הטורניר

פרק III:

קול הד ההליכה של שני הפרופסורים נשמע בברור במסדרונות השקטים של הוגוורטס. בשעת לילה מאוחרת שכזאת, תלמיד שהיה נתפס בחוץ היה נענש בחומרה יתרה.
"אתה מבין, אדוארד, אני לא חושב שהצעד הזה נכון."
"ואיזה ברירה יש לי, ג'ון?" שאל המנהל בקול כבד.
פרופסור דיוגנס הביט לאחור בשנית, מוודא שאין איש במסדרון. דבר לא זז, אפילו לא האנשים ששכנו בתמונות.
"תאסור עליו להשתתף. תבחר מתחרה חדש!" לחש פרופסור דיוגנס
פרופסור סטיוארט לא נראה מופתע מתשובתו הלהוטה של פרופסור דיוגנס.
"גם אילו רציתי, ג'ון, אינני יכול לעשות מאום. גביע האש בחר אותו – וזהו. אין לנו אפשרות להלחם בהחלטות החפץ המסתורי הזה."
"אדוארד, אתה לא מבין! בניקולס טרפלגר יש את כל התכונות הקלאסיות של בן סלית'רין אמיתי! יהירות, שחצנות, חשיבות עצמית גבוה יתר על המידה!"
"אל תשמיץ את הבית שאתה עומד בראשו, ג'ון. בית סלית'רין אכן עלול להביא עימו קומץ של יהירות, אך גם ביטחון עצמי, דבקות במטרה, ומחשבה חריפה."
"אדוני המנהל – טרפלגר הוא – הוא פשוט יהרוג את עצמו! לא משנה באיזה משימה תבחר – אפילו להילחם בשלושה ענקים עם יד אחת קשורה – הוא יהיה בטוח שהוא מסוגל לבצע את זה על הצד הטוב ביותר!"
"אני חושש, ג'ון, שהמשימות שמולם יעמוד טרפלגר הרבה יותר מורכבות ממלחמה בענקים."
עיניו של הפרופסור דיוגנס התבלטו בחוריהם והוא החל למלמל לעצמו, לבסוף הוא התעשת.
"בשם זקנו של מרלין, ועד כמה מותר לנו לעזור לו?"
"חי נפשי, ג'ון! לסייע לו? חלילה! אלוהים יודע כמה אני רוצה שהוגוורטס ינצחו – אך בשום פנים ואופן לא אתערב לטובתו של אדון טרפלגר הצעיר!"
"אדוארד, הנער הצעיר והיהיר הזה, הוא בטוח שהוא מעל לכל חוקי אנוש (שלא נזכיר את העובדה שהוא מעל חוקי בית ספר), שהמגבלות לא חלות עליו!"
הפרופסור סטיוארט פתח את פיו להשיב, אך לא ניתנה לו הזדמנות – רוח רפאים, זוהרת כפנינה, עופפה במהירות לכיוון שני הפרופסורים.
"כבוד המנהל! אני ושאר רוחות הרפאים מחפשים אותך כבר שעות רבות – "
"מה קרה?" שאל המנהל בדאגה
"זה השרת – אדון הוקינג – הוא אבד את ההכרה במסדרון בקומה השלישית – הברון המגואל מצא אותו!"
"אדון הוקינג איבד את ההכרה, אני מבין... ומדוע היית חייב למצוא אותי בבהילות שכזאת?" שאל המנהל בנימה כמעט וסרקסטית
"אתה לא מבין, אדוני המנהל, אדון הוקינג טוען שהוא כושף בידי תלמיד!"
פניו של המנהל הרצינו, והחיוך נמחק בבת אחת. "היכן הוא?"
"במשרדו בקומה הראשונה, נסער בהחלט!"
שני הפרופסורים החליפו מבטים המומים, והחלו לרוץ לאורך המסדרונות המוארים באור הלפידים, ירדו במדרגות הנעות אל הקומה הראשונה – ומשם אל קומת הכניסה.
"הוקינג? אתה כאן?" שאל המנהל בקול ודפק על דלת משרדו של השרת.
הדלת נפתחה, ובפתח עמד אדון הוקינג הצנום והמסכן, הוא נראה חיוור כאילו פגש ברוח רפאים.
"כבוד המנהל!" הוא צעק בקול רם כל כך שהפרופסור דיוגנס כמעט קפץ בבהלה. "הארון זז – בדקתי מה יש שם – ואלוהים – איש בגילי לא אמור להילחם בתלמידים סוררים!" אדון הוקינג נשמע כה נסער, שפרופסור סטיוארט חשש שהוא עוד עלול לקבל התקף לב.
"הוקינג – בבקשה... אני לא מבין... דבר יותר לאט..." ניסה המנהל, אך הוקינג המשיך למלמל דברים בלתי ברורים. "הוקינג יותר לאט... בבקשה.. נו – לאט!"
הצעקה הבלתי צפויה של המנהל השתיקה את הוקינג, שמצמץ מספר פעמים בעיניו, ואז החל את הסיפור מההתחלה, לאט ובברור.
"כרגיל, סיירתי לי במסדרונות לבדוק שהכל כשורה – ואז שמעתי ארון זז באחת הכיתות. נכנסתי פנימה, לכיתה, וראיתי את הארון רוטט כאילו יש לו פרקינסון! השרביט היה בידי – חשבתי שאולי זה בוגארט – אבל אז שמעתי את התלמיד! הוא כפי הנראה הסתתר מאחורי אחד השולחנות – הוא קרא לי זקן מטורלל! הסתובבתי לכיוונו, אני זוכר שהוא עמד עם הפנים אליי ושרביטו היה מכוון לארון! ברגע שהוא הוריד את השרביט הארון הפסיק לרעוד. ואז – הוא הצליף בשרביט – וחוט כסוף נקשר סביב הרגליים שלי – לא ידעתי מה לעשות! ניסיתי לנטרל אותו משרביטו, אבל – אבל – הוא היה מהיר מידי! קללה סגולה – פגעה לי בדיוק – בדיוק – בחזה – וכשהתעוררתי הייתי זרוק במסדרון – הברון המגואל ריחף מעליי – אמרתי לו למצוא אותך – כבוד המנהל! אני בן תשעים ושמונה – אני לא צריך להתמודד מול תלמידים סוררים!"
"אדון הוקינג, אני מבטיח לך שהתלמיד הזה יטופל כראוי." אמר המנהל בקול רציני. "האם אתה זוכר מי היה התלמיד?"
"לא זיהיתי אותו, והוא לא לבש מדי בית, הוא היה בחלוק פיג'מה שחור..."
"והפנים? גובה? כל פרט מזהה!"
"שיער בלונדיני, אם זכור לי נכון. עור בהיר..." אמר אדון הוקינג וקימט את מצחו בניסיון להיזכר.
עיניו של פרופסור דיוגנס הצטמצמו. "אדוארד, אני מוכן להמר על אצבע וחצי שמדובר בלא אחר מאשר ניקולס טרפלגר!"
"זאת האשמה חמורה ביותר, ג'ון. אל תמהר לשפוט אותו – "
"כבודו, טרפלגר... הוא ניסה להשיג בזה משהו. אני בטוח. תן לי ללכת עכשיו למעונות של סלית'רין – אני אבדוק – "
"ותעיר חצי מתלמידי הבית? בשום פנים ואופן – אני אבדוק אותו בעצמי בבוקר. בנתיים, אני מציע שכולנו נתפנק באיזה שינה טובה." אמר המנהל, אך הפרופסור ידע שזאת לא הצעה, זאת קביעת עובדה.
"כבוד המנהל... אני רק מבקש, תדאג שהתלמיד, מי שלא יהיה, ייענש כראוי." אמר אדון הוקינג בקול מתחנן.
"סמוך עליי, אדון הוקינג." אמר המנהל.
וכך נפרדו השלושה – הוקינג למשרדו, פרופסור דיוגנס למעונות המורים, ופרופסור סטיוארט למשרד המנהל, אך אף אחד מהם לא התכונן באמת לישון, האירוע המטריד הזה – ידיר שינה, ולא רק משלושתם, שכן גם המבצע התהפך והתהפך במיטתו מצד לצד, תוהה אם השיג את שרצה במעשיו.

הפרק הקודם		הפרק הבא