![]() |
![]() ![]() ![]() ![]() ![]() ![]() |
סוזן מחליטה לחקור את "הארץ הקסומה שבארון".
מפגש מקרי עם כמה מהיצורים של היער משנה אותה. את השאר היא משנה בעצמה.
פרק מספר 3 - צפיות: 277
|
פרק: |
דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: נרניה - זאנר: הרפתקה, פנטזיה - שיפ: ג'ן - פורסם ב: 23.07.2024 - עודכן: 17.08.2024 |
המלץ! ![]() ![]() |
גם לאחר יום שלם של ציפייה והתרגשות, הפגישה עם אסלן פנים אל פנים התעלתה על כל מה שסוזן הייתה מסוגלת לדמיין. לאחר קבלת הפנים והמפגש הראשוני פיטר ואסלן עזבו יחדיו, ניאדה הושיטה יד ללוסי והובילה אותה משם, ואילו אל סוזן ניגשה אחת מנערות-העצים, דריאדה שונה מזו שפגשה בעבר. פרחונית יותר. "נשלחתי ללמד אותך את הקסם שלנו," אמרה הדריאדה. "יהיה לי לכבוד, בת-חווה." "תקראי לי סוזן," היא אמרה במבוכה. "בבקשה." "כרצונך," הדריאדה חייכה, נדה בראשה ורמזה לסוזן לבוא אחריה. הן יצאו יחד אל האחו שמחוץ למחנה, שם עצרה הדריאדה מולה. "כבר התנסית בכוחות החדשים שלך?" "יצרתי רוח כמה פעמים בדרך לכאן," אמרה סוזן. "ו… אני חושבת שהצלחתי לעוף." היא נדה בראשה. "אני מתחילה להבין איך להפעיל את הקסם שלכם, אבל אני לא מבינה… מה הוא." "הקסם שלנו," הדריאדה אמרה. "הוא גם שלך עכשיו. אנחנו נולדות איתו, כי אנחנו חלק מהיער וכך הוא מלווה אותנו, אבל אם אחת מאחיותיי חלקה איתך את פיסת היער שבתוכה זה נכון גם לגבייך. הקסם הוא חלק ממך, ואת רק צריכה ללמוד לתעל אותו." היא מחאה כף, ונסוגה צעד לאחור כדי לפנות מקום ביניהן. "אם כבר התנסית ברוח, אני חושבת שמוטב להתחיל-" את דבריה קטע צליל תרועה, עמוק ומהדהד. ברגע הראשון סוזן לא הבינה מה פשר הדבר, ואז ההבנה חלחלה ודמה קפא. "הקרן של לוסי," היא מלמלה והתחילה לרוץ. שלל יצורים אחרים נעו סביבה, והיא פילסה לה דרך בין ההמון, כשמהצד השני פיטר מגיח בקצב תואם והאריה האדיר מאחוריו. מאחורי האוהל הגדול, לוסי טיפסה על העץ וחיבקה בכוח את הענף הרחב, כשמתחתיה חיה עצומה - זאב, הבינה סוזן, למרות שהיו לו מימדים של דוב - קופצת בניסיון לתפוס אותה. פעמיים מלתעותיו של הזאב פספסו אותה בקושי, ואחיזתה נחלשה עם כל רגע. כשהזאב התכונן לזנק שוב סוזן פרשה את ידה והטיחה משב רוח עוצמתי בגופו. הזאב כשל הצדה, ניער את ראשו בבלבול, ואז הבחין בה ונהם. הוא ניסה להסתער עליה ושוב היא יצרה רוח נגדית ועצרה אותו, אך הפעם הוא נראה מוכן ונחוש להיאבק בה. מזווית העין היא ראתה את פיטר שולף את חרבו ומתקדם בשקט לעבר החיה. סוזן לא הניחה לרוח להפסיק לרגע, אבל הזאב, צמוד לקרקע ופרוותו שטוחה לאחור, הוסיף להתקדם באיטיות מייסרת. היא לכסנה מבט אל פיטר, שהנהן לאישור, באותו רגע שהזאב נהם והיא צעקה: "עכשיו!" היא עצרה את משב הרוח והזאב ניסה לזנק, באותו רגע שיצרה זרם אוויר חדש שהגיע מהצד וזרק את הזאב כנגד גזע העץ כך שבטנו חשופה. פיטר זינק, מהיר כברק, לפני שהמפלצת הספיקה להתאושש, ונעץ את חרבו בחזה. לרגע נותרו כולם מתנשפים במקומם, ואז לוסי טיפסה למטה, פיטר וסוזן שחררו נשימה עמוקה והשלושה מצאו את עצמם מחובקים, נצמדים זה לזו כאילו לא התחבקו מעולם. הם הרימו ראש לשמע רשרוש בשיחים, וחבורת קנטאורים מיד דהרה בעקבות מקור הקול. "הם ימצאו את הזאב הנוסף," הבטיח להם אסלן. "לא לפני שהוא יוביל אותם למחנה של המכשפה ואל אחיכם. ובינתיים," אסלן נד בראשו לעבר המקום בו שכב הזאב המת. "אה," פיטר אמר במבוכה, ניגש לחלץ את חרבו וניקה אותה. "כרעו ברך," פקד אסלן, והילדים עשו כן. הוא לקח את החרב בכפותיו ונגע בה בכתפיו של פיטר. "קום, פיטר קוטל-הזאב, אביר נרניה." פיטר נעמד על רגליו, והרכין את ראשו לאות תודה כשקיבל בחזרה את החרב לידיו. האריה המשיך הלאה, ניגש אל סוזן והניח את כפתו על כתפה. "סוזן, מכשפת האביב. נרניה גאה לקבל אותך אליה." היא חייכה בתודה, וקמה גם היא. "לוסי," הוא המשיך, ולוסי פגשה במבטו והתמלאה חום. "שעתך קרבה, ובכל זאת אני רוצה להודות לך כבר עתה, על שפתחת את הדרך עבור כולנו." הוא הנהן, ולוסי עטה עליו וקברה את פניה ברעמתו. "הסירו דאגה מלבכם," הוא פגש במבטם של פיטר וסוזן. "אני מאמין שאחיכם ישוב אלינו בקרוב מאוד." לאחר ארוחת ערב גדולה וחגיגית סוזן חזרה עם הדריאדה למישור הדשא הסמוך. תחת פיקוחה של הדריאדה היא המריאה שוב ושוב, נסקה וצללה והניחה לרוח לשאת אותה. תחילה התרוממה בקו ישר ורק אז הייתה נעה לצדדים, אך עם הניסיון והביטחון שהלכה וצברה היא התחילה להמריא באלכסונים, לזרוק את עצמה לאוויר ולצדדים מהרגע הראשון, ואפילו הצליחה להחזיק את עצמה תלויה הפוך לכמה רגעים לפני שהתחילה להרגיש בחילה ונאלצה לנחות. בשלב הזה היא כבר התנשפה ממאמץ, התשישות מהמסע ומכל אירועי היום חלחלה עמוק משחשבה. כשהאימון נגמר סוזן חזרה לאוהל המשותף שלה ושל אחיה, צנחה על ערימת כריות פנויה ונרדמה מיד.
*
האיחוד עם אדמונד היה מרגש עבור כולם, גם אם ביקורה של המכשפה העכיר את האווירה מעט, ובזמן שאנשיו של אסלן קיפלו את המחנה ארבעת האחים השתדלו לעבוד ביחד, או קרוב אחד לשני, כמה שניתן. "יש לה כל כך הרבה פסלים בטירה שלה," מלמל אדמונד, מעיף מבטים בחיות ובבעלי ברית אחרים שעבדו סביבם. "כל כך הרבה יצורים שהיא תפסה והפכה לאבן. אני לא מאמין שהאמנתי לה." "זאת לא אשמתך," אמרה לוסי מיד. "היא רימתה אותך. ומר בונה אומר שהיא שמה משהו באוכל שלה." הם עבדו בשקט לזמן מה. "אד," אמרה סוזן לפתע. "כמה רחוקה הטירה שלה מכאן?" אדמונד קימט את מצחו. "יום הליכה, אולי. אם הלכתם לאורך הנהר בדרך לכאן, זה במעלה הנהר מסכר הבונ-" הוא עצר. "למה את שואלת?" היא משכה בכתפיה. "דע את האויב. יש לה עוד זאבים שם? כמו אלה שתקפו אותנו?" "היא לקחה את כולם איתה," הוא נעץ בה מבט כעת. "מה את מתכננת, סו?" היא נשכה את שפתה. "חשבתי, אם הקסם של המכשפה הלבנה נחלש, והיא מרכזת את כל הכוחות שלה קרוב לכאן…" היא פגשה במבטם של האחרים אחד-אחד. "זו יכולה להיות ההזדמנות היחידה להגיע לטירה שלה. להציל את כולם. ואני חושבת שמצאתי דרך לעשות את זה." אדמונד הנהן. "זה יכול לעבוד. ראיתי את המפה, אם תתקדמי לאורך ההרים צפונית לכאן ומשם צפון-מזרחה דרך המישורים-" את לא יכולה ללכת לשם," אמר פיטר. שלושה ראשים פנו אליו. "פיטר," סוזן אמרה. "אני יודעת מה אתה חושב, אבל אני חייבת-" "לקח לנו יום שלם ללכת את המרחק הזה, והלילה יכולה להיות ההזדמנות היחידה שלך," פיטר נד בראשו, ואז חייך. "הכרתי את הסוסים אתמול. אני בטוח שנמצא אחד שיסכים להצטרף אלייך." סוזן חייכה אליו בתודה, ולזמן מה הם חזרו לעבודתם. "זה אומר שלא תהיי בקרב?" שאלה לוסי לפתע. סוזן פנתה להביט בה. מאז שהגיעו למחנה, מאז שהמלחמה הבלתי נמנעת הפכה מציאותית, היא הגיעה להבנה שרק הלכה והתעצמה - היא לא מסוגלת להרוג, לא בעצמה, וכשיגיע הרגע ומפלצות האויב יתייצבו מולה, היא לא תוכל לעצור אותן באמת. אבל זה לא אומר שאין דרך אחרת בה תוכל לעזור. "אל תדאגי," היא אמרה בביטחון. "אני אביא את התגבורת."
*
לאחר ארוחת הערב, בחסות השקט והחשכה, סוזן ופיטר התגנבו יחד לשולי המחנה. מספר סוסים נחו שם, חלקם כבר מנמנמים ואחרים מלחכים את הדשא במרחק מה. אחד מהם, סוס חום גדול ומרשים, הרים את ראשו והתקרב אליהם בצעדים קלילים. "אדוני, גברתי," הוא בירך אותם בניד ראש. "הכל בסדר?" "אנחנו זקוקים לעזרתך, פיליפ," אמר פיטר, וסוזן תיארה בקצרה את התוכנית שלה. "אין שום סיכוי שנגיע בזמן בלעדיך," סיכמה. פיליפ הרהר בדבר לרגע. "בסדר," אמר לבסוף. "עלי על הגב שלי." סוזן הרימה את עצמה באוויר, נחתה על גבו של הסוס וחבקה את צווארו. "אדהר מהר ככל יכולתי," הוא הבטיח. "אין לי כל ספק," היא ליטפה את צווארו, ופנתה לפיטר. "נחזור בהקדם," היא אמרה. "ובתקווה לא לבדנו." "נצפה לכם," פיטר חייך. "בהצלחה." פיליפ טיפס בצעדים קלילים אך זהירים את המדרון שעל גדת הנהר, ולאחר שהקרקע התיישרה פתח בדהירה קלה. הם נעו לאורך הנהר צפונה, כפי שאדמונד הציע, צמודים למרגלות ההרים, שבחסות החשכה נראו כמו ענקי סלע מאיימים. אורות לפידים הבזיקו בין העצים במרחק-מה מערבית אליהם, בחורשה שבה המכשפה הקימה את המחנה שלה. הקור והצמרמורת שחשה כשהמכשפה הלבנה הופיעה בפניהם באותו בוקר עדיין לא נעלמו לגמרי, וכעת היא חשה בהם כמו צביטה עמוק בבטן. "אנחנו כמעט בחצי הדרך, גברתי," פיליפ מלמל, וסוזן המהמה לאות אישור. "אנחנו נצליח," לחשה, כמעט בקול שקט מכדי שפיליפ יוכל לשמוע. היא לא הייתה בטוחה שכיוונה את הדברים אליו. השעה כבר הייתה קרובה לאמצע הלילה כשהחורשה נעלמה מאחוריהם, ומלפנים נפרש מישור רחב-ידיים מכוסה דשא. פה ושם בצבצו כמה עצים מקובצים יחד, וגבעה קטנה או שתיים התרוממו במרחק כגושים כהים קטנים. "תחזיקי חזק," סוזן יכלה לשמוע את החיוך בקולו של פיליפ ורכנה קדימה בעצמה, מתמלאת ציפייה. הסוס פרץ בדהרה מהירה מאין כמותה, טס כחץ מקשת דרך העשב הגבוה, הרוח מבדרת את רעמתו ואת שיערה. הלאה הם טסו, גומעים מרחקים לאורו הקלוש של הירח, עד שעצרו בראש מדרון. לפניהם, בין שני הרים משוננים, התרוממו צריחי הטירה, ומתוך שכבת השלג שעוד נותרה בצבצו סלעים וגבשושיות. "בזהירות," היא לחשה, ופיליפ התקדם לאטו במורד, שניהם מחפשים נקודות בטוחות לדרוך עליהן. הם חזרו לקרקע ישרה, עשרות מטרים בלבד מפרידים בינם ובין חומת האבן הנישאת שהקיפה את הטירה. מעט מימינם עמדו שערי מתכת גדולים וכבדים למראה נעולים. "חכה לי כאן," אמרה סוזן וקפצה מגבו של הסוס. "מה אם משהו ישתבש?" הוא מחה. "לא אוכל לעזור אם תהיי בפנים לבד." "מה שלא יהיה בפנים, אני מוכרחה להתמודד איתו בעצמי," היא נשמה עמוק. "אבל תודה לך." לא נותר עוד דבר לומר. סוזן חצתה את מעט המרחק שנותר, וכשעמדה לרגלי החומה פרשה את ידיה לצדדים וירתה את עצמה לאוויר, נוחתת בקלילות על ראש החומה. מתחתיה, בחצר הפנימית, ניצב מה שיכול היה להיות גן פסלים יפהפה: אריות ושועלים, סאטירים וקנטאורים חצובים באבן. בטנה התכווצה. לפחות, היא אמרה לעצמה, היא צדקה בהשערתה, ואדמונד ראה נכון - נראה שלא נותרה נפש חיה בטירה לאחר שהמכשפה עזבה דרומה. היא שחררה נשימה שלא הרגישה שכלאה בתוכה, הושיטה יד לבקבוקון הכחלחל שלחגורתה, ובלעה את תכולתו. אם בעבר הקסם הציף אותה, עכשיו היא הרגישה כמו מרכז מערבולת, והקסם היה המים סביבה. הוא זרם בעורקיה, עטף אותה כמו עור שני והתפצפץ באוויר כמו הבזקים של חשמל. היא חייבת למהר. סוזן דחפה את עצמה מטה, נוחתת בקלילות מול דוב האבן שנצמד לחומה, והניחה לכוח לזרום מתוך ידיה. תמצית הקסם שבתוך הדוב, כבן הארץ, הגיבה למגעה וכמו התעוררה מתרדמת. משהו חם ומלא חיים ניצת בתוך החיה והחל להתפשט מבפנים החוצה, והאבן האפורה שינתה לנגד עיניה את צבעה לצבעה החום הבהיר של פרווה. הדוב ניער את ראשו, זקר את אוזניו ומצמץ. "את לא המכשפה," הוא אמר בקול עמוק. "לא," סוזן נעה בראשה. "אני כאן כדי לעזור." היא עמדה להמשיך לפסל הבא, אבל אז פנתה אליו שוב. "ספר לאחרים, אסלן הגיע. החורף נגמר." נדמה היה לה שהדוב חייך למשמע הדברים. הדריאדה הייתה פשוטה יותר. הקסם בתוכה היה כמעט זהה לזה של סוזן, והיא הצליחה למצוא אותו, לגעת בו ולהעיר אותו, הרבה יותר מהר ובקלות. סוזן תפסה את הנערה לפני שהספיקה להתמוטט על האבן הקרה, ייצבה אותה בזהירות, והמשיכה הלאה. כשהעירה את הקנטאור משהו בתוכה החל להיכבות. פצפוץ האנרגיה סביבה נחלש, ואז מקומו תפס זמזום באוזניה, ונקודות שחורות ריצדו בשולי שדה הראייה שלה. "לא עכשיו," היא חשקה שיניים, הניחה למעט הקסם שהעבירה לתוך הקנטאור להמשיך בהפשרה, והתקדמה. כשניסתה להעיר את הסאטיר היא הרגישה לחץ אדיר בתוך הראש שלה, ולרגע איבדה את שיווי המשקל. עד שהגיעה לחד-הקרן היא כבר לא הייתה מסוגלת לעמוד זקוף. "עוד קצת," היא השתנקה, נשימותיה נעשות כבדות. "רק עוד כמה." היא ניסתה למקד את מבטה לאורך מספיק זמן כדי לראות כמה פסלים עוד נשארו בחצר - לא הרבה, כך נראה. "בת-חווה," משהו לח נגע בזרועה. היא סובבה את ראשה באיטיות, ופגשה במבטו של הדוב. "את נראית…" "אני בסדר," היא גנחה. רגליה היו כבדות וראשה סחרחר, וקצות אצבעותיה עקצצו. "תעזור לי להגיע לאריה הזה שם." הדוב הביט בה בספק. "רק עוד אחד. לפחות אחד." בבירור לא מרוצה, הדוב נענה לבקשתה, ובעזרתו היא כשלה את שאר הדרך אל האריה שניצב מתחת לקשת מול השער הגדול. היא הניחה יד על רעמת האבן, והרגישה איך הניצוץ שבתוכו נדלק בעוד שאריות פרץ הכוח שלה דועכות וכבות. האוויר סביבה קיבל לפתע משקל עצום, רגליה כשלו תחתיה והיא פגעה ברצפה, בקושי מודעת לאבן הקרה תחתיה כשהשמיים השחורים עטפו אותה, צנחו עליה וגררו אותה מטה, מטה, מטה…
"סו?" קול מרוחק, מוכר, קרא לה אליו - לאן? היא כל כך עייפה. הם לא יודעים כמה שהיא עייפה? "סוזן, בבקשה תתעוררי." נקודת אור קטנה, איפשהו מעליה, ואז גדולה יותר ויותר, ממלאת את השמיים, ממלאת את הכל… אוויר. משהו חם, זורם על פניה, מלטף את עורה כמו רוח קיצית. אם תישאר ככה, בעיניים עצומות, תוכל לדמיין שזאת חופשת הקיץ, והם מחוץ לעיר, היא ואמא ואבא ואחיה ואחותה, באחד מאותם שדות אינסופיים המלאים פרחי בר ואפשרויות. אם תישאר ככה, בעיניים עצומות, היא לא תראה עוד דבר. היא פקחה עיניים באיטיות, ממצמצת כנגד האור החזק של שעת בוקר מאוחרת, ולנגד עיניה הופיעו פניהם המוכרות של אריה וילדה. עוד לפני שהספיקה לעכל את הדברים לוסי עטה עליה בידיים פרושות לצדדים ונכרכה סביבה. "אני בסדר," סוזן קרקרה, וחיבקה אותה בחזרה. "רק מצטערת שלא יכולתי לעזור יותר." "עשית מעל ומעבר," אמר אסלן. "והקרב עוד לא נגמר. אם את מוכנה, חברנו הטוב ממתין כאן בשבילך." הוא נד בראשו, וסוזן התנתקה מחיבוקה של לוסי וראתה את פיליפ, שהתרומם על רגליו האחוריות וצהל לאות שלום. סוזן התרוממה בזהירות והלכה לעבר פיליפ, מרגישה את הפעימה המעומעמת בראשה הולכת ודועכת ואת זו שבחזה כנוכחות מוכרת, טבע שני. היא הרימה את עצמה באיטיות ונישאה לאוויר, נוחתת בזהירות על גבו של הסוס. "אני מוכנה," הכריזה, ועל שפתיה נמתח חיוך קטן. אסלן הנהן. "אם כך נצא לדרך."
*
הניצחון בקרב, ואפילו ההכתרה יום למחרת, לא סימנו את הקץ. שארי צבאה של המלכה הלבנה ובני בריתה עוד נותרו בארץ, וארבעת האחים בילו שנים ארוכות בשיקום הממלכה. סוזן המשיכה לאמן את כוחותיה בכל הזדמנות, ובין שליחות למסע, בין ציד למשפט, תמיד השתדלה לבקר את חברתה הוותיקה, הדריאדה מהיער המערבי. בסופו של דבר היא שלחה את מר טומנוס ליידע את המלכים והמלכות שהאייל הלבן חזר לאזור, וכך הם יצאו לדרך: פיטר, אדמונד ולוסי רכובים על הסוסים החזקים והמהירים בכל נרניה, וסוזן רוכבת על הרוחות עצמן. אנשי החצר שיצאו איתם נשארו הרחק מאחור כשהארבעה צללו עמוק יותר ויותר לתוך הסבך, והאטו כשנגלה לעיניהם מראה משונה - גזע דקיק ושחור, שצמחים מטפסים כרוכים סביבו. סוזן הניחה עליו יד. "אין בו חיים," מלמלה. פיטר ירד מסוסו והצטרף אליה, והאחרים בעקבותיו. "בוודאי שלא," אמר לאחר רגע. "מדובר בפנס." "מדוע יש צורך בפנס במעבה היער?" אדמונד קימט את מצחו בבלבול, וביטא בקול את מה שחשבו כולם: "הדבר יתבהר בוודאי אם נמשיך בדרך." הם נעו יחד במעלה השביל, ועם כל צעד הרגישו משהו כמו זיכרון מתעורר בתוכם, כאילו צללו בחזרה לחלום ישן או פגשו חבר ותיק שלא ראו מזה עשור. כה מבולבלים וסקרנים היו שלא הרגישו ברגע הראשון כשמחטי האורן הוחלפו בפרוות מעילים, וכשלוסי עצרה בפתאומיות וקראה, "חכו-" כבר היה מאוחר מדי, רגליהם הסתבכו אלה באלה והם נפלו מבעד לדלתות הארון באותו חדר קטן שהסתתרו בו ביום בו נכנסו. "ידעתי שאמצא אותך כאן." סוזן קפצה למשמע הקול והסתובבה בחדות, כף ידה נפרשת. "אל תעשה את זה," היא נשפה ונעצה מבט באחיה. החיוך המשועשע על פניו של פיטר נעלם, ואת מקומו תפסה הבעה מודאגת. "אני יודע מה את חושבת," הוא אמר בנימה סבלנית שלפעמים אפילו כמלך התקשה לגייס. "את רוצה לדבר על זה?" היא הנהנה. עבר שבוע כמעט מאז שחזרו לאנגליה, והיא עדיין חשה אבודה בכל בוקר ללא ריחו המוכר של הים, כשסירקה את שיערה וגילתה שוב ושוב עד כמה הוא קצר, או כשחלפה על פני מראה ולא הייתה בטוחה שהיא מזהה את עצמה. "אני לא מבינה איך אתה מצליח," היא נשכה את שפתה. "לחזור לחיים האלה, אני מתכוונת. אחרי כל מה שהיינו ועשינו." פיטר התיישב מולה - ומול הארון, עכשיו כשהפנתה אליו את הגב. "אני לא בטוח," אמר בכנות. "אבל אולי בשבילי זה קל יותר. באיזשהו מובן הייתי האח הגדול של כל נרניה, וזה מה שאני צריך להיות גם עכשיו." היא חייכה חיוך עצוב. "אני מנסה לחזור לילדה שהייתי, אבל הכל… שונה מדי," הודתה. "אני עדיין אוהבת לקרוא, אבל לא הבנתי עד כמה אני צריכה את התעופה, או הים, או…" "העוף הצלוי של טארוס," פיטר הציע. "ציפורים שאפשר לדבר איתן," סוזן הוסיפה. "את יכולה לדבר לציפורים גם כאן," פיטר משך בכתפיו. "בדרך כלל הן לא עונות, אבל אל תתני לזה לעצור בעדך." הוא פרש את ידיו לצדדים כאומר אין דבר, והיא צחקה ודחפה אותו חזק מספיק כדי לגרום לו ליפול לאחור. השניים רק צחקו חזק יותר. "תראי," אמר פיטר לאחר שהתאושש. "שאר היום אמור להיות נאה למדי. מה דעתך שאני אלך לקרוא לאדמונד ולוסי ונצא החוצה ביחד?" היא הנהנה. "נשמע נהדר." פיטר חייך ויצא. שוב לבדה בחדר הארון, סוזן נשמה עמוק ועצמה עיניים. משב רוח עבר על פניה ופרע את שיערה, והיא פקחה עיניים במהירות והביטה מסביב - הדלת הייתה סגורה, וכך גם כל החלונות. היא התנשמה, חיוך נפרש על שפתיה וחום מתפשט בתוכה. קלילה כאוויר, סוזן פתחה את הדלת לרווחה ורצה בעקבות אחיה. יום אחד, היא הרגישה, הם יחזרו כולם לנרניה, למקום אליו הם שייכים. ועד אז.... עד אז, היא תחייה כאן, לצלילי פעימות כשל לב שני.
|
ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים | |||||||
גריפינדור | הפלפאף | רייבנקלו | סלית'רין | ||||
|
|||||||
|
![]() |
קיצורי דרך מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס עוצב על-ידי Design by JBStyle © כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal 2007-2025 |