בומבאדיל

גנדלף וגלורפינדל דיינו על הדרך וסכנותיה, אחרי שחושלה אנדוריל,  ועיינו במפות היער ובסיפורים על טום, עיתים עם פרודו, אך בדרך כלל נמצא הלה בחברת בילבו, שהעניק לו, ביחידות, את שיריון המית'ריל ועוקץ. שהגיע היום, בשעת ערביים, כל אחד לקח עימו נשק: האלבארד את חרבו, ולבש אך ירוק וחום. גלורפינדל חגר חרב ונשא מגן וקרן. גימלי לבש מעיל קצר של טבעות פלדה, ונשא קרדום רחב להב לגולאס צוייד באשפת חיצים וקשת, ותלה לחגורתו פיגיון גדול ולבן, ואילו ההוביטים, לבד מפרודו, נטלו את פיגיונתיהם הישר מתל הקבורה. פרודו לקח את עוקץ, תמורת פיגיונו השבור, ולבש את שיריונו מתחת לחולצתו. גאנגדאלף לקח עימו רק את מטהו וחרבו האדירה, גאלמאדרינג, פטיש השונאים, שחושלה על סדני האלפים בבלריאנד. אלרונד שר הבית צייד אותם בבגדים ושמיכות חמים ועבים, כמתנת פרידה. ולבסוף, אחרי כמעט חודשיים של השתהות, אחוות הטבעת יצאה מריבנדל מזרחה. ואלרונד אמר להם, בשעת פרידתם: "בסדר, הנה, הגיע הזמן. נושא הטבעת השלך לא ישליך מממנו את הטבעת, גם לא יתנה לרעהו; מלבד בומבאדיל - ולאנשי האחווה והמועצה, בשעת הדחק. הוא קשור לטבעתו כבשבועה. אך האחרים אינם כך. משרתו סם וגנדלף צריכים להגיע עד בן אדאר, ואז רשות בידם לשוב הביתה.   "היתר תפקידם להגיע עד אמצע הדרך בין ברי ליער העתיק, אם כי, שוב, אינכם מחוייבים בשלשלאות-נדר. אך הסכיתו לי: הזהרו מאוד, ואל תשבעו בשם הולאר והאחד להמשיך עד סוף הדרך, או סוף הדרך שלכם. כי איש מכם עודנו לא מדד את אומץ ליבו, ואינו יודע צרות ורעות דרכו, ואין יודע אשר תבואנה."

"המועל באמון הוא הנפרד לשלום ברדת שקיעה," העיר גימלי.

"מי שלא ראה ברדת שקיעה, בל יידור להלך באפל." השיב אלרונד.

"הנדר עשוי לחזק לבבות רפים," השיב גימלי.

"או לשבור אותם," ענה אלרונד. "אל תשקיפו למרחקים! בצעו את שליחותכם!"

ובילבו אמר: "היה שלום, ב-בחורי!" נתגמגם מחמת הכפור. "איני סבור שתוכל לנהל יומן, אך אצפה לדין וחשבון מפורט, עם שובך!" והם התקדמו לעבר המעבורת, ומלוויהם-בעיניהם סבו פניהם בדומייה, ובגעגוע שצמח כפתאום.

הפרק הקודם		הפרק הבא