A.U הוגוורטס [מתורגם, גמור]

וויתור זכויות: הארי פוטר שייך לג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח משהו מפאנפיק זה. הפאנפיק הזה מתורגם. אם מישהו רוצה לקרוא את המקור, שילחץ על הקישור שלמעלה

תקציר: סלית'רין ידוע כבית של בריונים טהורי דם... וזה נכון. עם זאת, ילדה סלית'רינית אחת רוצה לשנות את זה, ומחליטה לעמוד מול חבריה לבית ולעזור לתלמידים אחרים שהפכו לקורבנות. זה לא תמיד קל לה, אבל היא עושה כמיטב יכולתה.

שנה ראשונה: האומן הצעיר

זה היה בשעות אחר הצהריים המאוחרות. השיעורים בדיוק הסתיימו והתלמידים הציפו את החצר. כשהוא אוחז את פנקס הציורים שלו בחוזקה אל חזהו, נתנאל הרייבנקלו  בן ה-11 נדחף  בקהל. בעוד אחרים שוחחו עם חבריהם, דנו בשיעורי בית או בתוכניות לבלות, הילד הזה חיפש שקט ושלווה הרחק מהקהל.

לבסוף הוא מצא נקודה ריקה על הדשא, גלימתו הכחולה מתנופפת מאחוריו. הוא התיישב והצליב את רגליו, פותח את ספר האמנות שלו. בכל דף צהוב היה סקיצה של חיה קסומה או נוף - חלק אחר משטח הטירה. הוא הגיע לדף שבו היה ציור לא גמור של היפוגריף נפלא. רגליו היו חסרות, והראש היה החלק היחיד שהיה לו את הנוצות. בחיוך, הילד הוציא את העיפרון שלו והוסיף פרטים ליצירת המופת שלו.

הוא לא הבחין בקבוצת נערים בדרכם אליו, עד שצלליהם התנוססו מעל ראשו. זה היה כשהוא הרים את מבטו כדי לראות חמישה תלמידים מבוגרים מבית סלית'רין מחייכים אליו.

אחד הבנים, בלונדיני, חטף את ספר האמנות שלו מידיו.

"היי!" נתנאל צעק, נאבק לעמוד רגליו ומנסה לתפוס את הספר שלו בחזרה.

"מה זה האידיוט הזה?" צחק הילד הבלונדיני, מחזיק את ספר האמנות גבוה באוויר כדי שנתנאל לא יוכל להגיע אליו.

"תחזירו את זה!" הוא התחנן, קפץ ורדף אחרי הספר בזמן שהסלית'רין זרקו אותו זה לזה.

"תפסיק!" קרא, כשראה את דפיו נקרעים מספרו היקר.

"מה זה? פיה? זה מכוער כמו גובלין,"

"זה כל כך נורא! איך אתה יכול לקרוא לזה אמנות?" אחר לעג. "זה רק קווים משורבטים. זה אפילו לא נראה כמו הטירה,"

"האם זה היפוגריף? יותר כמו תרנגולת!"

הנערים המשיכו ללעוג לו בעודם קורעים עוד מציוריו. דמעות החלו לדלוף בפניו של נתנאל כשניסה לתפוס אותם בחזרה.

"חשבתי שאתם, הרייבנקלואים, אמורים להיות אמנים יצירתיים ומוכשרים", אמר הנער הבלונדיני, ככל הנראה המנהיג. "איזה רייבנקלו אתה." הסלית'רין לקח את הדפים הנותרים בידיו וקרע אותם, הדפים נקרעו בקול מחליא.

הנער נאבק קשה יותר נגד אחיזתם כשראה את יצירות האמנות שלו נקרעות לגזרים לפניו כשהנערים הסלית'רינים צחקו עליו. החלקים נפלו על הדשא כמו קונפטי. מרה עלתה לגרונו. עיניו עקצצו והרגישו חלשות. ברכיו קרסו תחתיו, ושני הבריונים הרפו ממנו, מה שאפשר לו ליפול על הדשא. טיפות של דמעות נפלו על גב ידיו.

הוא שמע את צחוקם של הבנים הגדולים יותר משתתק ומשאיר אותו לבדו. גם התלמידים החלו לצאת מהחצר לשיעור הבא שלהם. אף אחד לא הציץ בו. הוא לא ידע כמה זמן הוא היה שם, באותה תנוחה, אבל המקום נעשה ריק ושקט.
או כך הוא חשב שהוא היה.

"רפארו", אמר קול חם.

פיסות הנייר עלו לאוויר, התאספו יחד, מסתובבים במערבולת. כמה שניות לאחר מכן, הם הפסיקו להסתובב, ונשארו דוממים. זה כבר לא היה חתיכות גרוסות אלא נקשר בחזרה לספר מלא בדפים. זה נפל על ידה של הנערה.

היא חייכה, מדפדפת בין הדפים כשהסתובבה סביב הילד המסכן בשביל להסתכל עליו. כל הדפים לא הראו סימנים של קרעים, או בלאי, כאילו זה חדש לגמרי. גם התמונות לא נראו פגומות בכלל!

"אלה ציורים נפלאים! אתה כל כך מוכשר," אמרה, כורעת מולו. עיניו התרחבו, והוא הרים את מבטו.

לפניו היה ספר האמנות היקר שלו, בידיה של נערה חייכנית עם עור בהיר ושיער כחול כהה שנאסף לשני קוקיות נמוכות. היא לבשה חצאית אפורה וסוודר אפור מעל חולצתה הלבנה.

"גם אני מציירת," היא אמרה, "למרות שאני לא טובה כמוך, מכיוון שאתה ברייבנקלו, אתה יכול ללמד אותי? קוראים לי מרינט. מה שמך?"

הוא הושיט יד לקחת את ספר האמנות שלו. "נתנ-"

בעניבה שלה היו צבעים ירוקים וכסופים.

היא הייתה סלית'רינית.

מתנשף, הוא מעד לאחור בפחד. "א-את יכולה לשמור את זה!"

מוצא את שיווי המשקל שלו, הוא מיהר לקום על רגליו ולעזוב, והשאיר את הנערה ואת פנקס הציורים שלו מאחוריו.

הפרק הקודם		הפרק הבא