השני הוא שאנחנו צריכים עוד פרטים, מה בדיוק קרה שם?" "בסדר" אמר אורלו והתחיל לספר: "אחרי שהוא חזר אז ישר זיהיתי אותו הוא הרג את סבא וסבתא שלי. אבל ידעתי שהוא לא באמת קיים, ובשניה שרזין יעזוב את אבן האוב הוא יעלם. אבל רזין כנראה לא מצטיין בחשיבה מהירה, ולפני שהוא הספיק להגיב, זה שאין לנקוב בשמו חטף את השרביט שהיה לרזין ביד. לאחר מכן הוא אמר משהו לרזין, הדביק לו את האבן על היד ושנייהם נעלמו" אורלו סיים לספר ונוויל, לילי ומאדם פומפרי החליפו מבטים מודאגים. "אתם קולטים מה הלך פה?" שאל נוויל. "לא" ענו מדאם פומפרי ולילי ביחד. "אני לא יכול להסביר את זה עכשיו בגלוי עוד מעט נלך כולנו למקום קבוע ואני יססביר לכם. "מצטערת אבל אני לא יכולה לבוא" אמרה מאדם פומפרי, "יש לי עוד כמה תלמידי שנה ראשונה מעולפים." "בסדר אז לילי, רק את תבואי איתי"

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא