עיר של אהבות קטנות (או גדולות)

אוקי. אז הפרק הזה מוקדש לאחי הקטן בן הארבע עשרה שאת כל נשמתו וכספו הוא משקיע באופניו בסקטפארק. (ככה כותבים את זה?) וכשהיום שהלכנו אני והוא לעשות סיבוב ופתאום פגשנו בשני הרוכבי אופניים הכי טובים בארץ הוא החל לקפצץ כמו משוגע והתנהג כמו שאני אתנהג כשאני אפגוש את הארי סטיילס (הוו הלוואי... פחחח...) אז לכמה דקות נאלצתי לשחק כאילו אני לא אחותו ולא קשורה אליו בשום צורה. בכל מקרה בזכותו עלה לי הרעיון הזה ש... טוב אתם כבר תדעו מהו כשתקראו את הפרק... 

קליירי ירדה במדרגות האופרה ונשמה לרווחה. שיואו. היום הזה נגמר.

היא הבליעה אנחה. ומכאן היא צריכה ללכת לביתן הצנוע והקטן שלה ושל אימה. היא באמת מתפלאת איך אימא שלה עושה את זה כל יום. עוזבת את בית האופרה המפואר ומגיעה לביתן הקטן והפשוט שעומד בניגוד עז לכל היופי והפאר שבאופרה.

היא החלה ללכת. לא לנסוע באוטובוס. אימא שלה אמרה לה שהם נקלעו לקשיים כלכליים. קליירי חייכה במרירות. הם כל הזמן נמצאים בקשיים כלכליים רק שהפעם הם קצת יותר קשים.

זה היה הסיבה העקרית שהיא תיעבה את ג'ייס ואת איזי ואת אלק ומריס וסיימון ודות'.

היי, היא ריסנה את עצמה. איזיבל דווקא הייתה דיי נחמדה. גם אלק. ואפילו מריס, היא חייכה קלושות שהיא נזכרה בה. את דות' אפילו לא יצא לה להכיר וסיימון הוא סתם בחור כזה שפולט את ההערות הלא נכונות בזמן הלא הנכון.

אבל ג'ייס... היא קמצה את אגרופיה והאיצה את הליכתה בכעס. הוא משהו אחר. החיוך שלו כזה מעצבן!! והשיער הבלונדיני שלו שנראה כאילו לקחו מאיזה דוגמן הוליוודי.

לכי, תדעי, קליירי גלגלה את עיניה. יש סיכוי שהוא אחד כזה.

הגורדי שחקים נעלמו ואת מקומם תפסו בנייני רכבת נמוכים ומוזנחים, חצרות בעלות עשביית פרא שלעירייה אין עצבים לטפח, וסימטאות צרות.

התחושה הכבדה בביטנה של קליירי התעצמה והליכתה המהירה הואטה ונהפכה לגרירת רגליים עצלה.

לפתע קול פעמון של אופניים נשמע מאחוריה. היא מיהרה לזוז הצידה, מקללת בליבה את כל רוכבי האופניים המקצוענים שמגיעים לשכונה הזאת ומצלמים בה את הסרטונים שלהם לערוץ ביוטיוב.

וכמובן רוכב אופני פעלולי רחוב חלף על פניה בנסיעה איטית. קליירי כבר למדה לזהות אותם על פי האופניים עם השלדה הקטנה והם גם תמיד נסעו בעמידה, מכופפים את הגב, רגליהם ישרות ומידיי פעם קופצים מעל מדרגות או מחליקים על מעקה וגדרות בחצרות הבתים.

משהו בצורת העמידה של הבחור היה נראה לקליירי מוכר.

"אלק?”

הבחור עצר את אופניו והסתובב בצלחת קטנה. הוא ירד מאופניו והוריד את הכובע של הקפוצ'ון מפניו. “קליירי?”

"אלק, היית נראה לי מוכר כשראיתי אותך במעלית,” אמרה קליירי. “ברצינות? אתה אחד מהרוכבי אופניים ששורצים בשכונה הזאת? הייתי בטוחה שאתה הטיפוס של אופרה.”

"כבר אמרתי לך שאני לא אחד כזה,” אמר אלק מרוגז קמעה.

"חשבתי שאתה מנגן בפסנתר או משהו כזה,” אמרה קליירי. “לא מסתובב ברחובות עם אופניי בי. אמ. אקס.”

"פסנתר?” אלק עיווה את פניו בגועל ונראה מזועזע. “בחיים לא! אה, ואני גם לא ידעתי שאת גרה בשכונה הזאת.” הוא העביר את מבטו על כל הביניינים המוזנחים. שתיקה השתררה ביניהם.

"טוב, אז יופי,” ענתה קליירי אדומה. “עכשיו לשתינו התגלה עוד כמה דברים שלא ידעו על השני. אני חייבת להגיע לבית שלי ואני משערת שאתה כבר משתוקק להמשיך בפעלוליך אז ביי, ניפגש מחר ככל הנראה...”

וקליירי עזבה את אלק והלכה במהירות. היא מיהרה לפנות לאחד הרחובות, למרות שהיא ידעה שהיא עושה עיקוף. היא פשוט רצתה להיעלם מהמבטים של אלק.

עיניה עיקצצו. כל הנושא הזה היה נקודה רגישה אצלה והיא שנאה שאנשים הביטו בה ובאימה במבט מרחם. במיוחד עם זה מישהו שאת הולכת לפגוש כל יום בחצי שנה הקרובה.

קליירי השתוקקה להעביר נושא במחשבותיה והוציאה את הטלפון שלה ופתחה את החדשות.

היא גלגלה את עיניה. יופי. פשוט נושא מושלם היא מצאה.

המודעה הראשונה שקפצה לה כבר הייתה מוכרת.

תמונה של איש בשנות הארבעים הייתה מרוחה על חצי מסך מתחתיה היה רשום: “מבוקש. וולנטיין מורגנשטן. הפרס למי שייתן כל מידע על מקום הימצאו עומד על אלפיים דולר. הפרס על ראשו עומד על עשרים אלף דולר.”

'פעם האחרונה שבדקתי הוא עמד על עשר אלף דולר,' מלמלה קליירי. התחושה הכבדה התעצמה ונהפכה למשקולת ברזל.

קליירי דחפה את הטלפון בחזרה לג'ינס. עכשיו כבר ירדו מעיניה דמעות וגלשו על לחייה באיטיות. היא מיהרה לנגב אותם בכעס.

כן, האיש שהיה בתמונה ומואשם בבחמישה מקרי רצח ששניים מהם היו שוטרים ועל ראשו עומד פרס של עשרים אלך דולר הוא אביה. אה הא, החיים לפעמים ממש מתאכזרים אליך, מה לעשות. ולאחרים הם פחות. היא נזכרה בג'ייס ובעטה באבן חצץ שנקלעה לרגליה.

היא חשקה את שפתיה בזעם. לא. היא ממש לא הולכת לבכות פה בגלל שבלונדי סנובי עשיר והיא לא. זה לא הולך לקרות.

'מעניין איך הוא היה מגיב כשהוא היה שומע שהפושע המובקש מספר אחת ביבשת הוא אבא שלי,' היא חייכה במרירות ונכנסה לבניין.

היא דפקה בדלת ונכנסה הביתה. סלון קטן ופשוט קידם את פניה. בפינה עמד שולחן עץ ולידו שני כיסאות. הדלת של המטבח הייתה סגורה ומתוכה נשמעו קולות דיבור של אימה המשוחחת בטלפון.

היי, קליירי,” אימא שלה פתחה את הדלת של המטבח כשהיא זיהתה את הטריקת דלת של הבית שאומרת 'היי אימא, הגעתי.'

"היי אימא,” אמרה קליירי.

"איך היה היום הראשון?” שאלה אימה. “ואיפה כל הכלי ניקוי?”

"היה סבבה,” ענתה קליירי. ממצמצת בחוזקה בעיניה. “ומריס אמרה שאני יכולה להשאיר אותם שם במחסן.”

"הוו, כמה נחמד מצידה,” אמרה אימה.

"אה הא,” מלמלה קליירי ומיהרה לחדרה.

הוא היה בדיוק כפי שהשאירה אותו. המצעים על המיטה מבולגנים. ארון הבגדים היה צמוד לקיר. הדלתות שלו היו פתוחות לרווחה ותכולתו כמעט נשפכה החוצה. בצד החדר עמד שלוחן וילדו כיסא על השולחן היה פרוס דף לבן שעליו היה מצויר חוף ים וקווי מתאר של נערה עומדת על גלשן. קליירי הבליעה חיוך. הפינה הזאת הייתה המקום מפלט שלה. שם היא הייתה שוקעת בציורים שלה ושוכחת מהכל.

הציור האחרון שלה היה היא עומדת על גלשן וגולשת על גל מים בחוף הים. זה היה החלום שלה.

לפתע היא שמעה את קולה של אימה מדבר. היא ככל הנראה שכחה לסגור את הדלת של המטבח בחזרה.

"כן, לוק,” אמרה אימה, קולה היה נשמע מיואש ומודאג. “הבנק אמר שיש לנו רק עוד חודש וחצי עד שהם מעיפים אותנו. המשכורת מהאופרה לא מספיקה... אני כבר לא יודעת מה לעשות.”

המשקולת בביטנה של קליירי התנפצה לרסיסים ודקרה אותה בכל חלקי גופה.

היא טרקה את הדלת של החדר שלה והתימוטטה על מיטתה. רק אז נתנה לדמעותיה לפרוץ.

הפרק הקודם		הפרק הבא