נערה ג'ינג'ית

היה זה סוף חודש מאי. מאז שאמא קיבלה מכתב מהוגוורטס, על התאומים ובאופן מפתיע גם על רון, שארית השנה עברה בשקט. עד שיום אחד, הגיעו אלינו

שמועות על חזרתו של אדון האופל. "זה חמור מאוד, מולי." אמר אבא יום אחד בארוחת הערב. "כל משרד הקסמים מקבל תלונות מפוחדות מהורים מודאגים.

אנשים חוששים לשלום ילדיהם, ובצדק. מעולם לא חשבתי שהוא מת לגמרי. הייתי משוכנע שהוא מתגורר אי שם, מחכה לחזור." אמר אבא. "ארתור, זה דבר

נוראי להגיד!" אמרה אמא. "אבל מולי, את יודעת שאני צודק..." מלמל אבא. אמא השפילה את מבטה. היא ידעה שאבא צודק. גם אני ידעתי. "אני לא חושבת

שהוא יגיע להוגוורטס, ארתור..." אמרה אמא לאחר רגע. "אין לדעת, יקירה..." אמר אבא בשקט. הימים הבאים עברו באי שקט. אבא נמצא זמן רב במשרד

הקסמים, ואילו אמא דיברה בדאגה עם חברותיה. בימים האחרונים לשנת הלימודים הקרובה, אמא ואבא קיבלו מכתב נוסף מהוגוורטס. "אלוהים אדירים! ארתור!

בוא מהר! אוי ואבוי!" קראה אמא כשקראה את המכתב. "מה קרה, אמא?" שאלתי אותה. "מתוקה, עלי לחדרך... ארתור!!" אמרה אמא. בדרך כלל היא לא אמרה

לי לעלות לחדרי, אלה אם זה ממש חשוב, פרטי, או מסוכן. עליתי בשקט במדרגות. "סליחה, חומד..." אמר לי אבא כשנתקל בי. הוא ירד במדרגות בחיפזון.

"אלוהים אדירים!" שמעתי את אבא קורא בקול. ניסיתי לנחש מה התאומים עשו הפעם. מה הם כבר יכולים לעשות בשבוע האחרון ללימודים?! לבסוף, לא יכולתי

יותר; הייתי מוכרחה לדעת מה קרה. במקום לנסות שוב את אמא, ניסיתי את אבא. "אמ... אבא? מה קרה? למה אמא בוכה?" שאלתי אותו. שמעתי את אמא בוכה

במטבח. "מתוקה, רון... רון והחברים שלו... הם... המורה שלהם! לא הייתי חושב על זה בחיים!" קרא אבא. לא הבנתי כלום ממה שאמר לי. "מה קרה, אבא?"

המשכתי לשאול. "המורה שלהם להתגוננות מפני כוחות האופל... אדון האופל... רון והחברים שלו התמודדו מול אדון האופל!" קרא אבא לאחר גמגום מרובה.

"מה?!" התחלתי לבכות, ואני לא ילדה רגשנית. "זה בסדר, חומד, הם בסדר..." הרגיע אותי אבא. "מה קרה?!" שאלתי. היה לי קשה לדבר, הדמעות כמעט חנקו

אותי. "קחי..." אמר אבא ונתן לי את המכתב. קראתי אותו בשקט. מסתבר, שרון, הארי פוטר והרמיוני גריינג'ר התמודדו מול דברים קשים, עד שלבסוף הארי עמד

פנים מול פניו של אדון האופל. אדון האופל נעלם, והארי הביס אותו בשנית. התרחשה בי סערת רגשות; "אוי לא! רון נפצע!", "מי זו הרמיוני הזו?!", "אדון האופל

חזר!"... אבל חשבתי הכי הרבה על הארי. "וואו! הוא ניצח אותו שוב! איזה גיבור!!". רגע אחד, מה אני חושבת?! אח שלי שוכב פצוע במרפאה, ואני חושבת על

איזה מישהו אחר?! גיבור... די עם זה! מה שחשוב כרגע זה רון!! "ג'יני?! מה קרה, מתוקה?!" אבא עורר אותי ממחשבותיי. רק עכשיו שמתי לב לדמעות. נתתי

לאבא חזרה את המכתב. "הם יהיו בסדר, נכון?" שאלתי. אבא הנהן וקם לחבק אותי. "כן, אל תדאגי..." ניחם אבא. עכשיו אמא נכנסה לסלון. עיניה היו אדומות.

"ג'יני? למה את בוכה? ארתור, נתת לה את המכתב?! היא לא צריכה לדעת כאלה דברים, ועוד בגיל הזה!" התרגזה אמא. "אבל מולי, זכותה לדעת! היא חייה

בעולם שבו צריך לדעת כמה שיותר!" השיב אבא. איכשהו, השיחה שינתה כיוון למה שאני צריכה ולא צריכה לדעת. עליתי לחדר שלי- מנגבת את הדמעות-

וחושבת על המכתב. רון חזר כמה ימים לאחר מכן. פרסי נראה חמור סבר- כמו תמיד, ואילו פרד וג'ורג' נראו נלהבים יותר מבדרך כלל. "רון, אתה והחברים שלך

פשוט גיבורים!" אמר פרד במחיאות כפיים. "כן, רון, ניצחתם את זה- שאין- לנקוב- בשמו!!" קרא ג'ורג'. "אני אישית חושב שזה מעשה חמור מאוד רון, הייתם

צריכים לפנות לאחד המורים... לא ללכת להילחם בו בעצמכם!!" קרא פרסי. "נו, פרס, תמיד היית הורס מסיבות..." נאנח פרד. "אוי, רון!" קראה אמא. היא כמעט

חנקה אותו עם החיבוק שלה. "אמ... אמא... לא... יכול... לנשום!" זעק רון. "אמא, אל תהרגי אותו! לא אחרי שאדון האופל לא הצליח!" קרא ג'ורג'. אמא עזבה את

רון. דמעות הצטברו בעיניה. "בנים, לכו לחדר שלכם!" קרא אבא. כולנו עלינו לחדרים שלנו. שארית חופשת הקיץ הייתה רגועה. "אבל, אמא!" שמעתי את רון צועק

מהסלון יום אחד. "רון, אני בטוחה שהם לא מרעיבים אותו!" אמרה אמא. "הם כן! הוא סיפר לי!" השיב רון. ירדתי כדי לראות על מה המהומה. "אני פשוט אביא

אותו לפה בעצמי..." לחש רון כשעלה במדרגות בזעם. "מה הפעם?" שאלתי את פרסי שישב וצפה במתרחש. "לא עניינך..." השיב פרסי וחזר לקרוא בספרו.

הוצאתי לו לשון ועליתי לחדרי. באותו לילה, נשמעה מכונית מחוץ לבית. אני לא נתתי לזה משמעות מיוחדת וחזרתי לישון. מוקדם בבוקר, בזריחה, נשמעו קולות

מכיוון המטבח. "מה הם צועקים בשעה כזו?!" שאלתי את עצמי. "אני לא מאמינה עליכם, בנים! לחטוף את הארי... תרצה חביתה, חמוד? לקחת את המכונית של

אביכם ולטוס איתה ברחבי השמיים, כשמוגלגים יכולים לראות אתכם?!" צעקה אמא. "אבל אמא! הם שמו לו סורגים על החלון! כאילו הוא אסיר בבית כלא!" קרא

רון. הבנתי שהם דיברו על המכונית המכושפת של אבא. אבא החרים אותה מאיזה קוסם. היא יכלה לטוס ולהפוך לבלתי נראית. "חכו, שאבא ישמע מה עשיתם!"

קראה אמא. ירדתי למטה. ואז... הוא פשוט ישב שם. השיער השחור המבולגן שלו, העיניים הירוקות שהסתתרו מאחורי משקפיים מעוגלים... הצלקת בצורת

ברק... אני בטוחה שזה הוא. שיט! הוא ראה אותי! הרגשתי איך הפנים שלי הופכים אדומים. רצתי חזרה במעלה המדרגות. "ג'יני... אחותי הקטנה... היא לא

הפסיקה לדבר עליך כל הקיץ..!" שמעתי את רון מגחך. באיזה זכות הוא מספר להארי פוטר דברים כאלה עלי?! זה שזה נכון, לא אומר שמותר לו לספר

את זה. נשארתי בחדר למשך שארית היום. כשאבא חזר, שמעתי אותו עושה בדיוק ההפך ממה שאמא קיוותה לו. "באמת?! ואיך המכונית טסה?" שאל אבא.

"ארתור!" קראה אמא. "אמ... כלומר, זה מאוד לא בסדר מה שעשיתם!" אמר אבא. ביום למחרת היינו אמורים לנסוע לסמטת דיאגון. מרכז המסחר העולמי של

הקוסמים והמכשפות. הגענו לשם באמצעות אבקת פלו- היא מחברת אח אחת לאח אחרת. חיכינו כולנו להארי שיבוא, אבל הוא מעולם לא הופיע. "טוב, נפגוש

אותו בחנות הספרים, הוא בטח פספס באח או שתיים..." אמרה אמא. "שלום, רון!" נשמע קול קורא מאחורינו. "תכירו, הרמיוני גריינג'ר- אמא שלי, מולי ואחותי

ג'יני. אמר רון. מולי חיבקה את הרמיוני המופתעת. "אז ההורים שלך מוגלגים, נכון חמודה?" שאלה אמא. הרמיוני הנהנה והצביעה על זוג אנשים שעמדו במרחק

מה מאיתנו. הם נראו קצת מודאגים... או מופתעים... אמא ניגשה להכיר אותם. "תראו! הנה הארי! קראה הרמיוני לפתע. "הארי, מה קרה למשקפיים שלך?"

שאלה הרמיוני. "רפרו!" היא אמרה. "וואו! תודה הרמיוני... את זה אני חייב לזכור!" אמר הארי. וואו, הוא כזה חמוד... אוף! זה שוב קורה! "אמא!" קראתי והלכתי

לקראתה. לא רציתי שהארי יראה אותי מאדימה... שוב! שמעתי את רון מדבר על גילדרוי לוקארט. מרבית הספרים שלהם וחלק משלי נכתבו ע"י האיש הזה.     

אני חושבת שהוא די אמיץ, אם הוא עשה את כל מה שהוא אומר. בסופו של דבר, נכנסנו לחנות הספרים. גילדרוי חתם שם על הספרים שלו. "הארי פוטר!" הוא

קרא. הם הצטלמו יחד, למרות שהארי לא נראה מאושר מכל הסיפור. אחרי שקנינו את כל הספרים הנדרשים, עמדנו לצאת מהחנות. "הארי פוטר, אתה פשוט

נהנה מהפרסום נכון?" שאל ילד בלונדיני מכוער. "תעזוב אותו בשקט!" אמרתי. "נו, פוטר, יש לך חברה שתגן עליך?!" צחק הילד. "דראקו!" מישהו מבוגר, שמאוד

הזכיר את הילד קרא בשמו. "הו... לפי השיער, והדלות שבמוצרים שקניתם..." אמר האיש בעודו מרים את אחד הספרים שלי. "אני מניח שאתם הוויזלים..." אמר

בזלזול. "ילדים, הכל כאן בסדר?" שאל אבא. "ארתור..." אמר האיש בזלזול אפילו גדול יותר. הוא הכניס את הספר שלקח לי בחזרה לקדרה שלי. "בואו, ילדים..."

אמר אבא ודחף אותנו אל מחוץ לחנות.                 

הפרק הקודם		הפרק הבא