צל המוות - התחרות

השופטים הגיחו מאחורי הקלעים, כמו חבורת גיבורים, ידיהם שלובות. לאחרון מביניהם היה קרע ברור בגלימה, והוא הסתבך בה שוב ושוב. אלמלא זה, הם אולי היו נראים מרשימים.

"שופטים! אנחנו שמחים שהכרעתם!"

"אנחנו לא," לחש אחד, והאחר שם לו יד על פיו.

"לא הייתם קודם ארבעה?" זרק ג'ורג'.

שלושת השופטים נעצו בו מבטים זועמים.

"והראשון שנפל בשלב הזה… הוא… היא…"

"ג'ורג'," אמרה שופטת בקול מרדני.

"וסיריוס," מיהר השני להתפרץ, ידו עדיין על פיו של השלישי, שלא נראה מרוצה, בלשון המעטה.

"הרסתם את אפקט ההפתעה," אמר המנחה באכזבה.

ג'ורג' וסיריוס ירדו מהדוכן.

"מי החליט שאני יורד?" שאל סיריוס באיום.

השופט השלישי הצליח לבסוף להוריד את יד השופט השני מפיו. "לא אני, זה בטוח!" הוא קרא בכעס.

"טוב, אני חושבת שבאמת רמוס סבל יותר ממך, תחשוב, עליו חשבו כל החיים שהוא אשם כשהוא היה חף מפשע."

"הייתי באזקבאן!" קרא סיריוס בחוסר אמון.

"כן, אבל זו רק סיסמה, נכון?" אמרה השופטת באי-ביטחון. "אף אחד מאיתנו לא היה באזקבאן כדי לדעת. חוץ מזה, אתה חשבת שאיבדת רק שני חברים -"

"השלישי חשב שאני בוגד!"

"ורמוס שלושה. את כולם, למעשה."

"אבל רמוס המשיך לחיות, סיריוס סבל בכל השתים עשרה שנים האלה -" התפרץ השופט השלישי.

"רמוס -"

בשלב הזה המנחה נאלץ להפריד בכוח בין הרבים, בעזרת רמוס. הוא דחף את השופטים חזרה אל מאחורי הקלעים, וחצי גרר את סיריוס מהבמה.

סיריוס נכנע לבסוף והלך אחרי ג'ורג' אל שורות המושבים.

"ועכשיו," התנשף המנחה. "לראש בראש."

סנייפ ירד מהדוכן. "טוב, ירחוני, ברור שאתה לא מתחרה בחיים המזעזעים שלי."

"רגע! לפי הסדר!" נזעק המנחה.

"אני מתנצל, סוורוס, אבל האם יצא לך לסבול מכאבים בכל חודש?"

המנחה הלך לבכות בצד.

"כן, הורים מכים, שכחת?"

"אני לא ידעתי שאני אלמד בהוגוורטס עד גיל אחת עשרה! לא היתה לי אפילו תקווה!"

"אני ציפיתי לזה שאני אלמד והתאכזבתי. עם כל טיעון שלך אתה רק מחזק את טענותי, רמוס. היתה לך משפחה אוהבת. היו לך חברים."

"היתה לך את לילי."

"היא היתה מגריפינדור. שנאתי את עצמי בגלל זה. התאכזרו אלי בגללה."

"אני שנאתי את עצמי על כל חבר שלי כי שיקרתי להם! הרגשתי אשמה, סנייפ. אני לא יודע אם אתה מבין את זה בכלל."

סוורוס צחק, בלי בושה. "אתה לא זוכר עם מי אתה מתמודד."

"והמשיך להיות לי כואב כל הזמן בגלל הפצעים גם בהוגוורטס. פצעים שלא מתרפאים, להזכירך."

"כמה טראגי. עד שהחברים הקטנים שלך הפכו לאנימאגוסים."

"כשהייתי בן שש עשרה. זה עזר בשלב מאוד מאוחר."

"לי לא היה אף חבר שיעשה את זה בשבילי."

"לילי!"

"בשלב הזה גם לילי לא היתה."

"אתה היית ראוי לזה! אתה לא נתת לאף אחד להתקרב אליך חוץ מאנשים שלא יקריבו בשבילך כלום!"

סנייפ זעם. "איזה מין טיעון זה! וחוץ מזה, איזו ברירה היתה לי? אני סלית'רין! וזה מה שראיתי מההורים שלי!"

"תמיד יש ברירה!"

סנייפ גיחך. "תמשיך לספר לעצמך קלישאות, לופין."

"התקופה הכואבת והלא נעימה הזו היתה החלק הכי טוב בחיים שלי."

חיוכו של סנייפ התרחב. "זה היה החלק הכי טוב בחיים שלי, גם כן. נסה אותי."

"איבדתי את כל החברים שלי."

"לא היו לי חברים."

"במשך שנים חשבתי שאיבדתי אותם בגלל שאחד החברים הכי טובים שלי בגד! אני האמנתי שאזקבאן מגיע לו! אני איבדתי את כולם באותו יום!"

פניו של סנייפ התעוותו. "אני איבדתי את החברה היחידה שלי בגללי! אני הרגתי אותה במו ידי, אחרי שהיא התחתנה עם האויב הכי גדול שלי, אני הסגרתי אותה לוולדמורט! אני, לא יודע מה זה אשמה, לופין?"

היה שקט לרגע. 

"ואז, נשבעתי אמונים לדמבלדור, ואני לא אוהב את דמבלדור, והפכתי למורה לשיקויים, ואני לא יודע להיות מורה, ואז-"

"היית מורה?" לופין קטע אותו. "יפה מאוד. יש לך עבודה! כמה לא רגיל! אני בזמן הזה עברתי ממקום למקום, וגם במקומות שלא התאמתי הסיבה שלא קיבלו אותי זה בגלל איזו בעיה פרוותית שלא מפריעה לכל הרוחות לקצה הזנב של מנקה הארובות שלהם -" רמוס התנשף בזעם. הוא עצר להירגע. "אז לא, שום עבודה. נאלצתי להתקיים על הכסף של ההורים שלי, וזה לא היה לי כיף, סוורוס."

"אה, הורים שמוכנים לתת כסף. חלום."

"חתיכת -"

"ובינתיים, מגיע החלאת פוטר הקטנה ללימודים ואני נאלץ לסבול -"

"אתה -"

"אני נאלץ לסבול עשרות מורים שבטוחים שהוא מלאך -"

"והם לא לחלוטין טועים! אתה עיוור משנאה, סנייפ, זה אפילו לא משהו להתלונן עליו!"

"ושוב אני בהוגוורטס עם פוטר מתנשא שכולם בטוחים שהוא מוצלח."

"הארי דומה יותר ללילי."

"שקר."

"תשאל את ג'יימס. את סיריוס. את - כל אחד שהכיר אותם!"

"הוא דומה לאבא שלו כמו שהוא נראה כמוהו."

"מה אתה יודע? אתה לא באמת מכיר לא את הארי ולא את ג'יימס."

"ואז נגמרת מסכת חייו האומללה של רמוס לופין כי הוא שוב בהוגוורטס, וכולם אוהבים אותו."

"הא הא."

"וכבר לא כל כך כואב לו, נכון? איזה פלא. אז הוא מחליט לנצל את המצב ולהשפיל אותי -"

"אתה - אני תמיד אהיה אסיר תודה על השיקוי, סנייפ, אבל אתה ביקשת את הבוגארט -"

"יא - איזה- על מה אתה מדבר??"

"אתה משפיל את התלמידים שלי, מה אתה חושב לעצמך? אני חייב לתת להם להתגבר על זה! אין פלא שמעולם לא היית מורה טוב!"

סוורוס נהיה אדום. "ואז אתה מתאחד עם חברך הטוב -"

"אני מגלה ששנאתי שנים אדם שלא עשה לי כלום! וזנב תולע בורח -"

"באשמתך -"

"מה שעושה את זה יותר גרוע -"

"ואז שארית הלילה נעלמת לך! כשאני סובל מכאב ראש -"

"אוי, כמה מסכן. אתה יודע איזה פחד זה להתעורר בלב היער -"

"פוחד מחיות טרף?"

"פוחד שנשכתי את האנשים הכי יקרים לי בעולם!"

"ואז אני חוזר לטירה -"

"מנסה לנצל את המצב לטובתך על חשבוננו -"

"ודמבלדור שוב עם הטריקים הקטנים והמגעילים שלו -"

"מתקן את העוולה שעשית -"

"הורס את כל מה שניסיתי לבנות -"

"ואז מישהו הורס סופית את המשך החיים שלי -"

"זה הגיע לך, וחוץ מזה היית הולך בכל מקרה -"

"ושוב אני לבד!"

"רחמים."

"וולדמורט חוזר!"

"אה, וזה מאוד משנה לך בטח."

"אתה שמח שהוא חוזר! לך יש עכשיו מה לעשות! לך לא אכפת מי מת!"

"לא, אני חוזר לעבוד אצל מי שהרג את החברה היחידה שלי."

"אתה מרגיש מועיל. אני מבלה את זמני בין אנשי הזאב - לא מועיל ולא כיף, סכנה תמידית -"

"אם כבר מדברים על סכנה -"

"ואני מאבד את סיריוס שוב." לופין אמר בשקט.

סנייפ השתתק לרגע.

"אז כאן אני הורג את הבן אדם שהציל את חיי -"

"אתה הסכמת -"

"לא היתה לי ברירה -"

"ואני מאבד את הבן אדם שהציל את חיי פעם אחר פעם, שהרשה לי ללמוד בהוגוורטס, שנתן לי את החיים שלי וסיכוי להאמין בעצמי!"

"ולא ייאמן, כולם בטוחים שאני האשם."

"אתה -" רמוס הביט בו בחוסר אמון. "אתה ממש רצית בזה."

"עכשיו אני צריך למצוא דרכים אחרות לעזור -"

"זה ממש לא נחשב."

"העבודה שלי חסרת סיכוי עכשיו -"

"סליחה," התפרצה השופטת. "רמוס בזמן הזה צריך להתחבא ולברוח! אין לו אפילו עבודה חסרת סיכוי!"

"כן, חוץ מזה שאני מתחתן חצי בניגוד לרצוני כשכל העולם בערך מנסה לשכנע אותי שאני רוצה, ואני כבר לא בטוח בזה, ואני מרגיש אשמה לשארית חיי כי קיללתי את האדם שאני אוהב!"

"היא ממש רצתה בזה."

"זה מה שהיא אמרה," התפרצה השופטת שוב.

"וזה לא מנע מהמשפחה שלה להתרחק ממנה ומעולם הקוסמים לדחות אותה -"

"לא להרבה זמן," אמר סוורוס.

"בדיוק! שנינו מתים, לפני שאנחנו רואים את הניצחון!"

"אבל סנייפ מת באופן הרבה יותר גרוע!" קרא מישהו מהקהל, מה שיצר באופן מיידי גל קריאות וצעקות מחריש אוזניים.

"כן," אמר שופט שעוד היה לו רמקול. "סנייפ מת בלי סיבה, סתם כי וולדמורט חשב שזה יועיל לו, ואפילו זה זה לא."

"והדבר היחיד שיש לי כדי להציל את שמי זה להראות את הזכרונות הגרועים והשמורים ביותר שלי לפוטר הנאלח והשנוא הזה." סיים סנייפ.

"כן אבל זו אשמתך ש-"

"ורמוס -"

צעקות, צרחות, וויכוחים וריבים. לא היה אפשר לשמוע דבר, גם לא את חמשת האנשים שניסו לדבר ברמקול בו זמנית. הרמקול השמיע את הקול הצורמני והנורא שהוא משמיע, וכולם השתתקו וכיסו את אוזניהם.

אחראי הסאונד השתיק את הרמקולים וכולם חזרו להתווכח.

השופטים עמדו בשלישיה וצרחו זה על זה.

במשך חצי השעה הבא, פרסומות רצו על המסכים, ואף אחד לא הסתכל ולא שמע.

"טוב, הגענו להחלטה." נשמע קולו של אחד השופטים. השניים האחרים הביטו בו במבטים לא נעימים.

הרמקול שלו, ורק שלו, חזר לתפקוד.

"אז מסלול החיים של רמוס לופין וסוורוס סנייפ היה די דומה מבחינת הקושי." קולו של השופט היה צרוד מאוד.

חצי קהל התחיל לצעוק. החצי השני צרח "שקט!"

"שניהם סבלו הרבה מאוד ומתו בערך באותו זמן. לשניהם היו בעיות כל חייהם שלא אוהבים אותם. הרבה דברים דומים ביניהם."

הפעם, רק לרגע, היה שקט.

"לכן, ההבדל העיקרי ביניהם, לפי הבנתינו המקצועית, הוא שלסנייפ היה מסלול רצוף של סבל ללא עליה, וללופין היו שיאים ומשברים, שוב ושוב, כל הזמן. לכן -"

סנייפ חייך בניצחון. לופין שמר על פנים חתומות.

"רמוס סבל יותר. כי היתה לו תקווה שהתאכזבה שוב ושוב והוא חווה כל פעם את הקושי כטרי -" קולו עלה ועלה עד שהקהל הצועק עלה עליו והוא לא נשמע יותר.

הרמקול שוב השמיע את הקול הצורמני שגרם לכולם לצעוק ולכסות את האוזניים.

"זה לא יכול להיות סופי! זו לא החלטת כל השופטים!" צעק שופט אחד.

"בטח שכן, זה הרוב -"

"זה לא עובד -"

הצוות הטכני מיהר לעשות את שלו ושמו של לופין - באותיות ורודות זוהרות - הופיע על כל המסכים. לופין הואר מהתקרה.

הוא השתחווה בצניעות, דבר שסגר את מראיתו למודת הכאב.

הקהל הריע, או שרק בבוז.

הקהל התפנה, לבסוף, לקול סירנות משטרה ואמבולנסים, שהגיעו לפנות את הרוסי הגרון ופגועי הקטטות, ואת המנחה ההמום קשות.

אחרית דבר:

מבית החולים הודיעו כי המנחה יחזור לתפקוד מלא, אך לא יוכל לעלות שוב על במה עקב טראומה חמורה.

המשטרה המוגלגית מוסרת שהיא עוד לא מצאה את האחראי לרצח וכי ייתכן שעל אף הראיות זהו לא רצח אלא היעדרות לא צפויה.

משרד הקסמים פרסם שלא היה רצח ושתומכי סנייפ יוכלו לשוב לבתיהם כשירגעו הרוחות. הם מודיעים שהם עושים כל שביכולתם להרגיע את הרוחות, והתוצאות מתקדמות במהירות. בשטח לא נראית התקדמות, אך עוד נראה.

הפרק הקודם