הארי והקונדסאים

אתם יודעים, אני משתדלת לא להלאות בדיבורים, אבל משום מה הייתי בטוחה שלקרוא את הפרק הזה שוב יהיה מביך כי אחרי כמה פאנפיקים אחרים חשבתי שההסתכלות שלי על רמוס בכיתה ח' היתה מעוותת נוראות. ומסתבר שזה דווקא ממש חמוד ויפה, ולהפתעתי - אמין. לפחות יחסית למה שחשבתי (מסכימים? לא מסכימים?).

פרק מספר 3: רמוס

ג'יימס וסיריוס שכבו במיטה. ג'יימס החזיק את לוח הלבנה של הרמיוני. זה היה השלוש עשרה בחודש, ורמוס נעלם.

דלת החדר נפתחה בדממה.

השעה הייתה שבע וחצי בבוקר.

"רמוס?" שאל ג'יימס. "זה אתה?"

רמוס לא ענה. הוא היה עייף מאוד, ומופתע מכך שהעיר את ג'יימס.

סיריוס וג'יימס, לעומתו, היו מאוד ערניים.

"רמוס? אתה בסדר?" שאל ג'יימס בדאגה.

"אני - כן," לחש רמוס בתשישות. "רק - הלכתי לשירותים." הוא נכנס למיטה והסיט את הכילות. 

בארוחת הבוקר, רמוס הופיע מעט באיחור, אבל נראה מאושש מעט.

"בוקר, רמוס!" אמר ג'יימס.

"בוקר טוב," הוא ענה.

"אתה בסדר, רמוס?" שאל סיריוס.

"כן, למה, קרה מ-" הוא לא הספיק לסיים כשהרמיוני עברה לידם.

"בוקר טוב, רמוס. מה שלומך?"

"מה קרה? למה כולכם מתעניינים בי פתאום?" הוא קם בעצבנות.

"סתם…" מלמל ג'יימס.

הרמיוני כבר הלכה למקומה.

"תאכל, רמוס," אמר סיריוס וניסה להושיב אותו בחזרה.

רמוס הסתכל עליו.

"מה?" התמם סיריוס.

"אני לא רעב." אמר רמוס, הרים את תרמילו ויצא מהאולם.

"שנלך אחריו?" שאל סיריוס. "כן. בעצם, חכה רגע." ג'יימס התחיל ללכת לעבר הארי, רון והרמיוני.

"מה קורה פה?" שאל פיטר.

"אה, פיטר, בוא." אמר סיריוס.

פיטר קם והלך אחריהם.

"הי גריינג'ר, בואי רגע!" אמר ג'יימס.

"מה?" שאלה הרמיוני.

סיריוס הביט בה כרומז, והיא באה מיד.

"כן?" היא שאלה.

ג'יימס הושיט לה את לוח הלבנה שלה במבט מלא משמעות.

הרמיוני קראה, "הנה זה!"

"לא גילית לרון והארי, נכון?" ברר ג'יימס בשקט.

"לא," אמרה הרמיוני. ג'יימס הנהן, והיא חזרה למקומה.

"מה הוא רצה ממך, ג'יימס הזה?" שאל הארי.

"כלום…" הרמיוני נראתה מהורהרת.

רון משך בכתפיו. 

"אוקיי, שנבדוק אם הוא הלך החוצה?" אמר סיריוס.

"כן," אמר ג'יימס והם יצאו.

"אנחנו מחפשים את רמוס, נכון?" שאל פיטר, מתנשף מעט.

ג'יימס הנהן.

"פוטר, בלק ופטיגרו." נשמע קול מאחוריהם. "זה רק אני או שחסר מישהו?"

"שתוק, סבר-מאוס." אמר סיריוס.

"אוקיי, אני אשתוק ולא אגיד איפה נמצא לופין הגאון שלנו."

"איפה הוא?" נדלק סיריוס.

"מאחורי עץ," השיב סוורוס סנייפ בהתנשאות. "והוא לא נראה במיטבו." והלך משם.

"אתה חושב שהוא משקר לנו?" שאל ג'יימס.

"שווה לנסות," אמר סיריוס, והם ניגשו לחפש בין העצים.

ג'יימס בדק בשקט את העץ המרוחק ביותר, ליד האגם.

הוא הסתובב לאחור - והנהן.

סיריוס ופיטר מיהרו אחריו, סיריוס משתדל להשתיק את נשימותיו השורקניות של פיטר.

רמוס היה חבוי מאחורי ספר, בצד המרוחק של העץ.

ג'יימס התיישב לצידו, וכך גם עשו פיטר וסיריוס. רמוס לא הפך דף.

עיניו נשארו תלויות על מקום אחד בספר.

לפתע רמוס משך באפו. 

"רמוס!" צפצף פיטר, נבהל.

רמוס הוריד את הספר בבהלה והסתכל סביבו.

העץ היה מספיק רחב כך שכולם יכלו להישען על צידו האחד.

הפנים של רמוס היו אדומות - הוא בכה.

"אתם לא חייבים להיות חברים שלי." הוא אמר.

"על מה אתה מדבר, רמוס?" נבהל ג'יימס.

"א-אתם יודעים." רמוס ספק שאל ספק קבע.

"כן." אמר סיריוס בשקט.

"אז אתם יכולים ללכת. אני לא א-א-אנשך אתכם." רמוס אמר בצרידות וטמן את ראשו בספר. אבל הוא לא קרא. דמעה גלשה על אפו.

"רמוס…" אמר ג'יימס.

"די!" קרא רמוס. "אתם לא מבינים? אתם רק עושים את זה קשה יותר… תגמרו עם זה כבר… או שלא אכפת לכם, עכשיו שאתם יודעים שאני- שאני-" הוא השתנק. "שאני- אדם זאב… בפעם הראשונה שהיו לי חברים אי פעם-"

אבל פיטר קטע אותו. "אדם זאב? אתה אדם זאב?"

"אתם לא יודעים?" רמוס השתנק שוב.

"עוד לא סיפרנו לפיטר," מלמל ג'יימס.

רמוס הרים את ספרו שוב.

"לכו. אם אי פעם הייתם חברים שלי, לכו. לכו כבר!"

פיטר עוד היה מופתע, אבל ג'יימס קם, אחז בידו של רמוס, הרים אותו, וחיבק אותו. רמוס הניח את ראשו על ג'יימס ובכה. סיריוס קם וליטף את השיער החום, המסודר.

"לאן נלך, רמוס?" שאל פיטר, ונצמד אל הנער הגבוה ממנו בראש וחצי.

"אני… מה," מלמל רמוס. "אתם נשארים חברים שלי? אחרי ש-שגיליתם?"

"ברור שכן, רמוס," אמר ג'יימס. "אתה חשבת אחרת?" הוא שאל, נדהם.

"כ-כן, ברור שכן," אמר רמוס, שחובק עכשיו על ידי סיריוס. "ומה יכולתי לחשוב? אף פעם לא היו לי חברים - אף אחד לא רצה להיות חבר שלי, ואני לא רציתי לפגוע באף אחד. ואז הגעתי להוגוורטס, אחרי שדמבלדור התעקש - הוא אמר שכל עוד נוקטים צעדי זהירות מסוימים, אני יכול להיות פה… ונהייתי חבר שלכם, לא הצלחתי לעצור בעדי… וכל הזמן חששתי, שברגע שתדעו מה אני, תלכו. שתעזבו אותי ברגע שתגלו איזו מין מפלצת אני. לא באמת הכרתם אותי… הייתי בטוח שתשנו את דעתכם ברגע שתבינו לאן אני נעלם כל חודש. חייתי בפחד, לפעמים לא הצלחתי להירדם… נתתי לעצמי להיקשר אליכם יותר מידי. אז שיקרתי. אמרתי שאני הולך לבקר את אמא שלי… או את סבתא…"

"לא משכנע במיוחד," חייך סיריוס.

"לא, אבל לפחות לא שאלתם יותר מידי אחרי שאמרתי את זה…" רמוס העביר יד על פניו האדומות. "ממתי אתם יודעים?" הוא לחש.

"מלפני חודש," אמר ג'יימס. "רק התחלנו לחשוד אז… ואז נעלמת אתמול, כמובן, והיינו בטוחים."

"גם הרמיוני יודעת." אמר רמוס.

ג'יימס הנהן. "מזמן… מאז ליל כל הקדושים היא פתחה עליך מעקב לדעתי."

"בזכותה אנחנו גילינו," העיר סיריוס.

"היא לא גלתה לכם -?"

"לא לא. היא לא סיפרה לאף אחד… פשוט לוח הלבנה שלה נפל לה מהתיק. אתה בסדר?" אמר סיריוס.

"כן… ראיתי אותה איתו. נראה לי שאני בסדר," הוסיף רמוס בצרידות.

"אוי, רמוס…" ג'יימס חיבק את רמוס שוב.

עיניו היו מעט אדומות, כמו גם עיניהם של סיריוס ופיטר.

"בואו - א-אנחנו מאחרים לשיעור." רמוס חייך מעט, ומחה דמעה אחרונה.

"כרגיל, התלמיד המצטיין…" חייך סיריוס. הם התחילו ללכת לכיוון הטירה.

"ודרך אגב, רמוס, לאן אתה הולך כל חודש?"

"אה, זה- מתחת לערבה המפליקה יש מנהרה- שמובילה לבית-" רמוס העווה את פניו.

"אה! לכן נטעו אותה! באמת תהיתי למה צריך עץ אלים כל כך… אבל איך נכנסים פנימה?" שאל ג'יימס.

רמוס משך בכתפיו. "יש שם איזה סיקוס בולט שמקפיא אותה…"

"אדיר!" קרא סיריוס. רמוס הרצין. "תזהר עם זה, אתה יודע, זה מסוכן…" הוא רעד.

הם הגיעו אל מול התמונה של האישה השמנה. "חוטם חזיר," אמר סיריוס, שצעד בראש.

"אוי, אנחנו צריכים להיות בשיעור!" נבהל רמוס.

"נראה לך? במצב הזה?" סיריוס הצביע על מראה, וג'יימס פרץ בצחוק.

הם כולם היו אדומים, במיוחד רמוס.

"ג'יימס, אפשר את הגלימה שלך?" שאל סיריוס.

"אה - אני אעשה את זה!" אמר ג'יימס.

"מה?-" אמר רמוס, אבל ג'יימס כבר נעלם במעלה המדרגות.

תוך שנייה הוא הופיע חזרה, בידיו גלימת ההיעלמות שלו. הוא הניף מעליו את הגלימה ונעלם.

התמונה של האישה השמנה נפתחה ונסגרה כאילו מאליה.

הם חיכו רק דקה, והתמונה שוב נפתחה ונסגרה.

ג'יימס הופיע מתחת הגלימה, מתנשף.

"אוי ג'יימס-" אמר רמוס. בידיו של ג'יימס היו בקבוק בירצפת ומעט עוגות. "לא היית צריך,"

"תתכבד," השיב ג'יימס בחיוך.

הכיבוד נעלם מהר מדי.

הם רק שטפו פנים ותוך דקה השולחן היה ריק.

"רוצים עוד?" שאל ג'יימס בעוד רמוס זורק לפח את בקבוק הבירצפת. "אוי - לא, ג'יימס, לא!"

"כלומר, רמוס, אתה רוצה עוד." חייך ג'יימס.

"לא - תקשיב, עוד דקה הפסקה. כל התלמידים יבואו -"

"טוב, טוב, בסדר. זהו." נאנח ג'יימס.

הם ישבו כולם על ספה אחת, רמוס באמצע כמו מלך וכל השאר מסביבו, ושתקו. 

לפתע, לחדר נכנסה לילי אוואנס. ג'יימס הסמיק.

"וואו, שקט כאן לעומת חדר שנמצאים בו ג'יימס פוטר וסיריוס בלק," היא עקצה. "למה לא הייתם בשיעור?"

"אנחנו עוסקים בעניינים שהם לא עניינך, אוואנס, את בוודאי מבינה," התנפח ג'יימס.

"סתום, פוטר." היא אמרה, ממש שניה אחרי שהארי נכנס עם רון והרמיוני.

"סליחה?" שאל הארי.

"היא התכוונה אלי, הארי." אמר ג'יימס בעיניים מצומצמות. לילי הנהנה ופנתה לכיוון מגורי הבנות.

בינתיים, החדר הספיק להתמלא.

קייטי בל פנתה לחבורה שעל הספה. "למה לא הייתם בשיעור?"

סיריוס עמד לענות משהו, אבל לילי שמעה את השאלה מהמדרגות.

"הו, הם עוסקים בעניינים שאינם ענייננו, קייטי, את מבינה," אמרה לילי בחיקוי מושלם של ג'יימס.

הארי צחק. לילי התחילה למצוא חן בעיניו, למרות שהיא הסתובבה עם סנייפ ההוא.

ג'יימס נשף ברוגז ופרע את שערו.

"הי, רמוס, אתה יכול לבוא רגע?" רמוס חייך בשמחה אל הרמיוני, וקם. סיריוס הביט בו בעניין מסוים.

"אתה - אמ - חי, רמוס?" הארי ורון היו במרחק שמיעה.

"אני חושב שכן, הרמיוני," רמוס אמר ברצינות. רון צחקק.

"הרמיוני- את ממש חכמה." הוא אמר, מתרחק מהארי ורון.

הרמיוני הסמיקה כולה, למרות שזה היה דבר שהרבו לומר לה.

"אני מצטערת, רמוס." רמוס  המשיך להתרחק מהארי ורון.

"זה בסדר," הוא אמר, מתיישב על אחת הכורסאות בפינת החדר. הוא הנמיך את קולו מאוד.

"את לא חייבת להיות חברה שלי."

"רמוס -"

"לא. ברצינות, הרמיוני. את לא חייבת להיות חברה שלי אם את לא רוצה בכך. אני לא מכריח אותך, וזה יהיה נורא אם תעשי את זה מתוך מחויבות."

הרמיוני הביטה עליו. הוא היה לגמרי רציני. הוא באמת חשב שהיא לא תרצה בו אם הוא - אם הוא מה שהוא.

"רמוס," היא אמרה נואשות. "רמוס אני לא אהיה כזאת. למה אתה מעלה על דעתך בכלל שאני חושבת שאתה פחות טוב אם -" היא הביטה בפניו. הן לא אמרו לה כלום הפעם.

"הרמיוני, את גם לא צריכה לעשות דבר כזה מתוך איום. אין לי שום דרך לפגוע בך, בין אם זה כחיה, כי שומרים עלי מכל משמר שם וגם אני לא שומר על המחשבות שלי אז אני לא אדע שעזבת אותי, ובין אם זה סתם ככה, כי אני לא מסוגל לפגוע בזבוב. וגם את חכמה מכדי שאוכל לפגוע בך. הרמיוני, את לא חייבת להיות חברה שלי משום סיבה."

"אוי רמוס -" לפתע היה לה חשק לתקוע לו אגרוף באף.

רמוס הביט בפניה.

ואז, לפתע, שניהם הבינו, שהיא נפגעה קשות.

"רמוס," הרמיוני קמה. "אתה יודע מה הבעיה איתך, רמוס?" רמוס הביט בפניה, ולפתע היה כה אומלל, כשהבין שאם הוא איבד אותה - זה היה באשמתו.

הוא פקפק באמונה… הרמיוני הסתכלה עליו. המצב היה עצוב מכדי שתוכל לכעוס עליו.

"אתה אדם טוב, אבל הבעיה איתך שאתה מסוגל להיות פסימי מכדי לראות את המציאות. אף אחד בחדר הזה, למעט אולי עשרה אנשים, שאתה כנראה ממילא לא יודע את שמם, לא יחשוב שאתה פחות טוב או שאתה כבר לא חבר רק מפני שלא מרצונך פעם בחודש אתה הופך למשהו אחר. אם דמבלדור חושב שאתה יכול ללמוד פה אז זה צריך להיות מוסכם על כולם, ואם מישהו לא חושב ככה, אז לא שווה להיות חבר שלו. אני בהחלט חושבת ככה, ואני גם חושבת שלולא היה מנהל שיודע לפתוח את העיניים ולהביט מעל לסטיגמות מטופשות, הוגוורטס הייתה מפסידה תלמיד נהדר. חבר מופלא. תחשוב," היא הקישה באצבעותיה. "חבורת פוטר לא הייתה מושלמת לולא אתה. אתה אולי צודק שאני חכמה, אבל להיות חכמה כנראה לא אומר להיות מספיק טיפשה כדי לא להיות חברה של אדם שמבין אותי, אחרי שנים של חיפושים, רק כי הוא יצור קסום עם סטיגמות מוטרפות. יש לך סטיגמות כלפי עצמך, רמוס. כלפי עצמך וכלפי אנשים נורמליים. אני לא משתמשת בשכל שלי כדי למצוא תרוץ לטיפשות." ורמוס הבין. הוא השפיל את עיניו האדומות. "אני מתנצל…"

"ובצדק," לחשה הרמיוני בעצב. וכשהוא הרים את עיניו, היא לא הייתה שם.

הרמיוני חזרה להארי ורון. רון צחקק.

הרמיוני האדימה.

"הוא - רק הסביר לי משהו על שיעורי הבית שלי -" רון גיחך. "מאוד נראה ככה."

"הרמיוני, מה הפלת עליו שם?" שאל הארי.

הרמיוני הביטה היישר אל תוך העיניים הירוקות עד כאב. "אני אחזור אליו אחרי שאתן למסר לחלחל… ואני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון." היא השפילה את עיניה במהירות, לנגד עיניה צפה התמונה של רמוס המתייסר, והיא לא יכלה לזה. היא עלתה למגורי הבנות, ובקשה מהאדם היחיד שמצאה שם - לילי אוואנס - לנעול אותה בשירותים למשך שעה וחצי. הבקשה נראתה ללילי מוזרה, כמובן, אבל היא עשתה את זה. היא הייתה אדם נחמד הרי, אבל רק לאנשים אחרים שהיו נחמדים. וברשימה הזאת ג'יימס פוטר לא נכלל.

הפרק הקודם		הפרק הבא