אנדי שוב

בס"ד

אממ אנדי בבת זה פחות הכיוון האמת. תכף תגלו מה הכיוון האמיתי.

כן, זה עדיין הפרקים של ההתחלה. בניגוד לאנדי הקודם שבו בפרק הראשון נזרקנו לאקשן ואז בפרקים שאחריו לא ממש קרה הרבה, פה האקשן נבנה לאט לאט. הפרק שאתם עכשיו הולכים לקרוא הוא בכלל פרק מאוד שונה בנוף של אנדי.

הארי התעורר. הוא מצא את עצמו במיטה שלו, בדירה שלו, ליד ג'יני, כשקרני שמש ביישניות מסנוורות אותו מבעד לוילון.

הוא מצמץ בעיניו באי הבנה. הקורס, המפקדים, החניכים, ה... הסימולציה...

אחרי כמה שניות של בלבול, פתאום הכל נראה לו רגיל וטבעי. הנה הוא, במיטה הבטוחה שלו, בבית שהוא מכיר, עם ארוסתו. קורס ההילאים נגמר כבר לפני שבועות. הוא כנראה התעורר עכשיו מעוד חלום שבו צפו ועלו שוב הזכרונות מאותו קורס הילאים. הפעם צפו כמה זכרונות רגילים, כמו האיחור המפורסם שלו, שיחת הפתיחה המאיימת, וגם הפעם ההיא שכמעט שבר שיא, אבל עכשיו זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נזכר גם בתחילת הסימולציה, ביום שבו הוא הורדם ונכנס לאנד"א. וזה היה מוזר, לא ככה הוא זכר את תחילת ההדמיה. למעשה, הוא לא זכר כלום. ההדמיה פשוט… פשוט קרתה. בדיוק כמו כל חלום אחר, שאי אפשר לדעת מתי הוא מתחיל. אז מה פשר הזיכרון המשונה הזה? מאיפה הוא צץ פתאום?

רגע, הזיכרון הזה לא הגיוני בכלל! איך אנדי ידע שהארי עומד לשכוח אותו? לא, רגע, זה לא הכל. איך הארי זכר את אנדי והתייחס אליו כמובן מאליו?

יכול להיות ש…?

שמה? הארי אפילו לא ידע איך להשלים את השאלה הזאת. אולי הזיכרון הזה בכלל לא אמיתי. אולי זו תערובת של התת־מודע שלו. אולי זה באמת היה בסך הכל חלום. הרי גם ככה בכל השבועות שחלפו מאז ההדמיה, הארי לא ממש הצליח לחשוב באופן סדור.

ג'יני אמנם לא אמרה לו את זה במפורש, אבל הוא חש היטב בריחוק ביניהם מאז חזר הביתה, אחרי אותם שלושה ימים שהרגישו כמו שנה – שלושה ימים בהם הכיר את אנדי, ואז למד שהוא לא היה קיים מעולם. פלא שהוא יישאר בהלם אחרי כל זה?

"איבוד הזיכרון לטווח קצר בסיום המבחן, איבוד כושר האבחנה בין דמיון למציאות"

לזה הם התכוונו בטופס ההוא, מה? נו, אם כך, כנראה שבאמת אין כלום. אולי זה באמת סתם דמיון.

באדישות מסויימת, הארי קם מהמיטה ופנה אל אדן החלון, לראות מה השאירו ינשופי הבוקר. עיתון הנביא היומי נח שם (מאז הרפורמה של ארתור וויזלי על הכנסת הטריק המוגלגי הזה שנקרא "הוראת קבע", כבר לא היה צורך בכל בוקר להכניס גוז לנרתיק של ינשוף עצבני), כמו גם צנצנת עוגיות מאמא של ג'יני, ולצידם – מכתב עם חותמת משרד הקסמים שממוען להארי.

הוא באמת המתין לתשובה סופית ממחלקת ההילאים בקשר לתוצאות הבחינה. ככל הידוע לו, הוא היחיד שנבחן בפרוייקט אנד"א, בעוד השאר נבחנו בשיטה המסורתית, מה שגרם לעיכוב בשליחת התשובות. כעת נותרה רק השאלה אם הארי עבר את ההכשרה בהצלחה והפך להילאי מן המניין, והתשובה בוודאי ממתינה לו בפנים.

הוא הגניב מבט לעבר ארוסתו הנמה. בחורה נאה ואדמונית עם עור מנומש במקצת ועיניים שכרגע הן עצומות בשלווה, אבל הארי ידע שברגע שתפקח אותן הן תהיינה חומות ודואגות. חלק מסויים בתוכו קונן על האדישות שחש כלפי ג'יני וויזלי בשבועות האחרונים. אותו חלק בנפשו היה בעבר מפלצת אימתנית ויצרית. כיום, לא נותר ממנו דבר מלבד תולעת חלושה. ואילו שאר תודעתו של הארי באמת לא חשה צער על אובדן האהבה.

הוא הטמין את המעטפה ממשרד הקסמים בכיסו, הוא יתעסק בה מאוחר יותר. עכשיו הזמן לשטוף פנים, לצחצח שיניים ולהתחיל את היום. לא שהיו לו יותר מדי תוכניות; עברו שבועות בודדים בלבד לאחר שסיים את הכשרתו כהילאי – תקופת אימונים אינטנסיבית, שבסיומה השיא של פרוייקט אנד"א – והארי בכלל לא הרגיש כמו עצמו. בהשוואה להדמיה שהכילה דמויות ססגוניות כמו גאטה, יורגן, מקגונגל ואנדי כמובן, העולם האמיתי נראה כה משעמם ואפור. אפילו קודר במקצת.

כעבור שעה, בארוחת הבוקר, ג'יני כבר ניסתה שוב לנהל את השיחה הרגילה שלהם. אותה שיחה, שוב ושוב, מאז שחזר. הארי לא אהב את השיחה המציקה הזאת. ג'יני לא הייתה שם כמוהו, ג'יני לא עברה את זה. אז למה שהוא ידבר איתה על זה? למה שהוא ישתף אותה? מי היא בכלל? למה הם עדיין ביחד?

"אתה לא נוגע במרק שלך," היא אמרה לו. "אני יודעת שאני לא בשלנית דגולה כמו אמא שלי, אבל בכל זאת… מה קורה?"

הארי משך בכתפיו. "זה לא התבשיל," הוא אמר בקור, כמעט בשיעמום. "זה פשוט..."

הוא אפילו לא ידע איך לסיים את המשפט הזה. הוא הרגיש שיושבת מולו בחורה זרה. והכעס שהוא חש כלפי עצמו בגלל זה רק התנגש בכעס שהוא חש כלפי ג'יני, והוא אפילו לא ידע למה הוא כועס.

"אני מבינה שעבר עליך משהו, אבל ממש קשה לי להמשיך ככה עם הניתוקים האלה שלך," ג'יני חזרה בפעם המי־יודע־כמה על הנאום הקבוע שלה. "אני רוצה להיות שם בשבילך, אני רוצה לעזור לך, לתת לך עוד הזדמנות, אבל בלי מינימום של נכונות מצידך זה לא יקרה…"

והארי סיפק את תשובתו הקבועה - אף לא מילה.

הארי לא ידע זאת, או שאולי ידע ולא רצה לחשוב על כך, אבל ג'יני חשבה שהקושי שלה גדול אפילו יותר. העיניים הירוקות העזות שלו, שבעבר השרו על ג'יני רושם כה עז, היו כעת עייפות וכבויות. הן לא נצצו בעוז כפי שהייתה רגילה לראותן. משהו לחלוטין היה חסר בו מאז שחזר מההכשרה. לא, לא ההכשרה כיבתה אותו. בתקופת ההכשרה הם התכתבו ביניהם לא מעט, ובכל סוף שבוע חופשי הם דאגו להיפגש ולבלות יחד. ולהארי היו קשיים בהכשרה, כן, אבל הוא לא נשבר מהם.

הארי חזר שבור – מנופץ לרסיסים, למעשה – רק אחרי שחזר מפרוייקט אנד"א. ההדמיה הארורה הזאת. וג'יני לא ידעה על זה דבר, כך שהיא לא ידעה כיצד לעזור. היא לא הייתה רגילה לחוסר אונים כזה.

אחרי כל כך הרבה שנות היכרות, ג'יני הייתה בטוחה שראתה את הארי בכל מצב אפשרי. היא ראתה אותו סקרן ונלהב כשגילה את רכבת האקספרס להוגוורטס. היא ראתה אותו בפעולה, לוחם ומגן, כשהציל אותה מידי היומן בשנתה הראשונה. אותה רוח קרב שהשתלטה עליו במשחקי קווידיץ'. היא ראתה אותו מלא תשוקה לא פעם במהלך מערכת היחסים הרומנטית שלהם. היא ראתה אותו מובך, זועף ומבולבל בשיא גיל ההתבגרות שלו. ועם הכל היא ידעה להתמודד. הכל, חוץ מדיכאון. וג'יני לא הייתה פסיכולוגית, אבל היא הייתה די בטוחה שזה מה שהארי סובל ממנו. דיכאון. וג'יני, כאמור, ממש לא ידעה מה לעשות.

אחרי יום מלא בשתיקות, יום שהיה – בהיעדר מילה אחרת – מבאס, גם עבורה וגם עבור הארי,  הגיע הלילה והם נשכבו זה לצד זו. ג'יני, כמובן, לא ציפתה שמשהו יקרה. שום דבר לא קרה מאז שהארי חזר. ובכל זאת, היא החליטה לפתוח בשיחה. הפעם היא החליטה שהשיחה הזו תהיה שונה.

"אתה רוצה לדבר?" היא ירתה לחלל האוויר, "לספר? לשתף? משהו? מה יושב עליך עכשיו?"

להפתעתה, הסירוב שציפתה לקבל מהארי לא היה נחרץ לחלוטין כפי שחשבה שיקרה. "סתם, משהו מההכשרה," הוא ענה.

מה זו התשובה הלקונית הזאת? נכון, זו התקדמות, אבל ג'יני הרגישה שהיא ראויה לטוב יותר. היא ממש רצתה להחטיף לו באותו הרגע, או להטיל עליו קללה שאין עליה מחילה. במקום זה, היא נזכרה בעצה שקיבלה מהרמיוני כמה ימים קודם לכן, והנהנה באמפתיה. היא אפילו שלחה יד ללטף את כתפו. "מההכשרה?" היא שאלה, "משהו שעברת בהדמיה ההיא?"

ההדמיה. הארי שלפניה והארי שאחריה לא היה אותו הארי. ג'יני לא ידעה כל כך מה עבר עליו שם, ונראה שגם רון והרמיוני לא ידעו הרבה. הם כן סיפרו לה על דמות בשם אנדי, ועל זה שהארי טוען בתוקף שיש אישה בשם מינרווה מקגונגל שמלמדת מקצוע מופרך כמו שינוי צורה, אבל מעבר לזה - כלום.

הארי הניד בראשו באיטיות. "לא משהו שקשור לפרוייקט אנד"א," הוא ענה ובחן את רגליו שהיו קבורות מתחת לשמיכה עבה. "זה היה משהו שקשור לתחילת ההכשרה, לטירונות."

ג'יני זכרה שהארי – זה של לפני ההדמיה – סיפר לה על הטירונות. זה היה השלב הראשון בהכשרה, ממש זמן קצר לאחר שהוא וג'יני חזרו להיות יחד, וההתאהבות המרגשת שעטפה את שניהם בזמנו גרמה לו לספר כל פרט קטן במכתבים שהיה שולח. היא הרגישה שהיא מכירה את סגן ווינטר ממש כאילו פגשה אותו בעצמה.

אבל כאב לה להיזכר בהארי של פעם. היא הרגישה שאיבדה את השותף שלה לחיים. לא היה אדם שהיא הייתה קרובה אליו יותר מהארי. אף לא אח, אף לא חבר קרוב. הארי ששכב לצידה עכשיו אולי היה בגוף של בחור צעיר בן 22, אבל הנפש שלו נעה בין גוש הורמונים מייוסר של נער בן 15 לבין אדם מבוגר ששרד את שתי מלחמות העולם ועכשיו מנסה לשרוד את הלם הקרב האישי שלו. המחשבה על פירוק האירוסין ופרידה כבר הייתה בראשה זמן מה, אבל משום מה לא היה לה אומץ להעלות את זה. אפילו להרמיוני היא לא סיפרה על כך.

"מה, איזה זיכרון?" ג'יני ניסתה להזרים את השיחה, "מאימון ההסוואה? מתחרות השיקויים?"

"לא, סתם שיחת הפתיחה," הארי משך בכתפיו, וג'יני הניחה שהוא משקר. הוא פנה להתכרבל מחדש בשמיכתו, אבל ג'יני אחזה בכתפו והוא נרתע. היא לא תיתן לו לברוח ממנה בכזו קלות.

"הארי, אני מנסה לדבר איתך. אני מנסה כל הזמן לנהל עם הארוס שלי שיחה. ואתה מתנתק שוב ושוב לפלאשבקים האלה שלך. זה הולך ומחמיר, ואני לא יודעת מה לעשות."

היא ראתה שהוא לא מגיב כל כך, אבל משום מה זה רק גרם לה להמשיך לדבר.

"אני מנסה להבין אותך, מנסה להיות שם בשבילך, אבל אני לא בטוחה שאתה בכלל רוצה שאהיה שם. אני לא בטוחה שאתה בכלל רוצה לצאת מזה. אולי אתה רק – רק – רוצה להמשיך לשקוע ברחמים העצמיים האלה של מה שזה לא היה שקרה לך שם, אולי זה נוח לך, אבל לי לא! אני מרגישה כל כך אבודה, אני כבר לא בטוחה שאני יודעת מי אתה!" היא הרגישה שהעיניים שלה מתמלאות דמעות, אבל לא היה לה אכפת. "אני לא יודעת מי אתה! אתה עדיין הארי שלי? אתה עדיין אוהב אותי? כי למרות שאני כל כך מנסה לשכנע את עצמי להפסיק, זה לא עוזר לי. אני עדיין רוצה אותך, הארי. עדיין אכפת לי ממך, ואני אמשיך להילחם עליך, כי – כי – כי אני אוהבת אותך, הארי, ואני מקווה שאתה גם עדיין אוהב אותי. כי אתה לא מראה את זה כל כך."

ג'יני התנשמה בכבדות. היא ממש קיוותה שהנאום הזה שלה ישאיר עליו איזשהו רושם. זה היה שונה ממה שנהגה לומר לו בדרך כלל, כי הפעם זה באמת נמאס לה. בתוך תוכה, היא החליטה שהפעם זה להיות או לחדול – היא תצא מאיזור הנוחות שלה, תעשה את הדבר הכי לא ג'יני־אי בעולם, ותשפוך את צפונות ליבה בפניו. בהתאם לתגובתו היא תדע אם להישאר או ללכת, עם כמה שזה קשה.

הארי המשיך לבהות בשמיכה שלו, אבל נראה שהיא הצליחה להוציא אותו מהאדישות כי עיניו היו פעורות בהלם. היא לא הייתה בטוחה מה בדיוק היא הזיזה אצלו שם, היא גם לא ממש הייתה בחורה של מילים. אבל נראה שבכל זאת משהו קרה.

"אני…" הוא מלמל, "אני… אני לא מראה את זה, אבל אני עדיין אוהב אותך."

וואו. זה היה הרבה יותר ממה שציפתה. הלב שלה פעם בהתרגשות, והיא התמלאה בתקווה מחודשת. יש על מה להילחם, אפשר להציל את הארי.

"אני כל כך שמחה," היא אמרה וניסתה לשמור על טון שקול, על אף שהיא הרגישה שזיקוקין די נזיקין מתפוצצים לה בכל הגוף. "אני כל כך שמחה, הארי. ואני מקווה שאתה מבין כמה שימחת אותי."

"בטח שאני מבין, אני אוהב אותך," הוא המשיך, בלי להתיק את עיניו מהשמיכה. ג'יני קיוותה שזה שהוא לא מסתכל עליה זה לא סימן רע, אבל היא לא נתנה לזה לעצור אותה.

"אני מרגישה שהתקדמנו הרבה בשיחה הזאת, אתה לא חושב?" היא שאלה.

"הו, כן, הרבה מאוד," הארי ענה. היא כבר ויתרה על זה שהוא יזיז את העיניים שלו מהשמיכה בשלב הזה.

"יופי. אז מחכה לנו הרבה עבודה מחר," ג'יני המשיכה לנסות לדבר ברוגע. ולפני שכיבתה את האור, אמרה, "לילה טוב הארי, אני אוהבת אותך."

התשובה של הארי לא איחרה לבוא מתוך העלטה: "אני אוהב אותך גם, וונדי. לילה טוב."

"אני מרימה ידיים," לחשה ג'יני למחרת בבוקר. "ניסיתי הכל. את מכירה אותי לא מאתמול, הרמיוני. אני לא אחת שמוותרת בקלות. אבל מה שהיה אתמול היה הקש האחרון. זה עבר כל קו אדום אפשרי."

הרמיוני הנהנה בהבנה. כיסא המטבח הקטן לא היה לה נוח, והיא הגניבה כל הזמן מבטים מודאגים לרון שישב עם הארי בחצר וניסה לדובב אותו על אירועי אמש. בכל זאת, זה ממש לא היה עניין של מה בכך לקרוא לארוסתך בשם של הקראש הלא אמיתית שלך שהמוח שלך פיתח בעצמו אחרי שבכלל הכרת את ארוסתך שנים רבות אבל היא הושכחה ממך, אלא שהרמיוני לא ידעה את כל זה. היא לא הכירה את וונדי בכלל, והיא ממש קיוותה שרון מצליח להסתדר עם הארי שם, אבל היא לא הצליחה לקלוט דבר משפת הגוף של אף אחד מהם. ובכל זאת, ברגע שג'יני עדכנה אותם על אירועי אמש, רון והרמיוני ידעו שהם חייבים להתייצב.

"אני מבינה אותך," הרמיוני נאנחה. "אני חושבת שמהצד שלי ושל רון זה הרבה יותר קל, אנחנו לא מרגישים שהארי חייב לנו משהו, אנחנו לא מנהלים איתו זוגיות, אנחנו… פשוט דואגים. אנחנו היינו איתו במצבים מאוד קשים, את יודעת, וספגנו ממנו הרבה חרא לאורך השנים. ואנחנו פשוט רוצים שיהיה לו טוב, אנחנו לא במערכת יחסים מחייבת. אין דרישה לטוב בחזרה. אבל מבחינתך, טוב… אם הייתי במקומך, לא הייתי מסוגלת לעבור על זה בשתיקה. מי זו וונדי בכלל?"

ג'יני הנידה בראשה. "קיוויתי שאתם תדעו," היא אמרה, "עם מה שהארי סיפר לכם בהתחלה וכל זה."

"זה היה רק בהתחלה, ממש בימים הראשונים," הרמיוני עדיין נראתה מהורהרת. "הוא לא הזכיר שום וונדי. אולי זה סתם עיוות של אנדי? יכול להיות?"

לרגע זה נתן לג'יני שביב תקווה, אבל מהר מאוד התקווה הזאת השתנתה למשהו אחר, קודר יותר. "מה, את חושבת שבתוך הסימולציה ההיא, הארי ואנדי היו…?"

הרמיוני לא הניעה שריר בפניה, כך שג'יני לא ידעה מה לחשוב. "אני רק יודעת שמשרד הקסמים עשה עבודה טובה מאוד בניסיון להיכנס לראש של הארי," היא ענתה, "ממש לנבכי נפשו ולמהלכי החשיבה שלו. אז לכי תדעי מה בדיוק היה אותו אנדי שהם בראו, ומה היה טיב הקרבה שלו עם הארי. אל תשכחי שבסופו של דבר, אם הבנתי נכון, אנדי הזה היה האויב."

"האויב, מה?" ג'יני נחרה בבוז. היא שונאת את אנדי בכל מאודה. השם הזה דוחה אותה. אבל לא כי היה האויב של הארי. להפך, ג'יני הרגישה שאנדי הוא האויב האישי שלה. הארי עדיין ממלמל את השם הזה בשנתו בכל לילה.

"או שההדמיה הזאת הוציאה מהארי את כל השדים שהוא הדחיק ובעצם חשפה את הפרצוף האמיתי שלו, או ש…" ג'יני נתקעה, "לא יודעת, אוכלי מוות השתלטו על זה ושיגעו אותו או משהו. תמיד היו בוגדים בהילאים, ככה אבא שלי תמיד היה אומר. לכי תדעי אם זה לא איזה בוגד שהמציא את ההדמיה הזאת ודחף את הארי פנימה."

"לא צריך להרחיק לכת עד כדי כך," הרמיוני ביקשה. "יכול להיות שהשיבוש היה רק בתוך הסימולציה עצמה, והיא נוצרה למטרה טובה, ו – רגע אחד, לא בטוח שהיה שיבוש בכלל! ג'יני, את קונספירטורית כמעט כמו הארי."

נו, לפחות במשהו הם עדיין דומים.

הארי ישב בחצר הבית - הדירה הצנועה שלו ושל ג'יני מעל אחת החנויות בסמטת דיאגון - והרגיש את השמש החמימה והלא אופיינית בעליל מחממת את עורו היבש. הוא הביט סביבו - אין נפש חיה. רון כבר הלך משם לפני כמה שעות. אבל איפה ג'יני? אולי היא הלכה משם יחד עם רון והרמיוני? הייתה לו תחושה לא נעימה שהיא רוצה להיפרד ממנו. בעצם, יכול להיות שהיא בעצמה אמרה לו את זה מתישהו, אבל הוא מאוד התקשה להקשיב לה. זה לא אישי, הוא מאוד התקשה להקשיב באופן כללי.

הארי קם בעצלתיים, מותח את גופו המצומק. הוא עדיין לא התרגל לגוף שלו, שהיה הרבה יותר גדול ממה שהכיר כשהשתתף בסימולציה.

הוא הביט סביבו. איפה ג'יני, באמת? פתאום הוא שם לב שלא ראה אותה כבר יותר מדי זמן. הוא אמור לחפש אותה? הוא אמור להודיע למישהו? אולי היא השאירה מכתב?

הארי ניגש לערימת מכתבים שהצטברו בימים האחרונים, מחפש משהו ממנה. אבל מלבד כמה עלוני פרסומת הוא לא מצא דבר ממנה.אבל הוא כן מצא מכתב חתום ממחלקת ההילאים של משרד הקסמים. זה המכתב שקיבל אתמול בבוקר, זה שבוודאי מכיל את התשובה הסופית למבחנים שלו, הרי מלבד כמה חילופי דברים לא רשמיים בתום ההדמיה הוא לא באמת קיבל תשובה סופית בדבר קבלתו לתפקיד הילאי. באמת הגיע הזמן שיבדוק מה התשובה, לא?

הוא לקח את המכתב וקרע את המעטפה, נותן לפיסת קלף ליפול ממנה, וזו לא הייתה התשובה. היא לא נראתה כמו מכתב רשמי בכלל. למעשה, נכתבו עליה כמה שורות בכתב בהול ולא ברור. הארי אימץ את עיניו וקראת את תוכן המכתב:

"הארי אתה חייב לבוא דחוף דחוף. ההדמיה השתגעה, איבדנו שליטה. אין קשר עם מי שנמצא בפנים, אי אפשר לנתק. משלחת חילוץ נתקעה גם. הארי אתה היחיד שמכיר את הסימולציה מבפנים ואתה חייב לבוא להיכנס לשם בחזרה ולעזור לנו. דאנקן."

דאנקן. הבוחן המתלהב ההוא. הארי זכר אותו היטב. הוא מצמץ בבלבול ובהה בתוכן המכתב. לחזור לסימולציה? לחזור לפרוייקט אנד"א?

לחזור לאנדי?

הארי של פעם היה ישר מסכים. הרפתקה אמיצה בשביל להציל אנשים שנתקעו בתוך הסימולציה? איפה נרשמים?

הארי של קורס ההילאות היה נרתע. יותר מדי סכנות, יותר מדי דברים יכולים להשתבש, אולי זו מלכודת. עירנות מתמדת. גם לא ידוע דבר על מי האנשים הכלואים בסימולציה ומה טיב הסכנה. בכלל, אולי הארי לא הבין נכון את המכתב? הוא צריך לפגוש את דאנקן ולהיות בטוח.

הארי של עד לפני יומיים היה מסכים בשמחה. לראות שוב את אנדי? זו הגשמת כל משאלותיו!

הארי של עכשיו גם היה מסכים, אבל מסיבה שונה לחלוטין. הזיכרון הזה של תחילת הסימולציה, לדעתו של הארי, כלל לא היה זיכרון. הוא בכלל לא היה בטוח שככה זה באמת התחיל. אבל איך אפשר להיזכר בזכרונות של מישהו אחר?

עד עכשיו דברים כאלה קרו לו כשהתחבר למוחו של וולדמורט. אבל וולדמורט מת כבר ארבע שנים בערך, והצלקת לא כאבה להארי מאז. וגם הזיכרון הזה לא הרגיש של מישהו אחר – הדמויות שם דיברו אליו, אל הארי. אז מה זה היה?

נראה שיש רק דרך אחת לגלות. דרך הפעולה ההגיונית ביותר, למעשה. לחזור למשרד הקסמים, לחזור לסימולציה. ורגע לפני שהתעתק למשרד הקסמים, הארי הגניב מבט אל עבר הבית הריק, מתלבט אם להשאיר מכתב או משהו.

לא, ג'יני לא צריכה לדעת. גם רון והרמיוני לא צריכים לדעת. זה לא העסק שלהם. הארי צריך לעשות את זה, והוא צריך לעשות את זה לבד.

ובקול פקיקה, הוא נעלם משם.

הפרק הקודם		הפרק הבא