למה ככה? למה נבואה? למה ריק ריירדן?

כל הדמויות והמקומות בפאנפיק זה הם פרי יצירתו של ריק ריירדן (חוץ ממקומות כלליים שמאוד קיימים במציאות כמו למשל אמריקה הדרומית) 

~~~~~~~~~~

אני אשתדל

אני עם אנבת' אז-

היי, איפה אני?

~~~~~~~~~~

"אתה בטוח?" שאל כירון כמה דקות אחרי זה, כשסיימתי לספר לו דרך האיריס נט מה קרה.

"כן, אני בטוח." אמרתי לו בחוסר סבלנות. בהסתמך על הנבואה, נשארו לי ארבעים ושלוש דקות עד שאני אצא ל'עולם שבחוץ', או מה שזה לא יהיה, ומיהרתי כי למדתי על בשרי שנבואות נוטות להיות נכונות (למרבה הצער).

כירון קימט את מצחו. הפעולה שיוותה לו מראה מבוגר יותר, דבר שהזכיר לי שהוא בן אלפי שנים. "אני לא זוכר ששום דבר כזה קרה בעבר," הוא אמר. "כדאי שתמהר לבחור שותפים למסע. אין לך הרבה זמן."

"אני יודע" רטנתי והושטתי יד לכבות את זרם המים.

"ו.. פרסי?" הוא אמר.

"כן?"

"תיזהר."

"אני אשתדל" אמרתי, ואז הוספתי, "אבל אל תפתח תקוות." וכיביתי את צינור ההשקיה שהשתמשתי בו כדי ליצור קשת לפני שיספיק לנזוף בי.

האמת ששמחתי שהוא הוסיף את ההערה האחרונה. היה נחמד לדעת שאי שם על גבעה בלתי נראית לעיני בני תמותה יש חצי סוס חצי מורה ללטינית שאכפת לו ממני.

בכל אופן, אני צריך לבחור שותפים למסע.

וכבר ידעתי מי השותפה הראשונה שלי למסע.

הבעיה היא שהיא נמצאת עכשיו בבית הספר שלה, בשיעור גיאומטריה. והיא תהרוג אותי אם אני אפריע לה באמצע עם פרצוף שלי בצבעי הקשת שמתחיל לברבר על נבואות.

מה גם שיש הרבה בני תמותה בבית הספר שלה, ופרצוף פרסי צבעוני זה טיפ טיפה מעורר חשד.

נראה לי.

אז...

הסתכלתי בשעון היד שלי, שהיה על מצב סטופר.

שלושים ותשע דקות.

אני אספיק להגיע לבית הספר שלה עד אז?

כן, למה לא, החלטתי ונכנסתי הביתה לקחת את המפתחות למכונית.

הם היו בסלסילה הכחולה שבסלון, כמו תמיד.

ניגשתי לדלת, תפסתי בידית, ואז עלתה בי מחשבה.

אמא שלי.

היא תשתגע מדאגה אם אני איעלם למי יודע כמה זמן בלי להודיע לה.

הצצתי בשעון שלי.

שלושים ושמונה דקות.

רצתי לחדר שלי, תלשתי דף ממחברת חשבון שהיתה פתוחה בין שאר החפצים על השולחן המבולגן שלי ושלפתי את אנקלוסמוס מהכיס.

פתחתי אותו תוך הליכה לסלון. העט התחיל לצמוח והפך לניצב של חרב. חרב התחילה לצמוח מהניצב (חרב על ניצב של החרב. כמה מפתיע.) אבל היא עוד לא הספיקה להשלים את שינוי הצורה וכבר סגרתי את הפקק על הידית של החרב, איפה שאמור להיות קצה העט. החרב התכווצה לעט כדורי, כשהמכסה על הצד שלא כותב.

שרבטתי בזריזות הודעה על הדף.

         אמא, 

         יצאתי למסע חיפושים.

         אני ממש מצטער, זה היה בהתראה קצרה ואני מוגבל בזמן.

         את יכולה לקבל עוד פרטים אצל כירון

         אל תדאגי, אנבת' באה איתי. אני אהיה בסדר.

         אוהב, פרסי.

הורדתי את הפקק מהעט ואז סגרתי אותו על חוד החרב, שהתכווצה לעט כדורי אותו הכנסתי לכיס.

השארתי את הדף על השולחן בסלון ויצאתי מהבית.

נכנסתי למכונית הפריוס של פול שעמדה בחצר.

התנעתי את הרכב והעפתי מבט חטוף בשעון. 

שלושים וחמש דקות.

...

...

...

בעודי נוסע במהירות (יש שיגידו בפראות) ועוקף כל רכב אפשרי בדרך עלתה בי המחשבה שלא הזכרתי בפתק שלי שום דבר על המכונית של פול.

הם יסתדרו, חשבתי לעצמי.

אחרי הכל, זו לא הפעם הראשונה שנעלמתי ונתתי להם להשלים את התמונה.

כנראה שגם לא האחרונה.

...

...

...

נו כבר!

חניה, חניה, חניה...

למה כל כך קשה למצוא חניה ליד אוניברסיטה? 

מי תכנן את זה ככה?

הנה, חניה!

התחלתי לזוז עם הרכב לכיוון החניה.

ואז, לפני שהספקתי לזוז עוד מילימטר תפס אותה רכב קטן ואדום.

אוי, נו באמת!

זה פשוט-

רגע, המכונית הזאת יוצאת?

כן!

הללויה!

חניתי בחניה שהתפנתה ויצאתי מהאוטו.

הסתכלתי בשעון.

שלוש עשרה דקות.

התחלתי לרוץ כאילו רודפת אחרי גורגונה עם מגש נקניקיות.

כשהגעתי סוף סוף לבניין נשארו לי שבע דקות.

נפלא.

למרבה המזל, כבר ידעתי איפה המזכירות.

הגעתי לשם בחצי דקה ודפקתי בבהילות על הדלת.

"כן?" ענה לי קול מבפנים.

פתחתי את הדלת ונכנסתי.

"אני רוצה בבקשה לשחרר את אנבת' צ'ייס מהשיעור שלה" אמרתי.

"באיזו סמכות?" שאלה אותי המזכירה בקול משועמם.

האמת שלא חשבתי כל כך רחוק.

והיתה לי תחושה שאם אני אסביר לה שהצלתי את העולם ואני צריך עזרה בלעשות את זה שוב היא לא תיקח אותי ברצינות.

הסתכלתי בשעון שלי.

שש דקות.

ברגע של פאניקה עלה לי רעיון.

נקשתי באצבעותיי וערפל יצא מהן וכיסה אותי, גורם לי לעטות את הצורה של מה שקיוויתי שנראה כמו מר צ'ייס.

אני לא ממש טוב בערפול, אז אפשר רק לקוות שהאימונים שעברתי עם תאליה עזרו במשהו.

"אני אבא שלה," אמרתי, "ואני צריך לשחרר אותה בגלל עניינים משפחתיים."

המזכירה בהתה בי לרגע. נלחצתי.

אבל אז היא הינהנה.

היא לקחה רמקול ודיברה לתוכו. מיד נשמע קולה המוגבר במערכת הכריזה.

אנבת' צ'ייס, נא להגיע למזכירות.

"תודה" אמרתי.

"אני אחכה לה בחוץ."

יצאתי מהמזכירות ונעמדתי ממש מחוץ לדלת, ככה שאני אוכל לראות אותה כשתגיע. הפגתי את הערפול.

הצצתי בשעון.

ארבע דקות.

"קדימה, אנבת'.." מילמלתי.

שלושת הדקות הבאות הרגישו כמו נצח.

חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.

ואז ראיתי אותה.

"אנבת'!" צעקתי והתחלתי לרוץ לכיוונה.

היא הסתכלה עלי. "פרסי?" היא אמרה.

"אנבת'," אמרתי, "זה חשוב."

בדקתי את השעון.

עשרים ושש שניות.

"אני יוצא למסע חיפושים." אמרתי לה.

"אין הרבה זמן להסביר. את רוצה לבוא?"

"אני-" היא התחילה לומר, ואז שינתה את דעתה. "כן." היא אמרה. "למה? בשביל מי?"

"אני-" אמרתי, "אני לא בטוח"

היא הסתכלה עלי במבט מיואש. "מוח אצה" היא רטנה.

"זו לא אשמתי הפעם!" מחיתי. "זו הנבואה הכי לא ברורה בעולם!"

"בסדר, בסדר." היא אמרה. "מה הנבואה?"

"לעולם שבחוץ תצא בעוד שעה. כן, זה נחוץ. כה אמרה ה-"

נקטעתי על ידי הצפצוף של השעון שלי.

"נגמר לנו הזמן, אנבת'," אמרתי. "זה עלול לקרות בכל רגע.

"מה?" היא אמרה. "על מה אתה מד-"

אנבת' נעלמה. הכל נעלם. צפתי בחלל לבן ואינסופי.

לא היה ברור מה קורה, אבל כשסוף סוף שמתי לב למשהו שזז בחלל הזה, צמד המילים "עוגיות כחולות" נפלטתי החוצה לעיר רגילה לגמרי, כאילו ששום דבר לא קרה.

ואף אחד מהעוברים ושבים לא התייחס לזה אפילו, כאילו זה דבר שקורה בכל יום.

שתי נערות הסתכלו עלי מקצה הרחוב ואחת מהן הצביעה על חולצת מחנה החצויים שלי.

מפלצות.

שלפתי את אנקלוסמוס והסרתי את המכסה שלו.

כלום לא קרה.

העט נשאר עט.

אחרית דבר:

"מי זה היה?" שאל מר ד' בשיעמום והניח עוד דרכמת זהב במרכז השולחן, עם שאר הערימה.

"פרסי ג'קסון" ענה לו כירון ולקח עוד קלף מהקופה באנחה. מר ד' חייך.

"מה פיטר רצה?" הוא שאל.

"הוא קיבל נבואה חדשה. היא אומרת שהוא יצא לעולם שבחוץ בעוד שעה."

מר ד' הזדקף בבת אחת.

"מה אמרת?" הוא שאל את כירון.

"פרסי קיבל נבואה," אמר כירון, מבולבל."שאומרת שהוא יצא בעוד שעה לעולם שבחוץ."

העיניים של מר ד' היו מלאות באש סגולה.

"סטו אנו מטו דיאה!*." הוא אמר. "אנחנו אבודים!"

*בשם זאוס!

הפרק הקודם		הפרק הבא