בין שחור ללבן

לקחתי את המזוודה שלי וירדתי מהרכבת.

הייתי מסובבת בהורים נרגשים שחיבקו את הילדים שלהם. לא הבנתי מה ההתרגשות הגדולה פה. 

עברתי את המחסום לקינגס קרוס וחיפשתי את ההורים שלי, אישה מוגלית אחת הביטה לעברי בסקרנות. הבגדים 'המוגלים' שלנו כנראה לא היו מדי באופנה.

ניסיתי למצוא את אחיות שלי, אול הם ידעו איפה ההורים שלנו.

מצאתי את דרו ואמנדה מתחבקות בבכי.

התרחקתי משם במהירות, למקרה שאמנדה תחליט לחבק גם אותי. 

"אאוץ!"  צעקתי כשהתגשתי במישהו.

"מצטער על זה, את בלטריקס, נכון?" מכל האנשים ברציף, הייתי חייבת להתנגש בטונקס. פתחתי וסגרתי את הפה כמו מטומטמת.

"את בסדר?" שאל טונקס בדאגה, הוא כנראה נלחץ שקיבלתי זעזוע מוח או משהו כזה.

התעלמתי ממנו והסתובבתי. סלית'רין לא מדברים עם הפלפאף. במיוחד לא עם בוצדמים. 

"נראה לי נפל לך משהו" קרא בוצדם. הוא הושיט לי את השרביט שלי שכנראה נפל לי מהכיס.

משכתי את השרביט שלי מהיד המושטת שלו בהחלטה של רגע קירבתי את זה לאף שלו ולחשתי לו באוזן " יש לך מזל שאין לי כח היום להתחיל עם משרד הקסמים."

הבוצדם הלך צעד אחורה וגירד הצוואר שלו בחוסר נוחות.

"הכל טוב איתך? לא זכור לי שאי פעם דיברנו…"

" אם אתה בחיים תיגע באחותי… רק שתדע שיש לי כמה כישופים ממש נחמדים שאני רוצה לנסות עליך"

הבוצדם קפא על מקומו, ציפיתי לראות על הפנים שלו פחד, אבל להפתעתי הוא רק היה מבולבל.

 "איך את יודעת? דרו אמרה שהיא לא יכולה לסמוך על אף אחד במשפחה כמו שלה."

נדהמתי, מסתבר שזה הסיבה שדרו לא סיפרה לי. היא הייתה בטוחה שאני ירוץ לספר לאבא ואמא.רתחתי, בחיים לא הלשנתי (לא שאי פעם היה לי על מה) התחום הזה היה שייך לנרקיסה. למה היא חשבה שאני יעשה את זה?

דרו ידעה שאני לא תמימה. היא אשכרה חשבה שאני יגרום לזה שיזרקו אותה מהבית. וזה במקרה שההורים שלי החליטו להיות אנושיים.

התלבטתי מה לעשות עכשיו, אם אני יאים על הבוצדם שאני אפגע בו אם הוא יתקרב לאחותי, זה רק יעודד את זה.

כולם יודעים שרומן אסור זה הרבה יותר מלהיב.

"תראה בוצ-טונקס, לדרו יש לב טוב, היא לא הרגישה בנוח להיפרד ממך, המשפחה שלי היה רק תרוץ." עצרתי לרגע ועשיתי פרצוף מהסס,

"לא נראה לי שהיא תשמח שאני מספרת לך את זה, אבל לדעתי אתה צריך לדעת. דרו כבר כמה שבועות רוצה להיפרד ממך, אבל לא היה לה אומץ לפגוע בך. התרוץ של המשפחהה היה הרעיון שלי." חייכתי בהתנצלות.

הבוצדם השפיל את מבטו, וחשבתי שראיתי דמעה אחת יורדת

בחיי, הפלפאפים הם חתיכת צמר גפן.

"מצטערת." אמרתי והתרחקתי משם במהירות.

אחרי שאחותי לא סמכה עלי, ולא העיזה לספר לי על הטעות שהיא עשתה, בסופו של דבר אני זאת שהוציאה  אותה מהבלגן. או… האירוניה…

אבל ככה זה כשאת בלטריקס בלק

אנשים תמיד סוברים הכי גרוע.

"אוף איפה אתם?" מלמלת%E

הפרק הקודם		הפרק הבא