פרופסור רידל- המורה להתגוננות

פרופסור רידל- המורה להתגוננות

חלק ג'- הפרצוף השני של לילי

לילי הסתובבה בביתה חסרת מנוחה, זה היה הלילה הרביעי מאז שהודיעו לה על מותו של טום, וכמו בכל הלילות הקודמים, היא לא הצליחה להירדם, בקושי אזרה מספיק יציבות כדי לדאוג להארי הצעיר, היציבות לא הספיקה כדי לדאוג גם לעצמה.

היא הלכה כסהרורית מחדר לחדר, לא שמה לב היכן היא, עד שמתוך התקף היא התנפלה על הארונות, זורקת את כל מה שיש בתוכם על הרצפה, עוברת מדף אחרי מדף, ארון אחרי ארון, חדר אחרי חדר, עד שהבית היה נראה כאילו עברה בו סופה, ואז היא עברה אל הארגזים שבעליית הגג, מוציאה משם חפץ אחר חפץ וזורקת על הרצפה, שום חפץ לא ניצל מהגזירה, גם לא שמלת החתונה שלה.

צווחה דקה פילחה את חלל הבית, זה היה הארי שהתעורר, הצווחה הוציאה את לילי מההתקף, והיא נפנתה לטפל בהארי עד שהוא נרדם, כאשר הארי חזר ונרדם, היא חזרה לשוטט בין החדרים ולא עבר זמן רב עד שההתקף חזר.

היא רצה בחדרים, בעטה בחפצים הזרוקים על הרצפה, שערה התפרע סביב ראשה, אך זה לא שינה לה, היא מעדה והמשיכה לרוץ, ואז שוב מעדה והמשיכה לרוץ, היא התנשפה והתנשמה, אך שום דבר לא עצר אותה, היא מעדה ורצה, מעדה ורצה, ואז גם מעדה במעלה המדרגות אל עליית הגג, וגם שם היא בעטה בחפץ אחר חפץ, שום דבר לא עצר אותה, עד שהיא בעטה בשמלת החתונה שלה ומתוכה התגלגלה העטרת שהיא ענדה ביום החתונה, העטרת שטום טען שהיא העטרת של רייבנקלו.

לילי רכנה והרימה בעדינות את העטרת, איך שידיה נגעו בעטרת היא חשה כאילו חמימות מוכרת ומנחמת נכנסת לתוכה. היא חשה שלווה, לראשונה מאז שטום מת. כעבור כמה שניות היא שמעה את קולו של טום מאחוריה.

"לילי."

"טום?" היא הסתובבה אחורה במהירות, אך לא היה שם אף אחד.

"לא כך, לילי. אני נמצא עלייך, כך שלא יעזור לך להסתובב. מה שאת צריכה לעשות זה לקחת שתי מראות, אחת לשים מאחוריך, ועם השנייה לראות מה משתקף בראשונה."

"טום, מה זה???"

"אני מצטער שלא סיפרתי לך על כך לפני כן, לילי. העטרת היא הורוקרוקס שיצרתי בצעירותי."

"הורו...מה?"

"הורוקרוקס, חלקיק מהנשמה המוכנס לתוך חפץ או יצור כלשהו, כל עוד המכיל של החלקיק עדיין קיים, הרי שכאשר הגוף המקורי ימות, שאר הנשמה תישאב אל אותו חלקיק, מה שאומר בעצם שאני לא יכול למות באמת כל עוד העטרת קיימת."

"הממממ....מה?"

"תני לי להסביר-"

"-אז אתה מבין פרופסור דמבלדור, אנחנו לא יודעים מה לעשות כרגע, אם טום יישאר בגוף שלי יותר מדי זמן, אני אמות, ואם הוא יעזוב אותי ויחזור לעטרת, אני לא אשרוד בלעדיו, אני לא מסוגלת."

"הירגעי, לילי."

"איך אני יכולה להירגע כשאני יודעת את זה, כאשר אפילו טום מודה שאין מה לעשות?"

"טום לא יודע הכול. אני חושב שכן עולה לי בראש תשובה לבעיה הזאת, תשובה שטום לא היה יכול לחשוב עליה בעצמו, כיוון שאין לו מושג לגביה."

"ומהי אותה תשובה?"

"מיץ אבן החכמים. אבל אני צריך לבדוק כמה דברים לפני שאוכל לתת לכם אותו, אז, כרגע, התאזרו בסבלנות בבקשה, ברגע שתהייה לי תשובה אני אודיע לכם."

"הו, תודה רבה, פרופסור דמבלדור, אתה פשוט מציל אותנו, אין לך מושג."

"הו, ראי את זה כתשלום בעד הטובה הגדולה שבעלך עשה לעולם הקוסמים בכך שחיסל את ברטי קראוץ' הצעיר."

"עדיין תודה רבה, פרופסור דמבלדור."

"אה, רק משהו קטן לפני שאת הולכת, לילי, בפעם הבאה, אני אשמח אם תוכלי להביא אתך את טום, יש כמה שאלות שהייתי רוצה לשאול אותו."

"בסדר, פרופסור דמבלדור."

"הו, לילי, מעולה שבאת."

"באתי מיד שקיבלתי את ההודעה שלך, פרופסור דמבלדור."

"אני מניח שזה אומר שמצאת תשובה, פרופסור?"

"אכן, אכן, טום. אני שמח לראות שגם אתה הגעת, גם אם זה רק בתור הפרצוף השני של לילי."

"מה לגבי התשובה, פרופסור? הצלחת להשיג את מיץ אבן החכמים?"

"כן, פרופסור דמבלדור, היא אצלך?"

"כן. הצלחתי בסוף לשכנע את ידידי, ניקולס פלאמל, לתת לי מנה מהמיץ עבורכם, כך שכעת, אחרי שתשתו אותו, טום יוכל להישאר בגופך, לילי, ולך לא יקרה כלום. הנה הבקבוקון, תשתי אותו כשתהיי מוכנה."

"רק רגע, אני צריכה לשתות אותו? לא טום?"

"כן, לילי. לטום אין גוף ממשי, כל מה שהוא ישתה, יתפוגג, ולכן את זו שצריכה לשתות את המיץ."

"בסדר.- איכס.... יש לזה טעם של גופרית."

"אההה... תחושת המתיחה הזאת הייתה אמורה להיות, פרופסור?"

"מן הסתם, טום, אתה הרי מתמזג עכשיו עם הגוף של לילי, ועל פי מה שנראה, הרי שלילי סובלת אפילו יותר ממך"

"זה מרגיש כמו שרגל נרדמת, אבל בכל הגוף."

"לא, זה יותר מזכיר שריר תפוס בכל הגוף."

"אני עדיין חושבת שזה יותר רגל נרדמת."

"העיקר שזה סוף סוף נגמר."

"כן."

"ועכשיו, טום, הייתי רוצה לשאול אותך שאלה או שתיים."

"בשמחה, פרופסור."

"אז, טום, מה אתה זוכר מהקרב מול ברטי קראוץ' הבן?"

"לא הרבה, אני זוכר שרדפתי אחריו אל תוך העצים, אני זוכר שלוש קרני אור ירוקות, וזהו."

"נו טוב, חבל, התיאורים של סוורוס של הקרב אינם מלאים בפרטים, וקיוויתי שתוכל לספר לנו ביתר דיוק מה קרה שם."

"מצטער שאני לא יכול לסייע לך בזה, פרופסור, אבל מה שחשוב זה שברטי מת בסופו של דבר."

"כן."

"אז אלו היו כל השאלות שלך, פרופסור?"

"האמת שיש לי עוד שאלה, טום. כמה הורוקרוקסים יש לך?"

"כרגע? אחד."

"את מי הרגת כדי ליצור אותו?"

"אישה בשם חפציבה סמית, רצחתי אותה יומיים לפני שהתקבלתי ללמד בהוגוורטס, רצחתי אותה כדי לגנוב ממנה שני חפצים שגם אותם תכננתי להפוך להורוקרוקסים, אך כיוון שקיבלת אותי לעבודה, החלטתי לדחות את הפיכתם להורוקרוקסים לאחרי שאני אתפטר, ומאז עברו מים רבים בנהרות."

"טום!"

"אני מצטער, לילי, אך הזהרתי אותך לפני החתונה, עשיתי כמה דברים רעים במהלך חיי."

"נחזור לנושא, טום, אז אתה לא זוכר שום דבר נוסף מהקרב מול קראוץ'?"

"לא. אולי רק תחושה עמוקה של הלם, אבל אני חושב שזה מהמוות שלי."

"טוב, אז נסמוך על הגרסה של סוורוס."

"להתראות, פרופסור דמבלדור."

"להתראות לילי, טום."

"להתראות פרופסור."

"אתה מודע למצב שיש כעת, נכון?"

"כן, לילי, אני מודע אליו, שנינו בגוף אחד, רק עם ראשים שונים."

"זה אומר שלא נוכל להביא ילדים נוספים."

"אז הארי יצטרך לגדול כילד יחיד, לילי, אני בטוח שנצליח לגדל אותו טוב."

"מישהו מצלצל בפעמון, טום, כדאי שתקום מהכורסא לפתוח."

"למעשה, אני חושב שכדאי שאת תלכי לפתוח ולא אני."

"אני קמתי לפתוח בפעם הקודמת, טום, אז הפעם תורך."

"יש רק בעיה אחת קטנה, לילי, אני לא יכול לקום בלי שגם את תקומי."

"צודק, טוב, אני אקום, אבל בפעם הבאה אתה קם."

"לילי..."

"הו, סנייפ, כמה טוב לפגוש אותך שוב."

"באתי ברגע שדמבלדור סיפר לי שטום חזר, לילי."

"אני בטוחה בכך, תמיד היית מסור אליו. בוא תשב."

"אפשר להציע לך משהו לשתות, סוורוס?"

"בשמחה, טום, הקור בחוץ לא טוב לבריאות. מה שלום הארי הצעיר?"

"טוב מאוד, הוא אפילו למד מילה חדשה- אבמא."

"ומה פירושה?"

"מה שאני וטום כעת, אמא ואבא מחוברים יחד, לא מצאנו שם יותר מתאים לזה."

"אבמא... נו, נו, יצירתית כתמיד, לילי."

"תודה, סנייפ."

"אז... טום... דמבלדור אמר לי שאתה לא זוכר את הקרב מול קראוץ'... כמה אתה כן זוכר?"

"לא הרבה, רק שרדפנו אחריו לתוך העצים, וכמה קרני אור ירוקות, קיוויתי שאתה תוכל להשלים לי את השאר."

"אין הרבה מה לספר... רדפנו אחריו לתוך היער, נלחמנו מולו, הוא פוצץ לך את השרביט וזה פצע אותך אנושות, הוא כמעט הרג אותי, אך אתה המעדת אותו, וכשהוא נפל, השתמשת בשרביט שלו כדי להרוג אותו, אך זה היה מאוחר מדי בשבילך, לא יכולתי לרפא אותך..."

"ומה קרה לאוכלי המוות אחר כך?"

"לקח לנו זמן להתאפס על עצמנו בלעדיך, אך בסוף התגברנו על המכשולים, וכעת אנו צדים את אחרוני הנהנתנים. אני מניח שעכשיו, כשחזרת, אתה תיקח חזרה את הפיקוד על אוכלי המוות?"

"אההמממ.... מה דעתך, לילי?"

"לגבי זה שתחזור להסתכן כל יום בתור המנהיג של אוכלי המוות?"

"לא. לגבי זה שנצטרף שנינו לאוכלי המוות, כי אני לא יכול להצטרף בלעדייך."

"ואם יקרה לנו משהו, מה יהיה עם הארי?"

"אנחנו לא חייבים להצטרף בתור אוכלי שטח, שהם אלו שבסכנת חיים, אפשר גם להצטרף כמתאמים, שזאת עבודה משעממת בעיקרה, כי זה רק לתאם שכל המערכת תעבוד במקביל למשרד הקסמים בלי להתנגש בו, ויש גם את המנקים, שהם אלו שמגיעים לזירות קרב שנגמרו ומטפלים בגופות, בהודעה למשפחות ובניקיון של המקום, בקיצור, לא כל המשרות של אוכל המוות מסוכנות."

"טוב... אבל כפי שאני מכירה אותך, אתה רוצה להצטרף דווקא כאוכל שטח, נכון?"

"כפי שאמרתי, המתאמים הם משעממים, והמנקים הם אלו שצריכים לבשר למשפחות על המתים."

"אני לא יודעת... אני לא מסוגלת להחליט...."

"טוב, סוורוס, אנחנו נצטרך עוד זמן כדי להחליט לגבי זה, אנחנו לא יכולים להחליט בכזאת הפתעה."

"אני בהחלט מבין אתכם, טום."

"טוב, בינתיים, סוורוס, מה עוד התרחש בחודש שהחסרתי?"

"-"

סוורוס,

אני שולח לך את המכתב הזה כדי לבשר לך שאני ולילי הגענו לבסוף אל ההחלטה לגבי מה שהצעת לי לפני שבוע וחצי, אני מתכוון כמובן לגבי ההצעה להצטרף חזרה אל אוכלי המוות, זה לקח לנו זמן להחליט, אך בסופו של דבר החלטנו, אני ולילי נצטרף לאוכלי המוות בתור אוכלי שטח, אך אני אוותר על המנהיגות ואסתפק רק בזה שאני אהיה אוכל מוות, אני בהחלט מקווה שתקבל זאת בהבנה, כי אני יודע עד כמה אתה לא אוהב להיות המנהיג, וכמה קיווית שאני אקח ממך את עול המנהיגות.

והייתי רוצה להעיר פה כדרך אגב על עוד כמה דברים-

מנהיגך לשעבר, פקודך לעתיד

טום.

עשר שנים לאחר מכן, השעה היא 7:00 בבוקר, בביתם של לילי-טום רידל.

"הארי, קום!"

"קדימה, הארי, ארוחת הבוקר כבר מוכנה, וקבענו לצאת לים אחריה."

"הארי! כדאי שתלכי לנער אותו, לילי, אחרת הוא לא יתעורר."

"כן."

חצי שעה אחרי זה.

"הו, בוקר טוב, הארי, איך ישנת?"

"לא משהו, אבמא"

"ואני הייתי בטוחה שישנת טוב מאוד, לפי השעה שבה קמת."

"אבמא..."

"בסדר, בסדר. אתה זוכר מה סיכמנו לעשות היום?"

"ללכת לים. אבמא, מתי חזרת אתמול? ניסיתי להישאר ער עד שתחזור, אבל נרדמתי מוקדם מדי."

"טוב מאוד, כי חזרתי מאוד מאוחר, היה קוסם אחד שנתפס מענה שני מוגליגים, וזה היה סיפור ארוך ללכוד אותו."

"הוא היה נהנתן?"

"הארי, כבר אין נהנתנים בימינו, לכדנו את האחרונים שבהם כבר לפני תשע שנים, וזאת, לפחות על פי הספירה שלי, הפעם השמונה מאות ושלוש עשרה שאני אומר לך את אותה התשובה- לא."

"נו, טוב."

"הנה מגיע דואר."

"הארי, תן לינשוף משהו לנשנ- אני לא מאמינה! תראה, הארי, קיבלת מכתב קבלה להוגורטס!"

"למה את לא מאמינה? את זו שאמרה תמיד שאני במאה אחוז אתקבל להוגוורטס, אז מה החידוש בזה שבאמת התקבלתי?"

"צודק, אין חידוש, אני סתם מתרגשת."

"אז כעת יש לנו תכניות למחר, אה הארי?"

"עוד פעם ים?"

"לא. סמטת דיאגון. אנחנו צריכים לקנות לך כמה דברים ללימודים."

"וגם מתנה ליומולדת שלי, הבטחתם לי שתתנו לי לבחור מתנה."

"אל תדאג, לא שכחנו את ההבטחה, אמנם יש עוד שבועיים עד יום ההולדת שלך, אבל נוכל לנצל את זה שאנו מבקרים בסמטת דיאגון כדי לקנות לך מתנת יום הולדת."

"איך היה בעבודה?"

"כרגיל, חוץ מהקוסם שספרנו לך עליו."

"ומה קורה בסוף עם מר סנייפ?"

"הוא החליט סופית, הוא יפרוש עוד חודשיים מהתפקיד, במקומו ימונה הסגן שלו- סיריוס בלק."

"סיריוס בלק? זה לא אחד מאלו שאתה גייסת לאוכלי המוות?"

"דווקא כן, הוא היה השלישי שגייסתי לקבוצה."

"אבל חשבתי שאמרת שמר סנייפ לא סובל אותו?"

"נכון, סנייפ לא סובל אותו, אך הוא יודע לשים את טובת אוכלי המוות לפני תחושותיו האישיות."

"ומה אתה חושב על הסיריוס הזה?"

"הוא היה אחד מהתלמידים המוצלחים שלי, ואני בהחלט חושב שהוא יהיה מנהיג לתפארת."

שלוש וקצת שנים לאחר מכן, בשנה השלישית של הארי, כמה שניות אחרי טקס המיון, שעבר ללא אירועים מיוחדים, דמבלדור נעמד לנאום.

"תלמידים ותלמידות יקרים, אני מצטער לבשר לכם שהמורה להתגוננות מפני כוחות האופל, פרופסור דנטלי, פרש אחרי שתים עשרה שנות לימודים, אני בטוח שכולנו מצטערים בפרישתו, כיוון שהוא היה מורה מעולה, אחד מהטובים מביותר בתולדות הוגוורטס, אך אני שמח לכם שהצלחתי למצוא מורה שיוכל למלא את מקומו בצורה מיטבית ככל האפשר, הרשו לי להציג לפניכם את פרופסור סוורוס סנייפ, המורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל. חן, חן לכם על מחיאות הכפיים הסוערות, כולכם בוודאי שמעתם עליו- המנהיג השני של אוכלי המוות, מי שהוביל את אוכלי המוות ללכידת כל הנהנתנים אחרי שהמנהיג שלהם מת. סוורוס, עלה בבקשה לנאום."

"שלום וברכה, אין לכם מושג כמה אני שמח לפגוש אתכם כאן, בבית הספר בו ביליתי כמה משנותיי כצעיר, אכן, התפקיד של מורה בבית ספר זה מביא אתו לא מעט אחראיות ותפקידים, ואם בית הספר מבגר אתכם כתלמידים, הרי שהוא מבגר גם אותנו, המורים, או שמא עליי לומר מזקין? הדבר הזה תלוי בכם, כי כמו שאנו המורים משפיעים עליכם, התלמידים, כך גם אתם התלמידים משפיעים עלינו, המורים, ודבר זה בא בוודאי לומר לכם-"

"אבמא שלי הזהיר אותי מראש שהוא מאוד מחרפן ואוהב לשאת נאומים ארוכים."

"ששששש... תנמיך את הקול עוד יותר, הארי, הוא עלול לשמוע אותך. אבל אתה צודק הוא באמת מאריך סתם בנאום שלו, אני מקווה שהרמיוני תוכל לסכם לנו את הנאום שלו אחר כך."

"שכחת שהרמיוני מרוגזת עלי? אין שום סיכוי שהיא תעזור לי.

"אז נדפקת, הארי. בפעם הבאה, נסה לא לעצבן את הנערה הכי חכמה בבית הספר, ביחוד אם אתה והיא לא באותו הבית, שאז יש לה פחות מוטיבציה לעזור לך."

"ששש... דמבלדור מסתכל עלינו."

שנתיים לאחר מכן, הארי חוגג את יום הולדתו החמש עשרה, בבית של משפחת רידל.

"גידלנו את הארי טוב, טום"

"כן, לילי, יש לנו בן לתפארת, הוא עוד מעט מסיים את הוגוורטס."

"כשאתה אומר עוד מעט, אתה מבין שאתה מדבר על עוד שלוש שנים, אה, טום?"

"נו, עוד מעט. כפי שאמרתי."

"בסדר, בסדר, אין לי כוח להתווכח אתך, טום."

"מוזר, בדרך כלל יש לך המון כוח להתווכח אתי."

"כדאי שנלך, אנחנו לא רוצים להפסיד את הרמת הכוסית לכבוד חייו של הארי, נכון, טום?"

"נכון מאוד, אז קדימה, תלכי."

את מה שקרה אחר כך אף אחד לא יכל לדמיין לפני כן.

לילי הרימה כוסית לחייו של הארי, הוא לגם את כל הכוסית בבת אחת, ואז, הארי התפוצץ, לא נותר ממנו שריד, ובדממה שהשתררה יכלו כולם לשמוע את קול הניפוץ של הכוסית שהוא החזיק כאשר היא פגעה בקרקע, אף אחד לא זז, כולם היו מופתעים מדי ממה שקרה.

"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!" צווחתה של לילי פילחה את הדממה, היא נפלה על ברכיה, כאשר מעיניה זולגות דמעות, גם מעיניו של טום זלגו דמעות, אך הם לא היו מצער על הארי, אלא מכאב כאשר זיכרונות אבודים פלסו את דרכם אליו. זכרונו הושלם והוא שוב זכר מה קרה באותו קרב לפני ארבע עשרה שנים, הקרב שבו הוא מת.

הוא זכר הכול. הוא זכר איך שרביטו התפוצץ. הוא זכר איך הרג את ברטי קראוץ' הבן. הוא זכר איך ביקש מסוורוס לעזור לו. הוא זכר איך סוורוס שלף את שרביטו. הוא זכר איך סוורוס ביטא את המילה. הוא זכר את האור הירוק. הוא זכר איך הוא מת. הוא זכר את כל זה.

"זה סוורוס! הוא האשם!" מלמל טום בעוד כולם סביבו עדיין בהלם, אף אחד לא הבין באותו הזמן שהוא מדבר על המוות שלו, ולא על המוות של הארי, שקרה להם מול העיניים לפני כמה שניות, כי הטראומה שחררה את הטראומה שהייתה כלואה במוחו.

פרופסור רידל- המורה להתגוננות

הערת אגב

מה קרה להארי? מדוע הוא התפוצץ פתאום? מי אחראי לכך?

התשובות לשאלות אלו ועוד דברים מרתקים מחכים לכם בפאנפיק

"היקום בראשות גרינדלוולד"

אז מה אתם מחכים, לכו ותקראו.

אם אתם מעוניינים בהמשך הסיפור של לילי וטום רידל, הוא מחכה לכם בפרק הבא- הנוקם השכול (רק אם הוא כבר יצא).

הפרק הקודם