אלביס מת

בס"ד

אני ממשיך להשתעשע בAI וכך להוסיף עוד גרסאות משונות של הסיפור הנפלא הזה.

זה היה עוד יום שגרתי בהוגוורטס. טוב, עד כמה שיום בהוגוורטס יכול להיות שגרתי. הארי, רון והרמיוני ישבו בספרייה, מתכוננים למבחן בשיקויים, כאשר קול זעקה פילח את האוויר.

"אלביס מת!"

הספרים נשמטו מידיהם. התלמידים בספרייה הרימו ראשם בבהלה. מדאם פינץ, הספרנית, חטפה התקף זעם על כך שמישהו צעק בקודש הקודשים שלה, אבל אפילו היא לא הספיקה לנזוף — כי רון היה כבר על הרגליים, עיניו פעורות.

"דמבלדור?!"

הפעם, אפילו מדאם פינץ נבהלה.

הדובר — דין תומאס — נראה חיוור כולו, עדיין בוהה בגיליון ישן של הנביא היומי. "אני לא מאמין. אלביס מת."

הרמיוני החווירה. הארי הרגיש צביטה בלב. אף אחד מהם לא העז לומר את שמו המלא של המנהל בקול רם, פן יהפוך זה למציאות.

"אתה בטוח?" שאל הארי לבסוף בקול חנוק.

דין הנהן בעיניים פעורות. "כן… זה כאן, בעיתון."

רון הסמיק, פיו נפער. "אבל... איך? מתי?"

"לא כתוב בדיוק," אמר דין, עדיין מזועזע. "רק אומרים שזה קרה פתאום, ויש כל מיני שמועות... חלק אומרים שהוא נעלם לפני שנים, וחלק אומרים שהוא פשוט לא יכל להמשיך יותר."

הארי חטף את העיתון מידיו של דין, עיניו מרפרפות במהירות על הכתבה. "הם בטח ידברו על זה בטקס הסיום," מלמל. "אני לא מאמין... איך הם יכולים להמשיך בלעדיו?"

"אני לא מאמין," אמר רון שוב. "כלומר, ידעתי שהוא זקן, אבל הוא היה כל כך... מלא חיים!"

"והקול שלו!" הוסיף הארי. "הוא תמיד היה כל כך עוצמתי כשדיבר!"

"כן!" אמר רון בהתלהבות. "הקול שלו היה מהפנט, כאילו הוא משאיר אותך באיזה קסם!"

"אני מניחה שזה מתאים," אמרה הרמיוני בקול עגום. "אחרי הכול, הוא היה אגדה."

כולם הנהנו. אבל אז, לונה לאבגוד, שישבה בשולחן סמוך והקשיבה כל הזמן הזה, הרימה גבה ואמרה, "רגע… למה אתם כל כך מתרגשים? אתם בכלל הכרתם אותו אישית?"

"ברור!" אמר רון, נעלב. "הוא היה חלק מהחיים שלנו!"

"כן, אבל הוא מוגל," אמר דין.

השתררה שתיקה מביכה.

"מה?" שאל הארי.

"אלביס פרסלי," הסביר דין. "מלך הרוקנרול. מת. אתם יודעים, הזמר המפורסם."

הארי, רון והרמיוני הביטו בו.

"אלביס פרסלי, אידיוטים! הזמר המוגלגי!"

"מה?" חזר רון, רק בקול גבוה יותר.

דין מצמץ. "אתם חשבתם שאני מדבר על —" הוא אמר כשהחזיק גיליון ישן של הנביא היומי, שהתעקש משום מה לעדכן גם על חדשות מוגלגיות מלפני עשורים.

"לא משנה על מה חשבנו!" אמר הארי במהירות, והעיף מבט חשאי סביבו לראות אם מישהו שם לב לפאניקה הלא הכרחית.

רון מצמץ. "רגע... מי זה אלביס פרסלי?"

דין פער פה בתדהמה. "רק אחד הזמרים הגדולים בהיסטוריה! מלך הרוקנרול! איך אתה לא מכיר?!"

הארי התכווץ מעט בכיסאו. "המוגלגים אוהבים לתת כינויים מוזרים למלכים שלהם," מלמל. "חשבתי שדמבלדור הוא היחיד בשם אלביס."

"אין הרבה כאלה," אמרה הרמיוני, שהחלה להתאושש מהבהלה. "זה שם נדיר."

רון שפשף את סנטרו. "אז... בעצם, זה אומר שהוא היה... אלביס השני?"

השתררה שתיקה. ואז הארי אמר: "אולי הוא בעצם אלביס הראשון?"

הרמיוני גלגלה עיניים. "אל תתחילו עם תיאוריות קונספירציה."

"לא, לא, חכי רגע," הארי התלהב. "תחשבי על זה! שניהם עם שיער מרשים, שניהם כריזמטיים, ושניהם מופיעים מול קהל ענק שמעריץ אותם."

רון נד בראשו. "וגם אף אחד לא יודע איפה הם באמת היו בחלקים מסוימים של חייהם. אולי דמבלדור בכלל לא היה בהוגוורטס כל הזמן הזה... אולי הוא היה בהופעות!"

"נו באמת," נאנחה הרמיוני. "זה מגוחך."

"זה הגיוני!" התעקש הארי. "הוא הרי נעלם לפעמים בלי הסבר. ומה עם הרגעים האלה שהוא זורק משפטים מסתוריים? אולי אלה פשוט שורות משירים!"

רון חייך פתאום. "תגידי, הרמיוני... שמעת פעם את הביטוי 'You ain't nothin' but a Hufflepuff'?"

הרמיוני הביטה בהם במבט של מישהי ששוקלת ברצינות לעזוב אותם לנצח.

אבל הארי כבר המשיך: "וחשבת פעם על זה שאף אחד לא ראה את אלביס פרסלי ואת דמבלדור באותו מקום באותו זמן?"

"אולי," אמר רון בדרמטיות, "דמבלדור לא מת באמת..."

הם החליפו מבטים מהוססים.

"אני אומר לך," הארי מלמל, "זה מסביר כל כך הרבה."

דין תומאס נאנח. "אני שונא אתכם."

הפרק הקודם