היא משגעת את ירחוני

"אבל הוא נמצא עם דמבלדור," נהם קינגסלי. "עם אלבוס הכי בטוח."
"אלבוס לא יכול לעקוב אחריו אישית," נהם סנייפ, שכנראה כבר נרגע מהמהומה שהייתה קודם. "אני יכול לשים עליו עין בהוגוורטס," הוא פלט אחרי עוד רגע של שקט.
צעקות חזקות מלמעלה קטעו את השיחה.
"למי אכפת שלא נכנסתם לישיבות? בכל זאת הייתם פה, נכון?!"
"אני לא סומכת עליך," טונקס שילבה את ידיה בהפגנתיות. נראה שטונקס התעלמה בהצלחה מהצעקות שהגיעו מלמעלה, כי היא וסנייפ המשיכו לנעוץ מבטים מזרי-אימה אחד בשני, אבל מולי מלמלה משהו לקינגסלי בדאגה, והעיפה מבטים למעלה.
"אני חושב שחוץ משומרים שיעמדו בשער אין לנו כל כך מה לעשות חוץ מלסמוך עליו," אמרתי לטונקס, למרות שגם אני לא ממש אהבתי את הרעיון. "ברצינות?" היא רטנה. "איך אתה סומך עליו?"
"אני-" ניסיתי להתחמק, אבל קינגסלי קטע אותי.
"די. בינתיים זה הפתרון הכי טוב שיש לנו. סנייפ, באת גם להגיש לנו את הדו"ח על מצב העניינים במחלקת המסתורין?"
הם המשיכו לדבר, ומחשבותי נדדו בינתיים לדברים אחרים, כמו העובדה שמחר... מחר ירח מלא.
"אתה נשאר לארוחה?" קולה של מולי הקפיץ אותי מהרהורי.
"אה? כן, בטח," מלמלתי בתשובה, ומולי הנהנה ויצאה מהחדר. כנראה הלכה לקרוא לחבורה שהייתה למעלה. לפחות עכשיו היה שקט שם.
אחרי כמה דקות ארוחת הערב הייתה מוכנה, וכולנו התכנסנו ליד השולחן כדי לאכול. הארוחה עברה יחסית מהר- או שאולי זה היה רק אני שריחפתי. עד מהרה הגיעה השעה לישון, ומולי ארגנה את כולם בחדרים.
"אני אחזור לביתי," אמרתי לה, ולקחתי את המטאטא שלי.
הלכתי הביתה, קצת מצטער שלא מצאתי איזה תירוץ להישאר. זה לילות שפחות עדיף שאהיה לבד... מצד שני, אולי הכי טוב שאהיה לבד.

הפרק הקודם