איילין פרינס מס. 2

"כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי."

___

הבוקר הגיע יותר מדי מהר. 

בשעה שמונה בדיוק, פרוספור סנייפ בא להקים אותה. להפתעתה, היא ניתרה מהמיטה לשם שינוי בעיקר מהלחץ מאשר שינה מספקת. היא מעולם לא הייתה בן אדם של בוקר. 

כשהסתכלה על עצמה במראה - הופתעה לראות את שקי השינה השחורים מתחת לעיניה ברורים למדי, אחרי שנעלמו כמעט כליל בחודש האחרון. היא נאנחה, התרעננה, התלבשה וירדה לפונדק, רועדת לחלוטין. היא לא אכלה הרבה, אך טום דאג לה להכין לה מספר כריכים לנסיעה. היא הודתה לו על כך. לפי מבטו נראה כי סלח לה על ההתנהגות ההיא לפני שלוש שבועות. 

לאחר מכן, בשעה תשע וחצי בדיוק הם היו יצאו מהפונדק, לצידו המוגלגי (אחרי שהספיקו לעבור גם על כל הרשימת הציוד שלה ולוודא שוב שיש לה הכל). איילין הופתעה עד כמה הכל נראה זר, החנויות שלא צווחו בקולות רמים או רשרשו בצורה מאיימת - נראו משעממות בצורה יוצאת דופן למדי. מונית מוגלגית המתינה להם מול הכניסה לפונדק. הנהג נבהל כאשר הופיעו מאמצע שום מקום, ובלי הודעה מוקדמת החלו העמיסו את מזוודותיהם. 

"קינג קרוס," הורה סנייפ בקול קר. הנהג - בלע רוק והתניע את הרכב והחל בנסיעה.  

פרינס התעסקה בידיה, והורידה הרבה מאוד עור מהן, לפני שפרופסור סנייפ קלט זאת, ושלף בין המושבים עלון תיירים, שאותו הניח בין ידיה. למרות שזה לא היה מעניין כמו אחד מהספרים שלה שהיו נעולים במזוודה זה הספיק בשביל להרגיע אותה. 

סנייפ שילם לנהג מונית כשיצאו מול קינגס קורס, והעמיס את מזוודותיהם על עגלה. הוא הוביל אותה דרך נחילי מוגלגים ברצפים, רוטן מידי פעם בקול שקט, עד למכונת כרטיסים שצמודה לקיר החוצץ בין רציף תשע ושלושה רבעים. 

"טוב, פרינס" אמר ונעמד מול הקיר. "אנחנו נרוץ לתוך הקיר בשביל לעבור לרציף תשע ושלושה רבעים". למרות שפרופסור סנייפ הסביר לה את זה כבר כמה וכמה פעמים - זה עדיין נראה לה בלתי הגיוני וחולני לרוץ לתוך קיר. היא סתמה את פיה - נאחזה בעגלה יחד עם פרופסור סנייפ, והתאימה את קצב ריצתה לשלו לעבר הקיר.  

המכה שציפתה עליה לא הגיעה - היא ידעה כיצד זה מרגיש. 

אך היא הרגישה כיצד העגלה האטה, וגם צעדיהם. היא שמעה את צליל צעדיהם. היא פתחה את עיניה והופתעה לראות רציף שונה וריק לחלוטין. קטר בצבע שני עמד סמוך לרציף - שלט מעל נשא "אקספרס להוגוורטס, יצא בשעה "11:00. היא הסתכלה אחורנית - מהמקום שבו נכנסו לרציף היה שער ברזל גדול. 

פרופסור סנייפ החל לדחוף את העגלה בשנית, בלי הודעה מוקדמת - ורגליה הסתבכו אחת בשניה. היא הצליחה להתייצב. מבלי להגיד כלום, הוא עצר ליד אחד הקרונות באמצע, והעלה את מזוודתה לאחת מהתאים. 

"טוב איילין, אני עומד להשאיר אותך פה לבד." אמר, דרך החלון איילין ראתה - משפחות נוספות שהחלו להגיע. איילין הנהנה מבלי להסתכל על המורה. היא ידעה כי הוא וכל שאר המורים, צריכים להגיע מוקדם יותר ורק לעיתים נדירות משתמשים ברכבת יחד עם התלמידים. 

"בהצלחה במיון - " אמר הפרופסור והיא לחשה תודה. היא ידעה כי הוא רוצה ומצפה שהיא תהיה בבית שלו, בסליז'רין. היא שמעה צליל חליצת בקבוק, פרופסור סנייפ התעתק משם, ביחד עם מזוודתו. 

דמעה בודדת ירדה מעיניה. היא מחתה אותה במהירות. זו בושה לבכות. 

אחרי עוד אנחה כבדה, איילין קרעה לעבר המזוודה שלה, והחליפה לתלבושת בית הספר שלה. רק בקצה עיניה היא הספיקה לראות עכבר לבן קופץ מהמזוודה - ובורח לכיוון המסדרון. 

הוא לא ישרוד הרבה זמן, חשבה לעצמה בצער מסוים כשהוציע את "אלף עשבים ופטריות", התקבצה לכדור על המושב ליד החלון והחלה לקרוא. 

"איילין -" קרא קול מוכר ושלושה נערים פרצו לתא - שני התאומים הגינגים שראתה בקלחת הרותחת, ועוד אחד כהה עור. פרד בברור חיפש אותה ברכבת, ונראה נרגש מאוד כשהתיישב לידה על המושב. 

"תכירי - גורג' ולי" הפנה עליהם כל אחד בתורו. איילין שוב פעם נדבקה בחיוך הביישן הזה, בפעם השנייה בחייה, תוהה מה קורה איתה. 

"טוב מכיוון שאת תלמידת שנה ראשונה," אמר פרד, "אנחנו נדריך אותך בכל מה שקשור להוגוורטס. "

איילין עדיין הסתכלה עליו המומה, בקושי מעכלת את מה שהוא אומר. 

הנער הכהה עור בהמהרה הפנה את השיחה על הארי פוטר - אחרי שפרד סיפר לה שראה אותו ברכבת! לכן דקה לאחר מכן הם עזבו לחפש את התא שבו ישב ילד אשר נותר בחיים, והיא נותרה עם העכביש השעיר הנעול בטרריום שלו. תוך מספר דקות היא הבינה שהיא מחבבת אותו, הוא היה חברה שקטה שלא הפריעה לה להמשיך לקורא את פרק 765 - צמחים ימיים.

אבל רגע - איך הוא הביא עכביש אם אפשר להביא חתול, קרפדה או ינשוף? חשבה. לא עינייני.

כשחזרו מציפייה על ילד שהפך לגן חיות, הם החליטו כי הדבר האחרון שאיילין צריכה בנסיעה הזו זה שקט וקריאה, שהיו לה מספיק לאורך שנת הלימודים הבאה. איילין לא הייתה מרוצה, אך לא הייתה מספיק מעוצבנת בשביל לסתום לאחד מהם את הפה. לכן פשוט הקשיבה לברבורים שלהם. היא נאלצה להודות כי זה היה אפילו מעיניין.

הם התחילו מלספר לה על עצמם - 

לי ג'ורדן היה מעריץ שרוף של קווידיץ', וקריין המשחקים בהוגוורטס'. הוא סיפר שהוא שרוצה לעבוד בתור קריין בעתיד. 

פרד וגורג היו זהים - עם רצון לפתוח חנות תעלולים. 

"ואת?" שאל אותה לי גו'רדן. 

"אני יתומה, מבית יתומים קטן מצפון לונדון." 

השתרר שקט לא נעים. אך אחרי כמה דקות השיחה התחדשה שוב, שפרד החל לספר לה על הטירה על המעברים הסודיים שגילו. נראה כי גורג ולי היו פחות נרגשים מפרד - כשסיפר לה על הסודות ההצלחה שלהם. 

ריתק אותה לשמוע על הטירה מפיהם של תלמידים בעייתים. הם התלננו על המורים - בעיקר על פרופסור מקגונגל, בגלל אופן הלימוד הנוקשה שלה, וגם על פרופסור סנייפ כי הוא מתנקל לתלמידים להפתעתה הרבה (פניה לא הביעו את ההפתעה הזו). היא לא פצעה את פיה למחות, זה היה מעוררת שאלות איך היא מכירה את המורים האלה. וגם, ההוראה מפרופסור סנייפ, שאסור לה לספר כי היא תחת האחריותו, אותתה במוחה.

מיד לאחר מכן,  הבנים פנו לדיבור נלהב על קווידץ', משחק קוסמים שכולל ארבעה כדורים. אז היא גילתה כי פרד וגורג הם החובטים בקבוצה של גריפינדור. בניגוד לשיקויים - הידע של פרינס על קווידץ הסתכם בכלום ושום דבר.

כשהבנים ראו כי איילין פרינס לא כזה מתעניינת בקוודיץ', הם עברו לנושא אחר - גו'גו'יים - משחק קוסמים בקולות ששחרר קסמים, מרקחות, גזים שנתנו עדיפות למשחק איתן. 

איילין מעולם לא שיחקה גם במשחק המוגלגים הגולות - על כך הם היו צריכים להסביר לה את החוקים - 

לאחר שציירו מור בעזרת השרביט שלהם - הציבו בו מספר גוגוים כמטרה. הם הסבירו לה במהירות - כי על כל שחקן להוציא גולות מתחום המור בלי שגולות תילכדנה בתחום זה, שאז יפסיד אותן. ואז הם ציירו קו התחלה עם מספר עטי נוצה. 

בשביל לדעת מי מתחיל היה עליהם להשליח גולה שהגיע קרוב למור אך לא עברה אותו. איילין הייתה הכי קרובה בצורה ניכרת מבין ארבעתם. 

"מזל של מתחילים," אמר פרד. ברור שהוא נהנה הכי מחברתה - בצורה מוזרה ביותר. איילין השליחה את הגולה הראשונה שלה - ופגעה בצורה מרשימה בשתי גולות ואספה שלוש מהן. אחת מהן שחררה שמן, שימנע מהשחקנים האחרים להחליק בצורה נורמלית על המשטח.

 פרד וגורג' החטיאו בתורם - והשאירו שתי גולות בתוך המרחב של המור. תוך זמן קצר איילין ניצחה את לי שנראה לא היה מרוצה מכך. הוא דרש שלושה משחקים חוזרים - שבשלושתם איילין ניצחה. 

לי העצבני פנה לדבר עם אוליבר ווד - שנכנס לתא שלהם מחיה בקלות את השיחה על קווידיץ' ועל איזה מהלכים עליהם לעשות בשביל לנצח בגביע הבתים השנה. איילין לא חזרה לספר שלה - אלה אכלה את אחד מהכריכים שטום הביא לה. את שניים האחרים אכלו פרד וגורג - כי אמם ארזה להם כריכים עם מילוי שלא אוהבים - 

"היא בטח שוב התבלבלה והביאה את הבשר המשומר לרון או פרסי". 

פרינס לא דיברה עד סוף הנסיעה, כי הבנים הלכו לטייל עם העכביש הענק של לי ברחבי הרכבת. 

בחוץ החל להחשיך - ותלמידים החלו לרוץ בית התאים, לצרוח ובכללי לעשות שטויות. כשפים התעופפו לפה ולשם ואיליין בהתה בנופים הפרואים היפים בחוץ.

קול הידהד ברחבי הרכבת: "עוד חמש דקות נגיע להוגוורטס. אנא השאירו את המזוודות שלכם על הרכבת, הן יעברו לבית הספר בנפרד." הבטן של איילין התהפכה בעצבנות כשהחזירה את הספר לתוך המזוודה. היא לא מיהרה להצטופף בין תלמידים שעמדו במעברים. 

הרכבת האטה ולבסוף נעצרה. אנשים נדחפו בדרך לדלת ויצאו אל רציף קטן וחשוך. איילין הייתה היחידות שלא רעדה באוויר הלילה הצונן, בקוקוורת זה היה הקיץ שלהם. ואז איילין קלטה פנס גדול שניצץ מעל רשיאהם של תלמידים.  

"מה כבר מצאת בה?" אמר לי, בברור בטון נגעל. 

"כן - כאילו לבריאות אבל -" הוסיף גורג. 

איילין התרחקה מהם לא מופתעת. היחס כלפיה היה אותו יחס לא משנה איפה והייתה מוכנה לכך, זה כבר מזמן לא הטריד אותה. 

הקול קרא להם ללכת אחריו - לתוך שביל צדדי לכיוון יער חשוך.תוך שהם מחליקים ומועדים, הם עקבו אחרי הענק לאורך מה שנראה כמו שביל צר ותלול. היה חשוך מאוד משני צידי השביל ואיילין הייתה בטוחה שהיער פה לא צפוף פחות מאשר בקוקוורת, רק שהעצים היו הרבה יותר ישרים והאווירה הייתה פחות מלחיצה. 

אף אחד לא דיבר יותר מידי. ילד אחד משך באף שלו פעם או פעמיים. 

"תכף אתם תראו את הוגוורטס, עד שניה", קרא מי שהוביל אותם מעל לכתפו, "סביב העיכול כאן." 

אפילו איילין פלטה קול התפעלות - 

השביל הצר נפתח פתאום על שפתו של אגם שחור וגדול. על ראש הר גבוה בצידו השני של האגם, עם חלונות שניצנצו באור כוכבי השמיים, עמדה טירה ענקית עטורה מגדלים וצריחים רבים. 

"לא יותר מארבעה בשירה אחת!" קרא אדם שדרש תצומת ליבם. באור הירח איליין ראתה  איש ענק ממדים, פניו הוסתרו כמעט לגמרי מאחורי רמעת שיער ארוכה ופרועה וזקן פראי סבוך, אבל מבעד לרעמת השיער היה אפשר לזהות זוג עינים מנצנצות כמו חיפושיות שחורות, גם בחושך. 

איילין התיישבה שסירה ליד שלושה שלא הכירה - 

"כולם אתם בפנים?" צעק הענק, שהיתה לו סירה פרטית, "אז היכון, הכן שוט!" וצי הסירות הקטנות יצא לדרך בבת אחת, מחליק על פניו האגם שהיה חלק כמו זכוכית. כולם שתקו והביטו בטירה הענקית. 

היא התנשאה גבוה מעליהם ככל שהם שטו קרוב יותר אל הצוק שעליו עמדה. 

"להיזהר אתם על הראשים!" צעק הענק כשהסירות הראשונות הגיעו אל הצוק - כולם הרכינו אתת הראשים, והסירות נשאו אותם דרך מסך של קיסוס אשר הסתיר פתח רחב בפני הצוק.

 איילין כמובן לא הורידה את ראשה בצורה מספקת - ומכיוון שהייתה גבוהה מרוב אנשי שנה הראשונה דפקה אותו בצורה כואבת למדי. היא תהתה איך זה בכלל אפשרי- כי הענק אפילו לא הצליח. 

משפשפת את הראשה, היא תיארה לעצמה כי המנהרה חשוכה תביא אותם אל הטירה, והייתה שמחה לגלות כי צדקה. הם יצאו מהסירות למעגן תת קרקעי, וטיפסו החוצה אל חצץ וחלוקי נחל. 

"הי אתה שם! הקרפדה הזאת שייכת לך?" אמר הענק, שבדק את הסירות אחרי שכולם יצאו מתוכן. 

"טרבור!" קרא הילד באושר, מושיט את ידיו. איך אפשר לאבד קרפד?! חשבה איילין, כהם טיפו בעקבות הפנס של הענק, במעלה מעבר צר נוסף - ואז אל חלקת דשא חלקה, לחה ממש בצל הטירה. 

משם בגרם מדרגות מאבן הצטופפו סביב דלת קדמית גדולה עשויה עץ אלון. 

"כולם אתם כאן? אתה שם, הקרפדה היא עוד אצלך?"

הארגיד הניף את אגרופו הענק והיכה שלושה פעמים על דלת הטירה. 

הדלת נפתחה בבת אחת. בפתח עמדה מכשפה גבוהה עם שיער שחור וגלימה בצבע ירוק איזמרלד. סבר פניה היה חמור ביותר, ואיילין נאנחה בהקלה כשזיהתה את פרופסור מקגונגל.

"הינה התלמידים החדשים, גברתי פרופסור מקגונגל", אמר הענק. 

"תודה האגריד. אני אקח אותם מכאן." 

היא פתחה את הדלת לרווחה. אולם הכניסה היה כה גדול עד שהיה אפשר להכניס לתוכו את כל הבית היתומים של קוקוורת' ועוד ישאר מקום. לפידים בוערים, הטילו את אורם על הקירות. התיקרה היתה גבוהה מכדי שיראו אותה, ומולם טיפס גרם מדרגות מפואר משיש, שהוביל אל הקומות העליונות. 

הם הלכו בעקבות פרופסור מקגונגל וחצו את רצפת האבן. איילין שמעה זמזומם של מאות קולות מדברים מאחורי הדלת לימינם - כנראה שאר התלמידים כבר היו שם - אבל פרופסור מקגונגל הובילה את התלמידים החדשים לאורך מסדרון שהוביל אל חדר קטן וריק. שם הם הצטופפו, עומדים מעט יותר צמודים מאשר בנסיבות רגילות, והביטו סביבם בחשש. איילין ניסתה להיצמד לקיר בשביל שלא תיגע באף אחד מהם. 

"ברוכים הבאים להוגוורטס," אמרה פרופסור מקגונגל. "סעודת תחילת השנה תתחיל בקרוב, אבל לפני שתתישבו בעולם הגדול, אנחנו נצטרף למיין אתכם לבתים השונים. המיון הוא טקס חשוב ביותר, מכפני שבתקופת שהותכם כאן הבית שאליו תשתייכו יהיה עבורכם משהו כמו משפחה בתוך הוגוורטס. תלמדו בשיעורים עם תלמידי הבית שלכם, תישנו בחדרי השינה של הבית שלכם, ותבלו את זמנכם החופשי בחדר המועדון של הבית שלכם.

"ארבעת הבתים נקראים גריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין. לכל אחד מהבתים יש היסטוריה מפוארת, וכל אחד מהם גידל מכשפות וקוסמים מן הרמים במעלה. במהלך הזמן שלכם שתהיו בהוגוורטס, ההצלחות שלכם יזכו את הבית שלכם בנקודות בעוד שכל הפרה של חוקים תגרום להורדת נקודות מהבית. בסוף השנה, הבית עם מספר הנקודות הגדול ביותר יזכה בגביע הבתים שזה כבוד גדול. אני מקווה שכל אחד ואחד מכם יביא תהילה לבית שעליו ישתייך. טקס המיון יתרחש בעוד דקות אחדות לפני כל בית הספר. אני מציעה שתנצלו את הזמן הזה כדי להתארגן לקראת הטקס." 

עיניה עברו בקהל הצעיר שמולה - ואנשים זזו בשביל להתארגן. 

"אשוב לכאן כשנהיה מוכנים לקבל אותכם." אמרה, "אנא המתינו בדומיה." היא יצאה מהאולם.

איילין פלטה נשימה רועדת. כמובן שהיא ידעה מה לצפות מהטקס המיון - היא ממש תיחקרה את פרופסור מקגונגל וסנייפ - רק ללבוש מצנפת לראשה מול כל בית הספר. כמובן שזה מעצמו הדאיג אותה - היא שנאה לעמוד מול קהל. אצלה זה התקשר בצורה למנהלת רקטין שצורחת עליה ומודיעה לה על עונשה - להיות כלואה במשך חודש בחדרה. איילין הייתה הייתה מעוניינת בשמועות או התלחשושויות שחלקו אנשים אחרים בקירבתה. אך בשילוב עם רמות הלחץ היה כמעט בלתי אפשרי להתעלם מהדיבורים סביבה - 

חלק מאנשים מלמלו קסמים מתחת לאפם, מנסים לחשוב מה יכול להיות שימושי. אחרים דיברו על שמועות ששמעו על מבחנים כואבים או מבחני ידע ארוכים ומסובכים. אחד מהבנים ניסה לשכנע את החברו לידו כי המבחן כולל לחימה בטרולים. 

איילין גלגל עיניים. היא קיוותה שאחד מהספרים על שיקויים היה תמון בין ידיה והיא תוכל להתנתק מכולם. לברוח לעולם השמח שלה שכלל הרבה מרקחות מרגיעות. 

אז קרה משהו שגרם לחלק מהתלמידים החדשים לפלוט צרחה או לקפוץ כמה סנטימטרים טובים באוויר. בגלל שהביריונים הפחדנים בבית היתומים שלה נהגו להקפיץ אותה כמה פעמים ביום - היא הייתה חסינה לכך ונשארה להישען על הקיר מגלגלת עיניים.  

"מה זה?!" 

נישמת נענתקה, כמו גם של כל השאר, כאשר עשרים רחות רפאים זרמו זה עתה דרך הקיר האחרי. לבנים כפנינים, ומעט שקופים הם ריחפו לאורך החדר, משחוחים זה עם זה, ובקושי הסתכלו אפילו על התלמידים החדשים. נראה היה שהם מתמווכחים. אחד שנראה כמו כומר נמוך ושמן אמר: 

"לשכוח ולסלוח. אני אומר, צריך לתת לו הזדמנות נוספת - " 

"אדוני הכומר, האם לא נראה לך שכבר נתנו לפיבס את כל ההזדמניות שהגיעו לו? הוא מוציא לכולנו שם רע, אתה יודע, אפילו שלמעשה הוא אינו רוח רפאים רגיל - רגע, רגע, מיהם כל האנשים האלה פה?" 

רוח הרפאים לבוש בצוורון דמוי אוקורדיון ובמכנסי טייטס שם לב לפתע לנוכחותם של התלמידים החדשים. איש לא ענה. איילין לא הורידה את מבטה, כמו כל שאר התלמידים. אלא המשיכה לבהות ברוח הרפאים בשקט - תוהה מה הוא יעשה. 

"תלמידים חדשים!" אמר הכומר השמן, מחייך אליהם. "רגע לפני המיון, אני מניח?" מספר קטן של תלמידים הינהנו ללא מילים. איילין לא אחת מהם. 

"מקווה לראותכם בהפלפאף!" אמר הכומר. "פעם זה היה הבית שלי, אתם יודעים." 

"הזדרזו ובואו," אמר קול חד. "טקס המיון עומד להתחיל", זאת היתה פרופסור מקגונגל, שחזרה. אחד אחד עזבו רוחות הרפאים את החדר דרך הקיר הנגדי - ממהרים. 

"ועכשיו הסתדרו בשורה." אמרה פרופסור מקגונגל לתלמידים החדשים," ובואו אחרי." 

איילין הלכה במאסף של השורה, הם יצאו מהחדר, חצו את אולם הכניסה לעבר זוג דלתות כבדות ונכנסו לאולם הגדול. 

אייילין מעולם לא הייתה מצליחה לדמיין מקום כה מוזר ומפואר. הדימיון שלה לא היה מפסיק מפותח. החלל הואר באלפי נרות שריחפו באוויר מעל לארבעה שולחנות ארוכים, שסביבם ישבו שאר התלמידים. על השולחנות נחו צלחות וגביעים מזהב מבריק. בראש העולם היה שולחן ארוך נוסף, שלאורכו ישבו המורים. לכאן הובילה הפרופסור מקגונגל את התלמידים החדשים, כל שהם נעצרו בשורה כשפניהם אל התלמידים האחרים וגם אל המורים. מאות פרצופים הביטו בהם  נראו כמו פנסים עמומים באור נרות המרצד. נישמתה של איילין הייתה קטועה. היא שנאה קהל. בפעם הראשונה באותו יום היא השפילה את מבטה. הרבה מן הרוחות הרפאים שראו קודם התעופפו בין התלמידים. 

היא שמעה תלמידה אחת אומרת בלחש "עשו קסם כדי שזה ייראה כמו השמים בחוץ, קראתי על זה בתולדות הוגוורסט." באותו רגע איילין הסתכרנה והעלתה את מבטה לשם - 

היה קשה לאמין שיש שם בכלל תקרה - צבעה היה שחור קטיפתי משובץ בכוכבים. 

כשהורידה את עיניה נתקלה במבטו של פרופסור סנייפ שבהה בה - הוא הנהן פעם אחת - לעידוד, אף אחד אחר לא שם לב לכך. 

פרופסור מקגונגל הניחה בדממה שרפרף בעל ארבע רגלים מול תלמידים החדשים ועל השרפרף הניחה מצנפת קוסמים מחודדת - היא הייתה קרועה, פרומה ומלוכלכת מאוד. למשך כמה שניות הייתה דממה - ואז המצנפת פתחה בשירה - 

מרוב הלם, שנשמשך כמעט דקה איילין שכחה בכלל להקשיב למילים. מה הפתיעה אותה כל כך - היא לא ידעה. 

האולם כולו פרץ במחיאות כפיים כשהמצנפת סיימה את השירה. היא קדה לכל אחד מארבעת השולחנות, ואז חזרה לנוח בדממה מוחלטת. 

רעש נרגש עבר בין התלמידים החדשים. 

"אז בסך הכל אנחנו צריכים לחבוש את המצנפת!" לחש ילד גינגי שבחדר ניסה לשכנע את חברו לגבי היאבקות עם טרול. "אני אהרוג את פרד."

מתאים לפרד. חשבה. 

איילין נאנחה - הלוואי שהיה אפשר למדוד אותה בלי שכולם סתכלו. 

פרופסור מקגנגל צעדה קדימה ובידה מגילת קלף ארוכה. "כשאקרא בשם שלכם, אני רוצה שתחבשו את המצנפת ותשבו על השרפרף לצורך המיון" אמרה. 

"אבוט, חנה!" קראה מקגונגל בשם הראשון. ילדה ורודת פנים עם קוקיות בלונדיוניות יצאה מהשורה בצעד לא בטוח, חבשה את המצנפת - שתכף ומייד נפלה וכיסתה את עיניה. רגע של דומייה ואז - "הפלפאף!" צעקה המצנפת. השולחן הימני פרץ בקריאות הידד ומחיאות כפיים, וחנה הלכה לשבת עם חבריה לבית. איילין ראתה את הכומר השמן מנוף לה בשמחה. 

"בונז, סוזן!" 

"הפלפאף!" צעקה שוב המצנפת, וסוזן רצה לשבת לצידה של חנה. 

"בוט, טרי!" 

"רייבנקלו!" 

השולחן השני משמל מחא כפיים הפעם. אחדים מתלמידי רייבנקלו נעמדו ללחוץ את ידו של טרי כשהוא הצטרף אליהם. גם מנדי ברוקלהרסט הלכה לרייבנקלו, אבל לבנדר בראון נהיתה לתלמידה החדשה הראשונה של גריפינדור, והשולחן השמאלי ביותר פרץ בקריאות רמות. איילין שמה לב לתאומים משתוללים בקריאות הידד.

אז מיליסנט נשלחה לסלית'רין. פרינס הסתכלה על השולחן של סליז'רין ברגשות מעורבים. מצד אחד היא התאימה לשם בצורה ברורה - אך, הם גם נראו כקבוצת הבריונים שהתעללו בה בבית היתומים. 

בטנה של איילין התהפכה, והיא החלה להרגיש בחילה. היא נזכרה בחלקה לקבוצות עבודה בבית יתומים. היא תמיד הייתה נבחרת אחרונה רק כי אף אחד לא רצה לעבוד עם המכשפה מקוקוורת. 

"פינץ פלצ'לי, גסטין"

"הפלפאף!" 

איילין שמה לב כי לפעמים המצנפת צעקה את שם הבית מייד אבל לפעמים נדרש לה קצת זמן להחליט. 

"פיניגן, שיימוס," ילד עם שיער בהיר התקדם למצנפת, וישב שמה דקה שלמה לפני שהמצנפת שלחה אותה לגריפינדור. 

"גריינג'ר, הרמיוני!" אמרה פרופסור מקגונגל, והילדה שתמיד מלמלה קסמים מתחת לאפה התקדמה בריצה אל השרפרף, ומשכה את המצנפת על הראשה בהתלהבות. חכמולוגית. איילין גלגלה עיניים

"גריפינדור!" צעקה המצנפת, בן עם השיער הגנגי נאנח עמוקות. 

מחשבה איומה עלתה בראשה של איילין, כפי שמחשבות איומות נוטות לעשות כשאנשים נתונים למצב מלחיץ. מה אם לא תיבחר בכלל? מה אם היא תשב שם עם המצנפת על ראשו, ותישב, ותישב, עם שפרופסור מקגונגל תוריד אותה מראשו בכוח ותגיד שכנראה חלה איזו טעות וכדאי שהיא תחזור אל הרכבת? 

איילין ניערה את מחשבה בראשה. כל החודש האחרון - היא התאמנה בקסם. היא יודעת את רוב ספרי הלימוד בעל פה ולפי פרופסור סנייפ יש לה כישרון לשיקויים. הם לא יכולים להעיף אותה מבית הספר. אולי תישאר בלי בית - וזה התאים לה. עדיף להיות שונה מאשר שום דבר. 

ואז נוויל לונגבוטום, הילד שכל הזמן איבד את הקרפפד שלו נקרא לעלות, הוא מעד ונפל בדרכו אל שרפרף. המצנפת חשבה הרבה זמן לפני שצעקה "גריפינדור!" הוא רץ לשולחן, כשהמצנפת עדיין על ראשו ונאלץ לרוץ חזרה בשביל להושיט אותה למקדוגל, מורג. 

איילין החלה להתבלבל בשמות - 

מאלפוי קראב וגויל נשלחו לסלית'רין. שלושתם נראו מרוצים למדי ותחושת הבטן שלה אמרה לה להתרחק מהם כמה שאפשר. אחרי עוד שבעה אנשים שאיילין לא זכרה כיצד קוראים להם או איך הם נראים - 

"פוטר, הארי!" 

המוני לחשושים פרצו פתאום כמו להבות רחושות בכל האולם.  

"היא אמרה פוטר?" 

"זה הארי פוטר בכובודו ובעצמו?"

לאיילין הוא לא נראה מיוחד במיוחד לאור הסיפור שלו. שיערו היה שחור וסתור לכל עבר עם תוי פנים חדים ועיניים ירוקות בגוון מוזר. הוא תפס בשולי השרפרף - 

"גרפינדור!" צעקה מצנפת. הקריעות הקולניות ביותר מכולם הלכו עליו - "פוטר הוא שלנו, פוטר הוא שלנו" צעקו התאומים. עוד בחור עם שיער גינגי לחץ הידו ואפילו רוח הרפאים טפחה על זרועו - אם כי לפי מבטו איילין הסיקה כי זה לא הכי נעים. 

"פרינס, איילין!" קראה פרופסור מקגונגל וישרה מבט עליה. פרינס בלעה רוק והלכה קדימה. מנסה בכוח לגרום לרגליה ללכת ישר ולא להסתבך אחת בשניה. המצנפת ירדה על עיניה.

"או… איזה ראש מעניין. "לחשה המצנפת לאוזנה. קולה היה לא לא נעים - עתיק ימים ומלחיץ, כאילו יודעת עליה יותר ממה שאחרים. לא מפתיע, חשבה לעצמה. "אין לך שום ידע על מי הוריך - אך אני כן. אביך מסליז'רין, אמך מהפלפאף. איזה שילוב!" התרעמה המצנפת בראשה. ליבה קפא - שני הוריה היו קוסמים!
"שיקוי הנעילה לא יסתיר זאת ממני לא ולא."  שיקוי נעילה? רשמה לעצמה איילין. את זה היא לא התכוונה לשכוח. 

"אפשר סליז'רין?" חשבה פרינס בחוזקה - נזכרת המילים של פרופסור סנייפ. 

"האמ.." נאנחה המצנפת. "לא. ולא הפאלפאף - שני אלו פסולים מיד. " אמרה המצנפת. "יש בך חוכמה מעבר לכל, ואומץ נסתר - " אמרה המצנפת. ואז קראה לאולם - 

"תנו לי לחשוב." הלחשושים בעקבות הארי פוטר פסקו. והיא יכלה להרגיש כיצד כולם נועצים בה מבטים. המצפנת כל הזמן מלמה - אולי לא. עדיף ככה. אבל אז… בלי לתת הסברים מיוחדים. 

לאיילין הייתה תחושת זמן טובה, טוב כאשר כל הספרים היו מחוץ להישג ידיה. היא ישבה שש דקות על השרפרף לפני שהמצנפת קראה - "גריפינדור!" 

לא - קראה איילין פרינס בראשה. אך בצייתנות הורידה את המצנפת מראשה והלכה אל השולחן גריפינדור. מלבד המורים ופרד, אף אחד לא הוריה לה. 

"הייתי בטוחה שהיא התהיה בסליז'רין!" שמעה לחשושים שעלו מארבעת השולחנות. היא התיישבה בקצה השולחן - מתעלמת מפרד וג'ורג שניסו להחיות את האווירה ליד השולחן. היא לא הרימה את מבטה מחשש לפגוש במבטו של המאוכזב של פרופסור סנייפ. 

שאר טקס המיון עבר עליה בערפול חושים לגמרי. וגם דברי המנהל. לאיטה היא החלה לאכול כשהאוכל הופיע - בלי תאבון מסוים. 

בברור נפלה טעות. חשבה לעצמה כששיפדה תפוחי אדמה בלי לאכול אותם. היא קיוותה שתהיה בסליז'רין או לפחות בריינבקלו - היא האמינה כל כך לדבריו של פרופסור סנייפ - אך איך שהוא היא גמרה בגריפינדור. קצה שרבוליה של גלימתה קיבלו גוון אדומני עמוק כצבע הבית. 

אף אחד מחבריה לשולחן לא דיבר איתה - ומי שכן העז ליישר עליה מבט - בברור לא היה מרוצה מנוכחתה שם. 

"בין מי למי התלבטה המצנפת?" שאלה אותה החכמולוגית, היא הייתה היחידה שהעזה לפנות עליה וישבה קרוב בשביל לפתוח שיחה איתה. איילין הרימה מבט עליה. 

"בין ריינבקלו לגריפינדור." אמרה איילין בקול מהורהר. "היא פסלה מיד את הפלאפף ואת סליז'רין. למרות שהורי היו בביתים האלו." הנער הגינגי - מהבוגר בברור מהם - שעל גלימתו הייתה סיכה עם האות מ' - מדריך - נזכרה בדבריו של סנייפ פנה עליה. 

"סליז'רין והפלפאף?" שאל מופתע. היא הנהנה. "איזה שילוב…" אמר והנהן את ראשו. "בוודאי היה רועש אצלך בבית." אמר. 

"אני יתומה. לא ידעתי אפילו שאני מכשפה עד לפני שלוש שבועות." אמרה. המדריך הסמיק, מלמל משהו על כך שלא רצה לחפור עמוק כל כך והפנה את פניו מהם. 

היא גם הסיטה את פניו ממנו וטיילה במבטה ברחבי העולם עד שפגשה בטעות במבטו של פרופסור סנייפ. הוא נראה מאוכזב, אך הנהן הנהון ארוך - בתור ברכה. היא כיווצה את שפתיה - אות לכך שאינה מרוצה - והחזירה את מבטה לחכמולגית שפתחה את פיה.. שוב - 

"מה המקצוע שאת חושבת שהכי תאהבי? אני חושבת ששלי יהיה לחשי קסם או שינוי צורה." 

"כנראה שיקויים, או התגוננות מפני כוחות האופל. למרות שתורת הצמחים נשמע גם מעניין." ענתה. 

להפתעתה, החכמולוגית באמת הייתה חכמה. טיפה יהירה - אך איילין לא שפטה מסיבה אחת בלבד - היא בדיוק כזו. הם פנו לשיחה על החומר הלימוד - בצורה כזו חופשית שהמדריך הופתע. זה היה נחמד לשתף אותה במידע שלה, ולהקשיב למידע שחלקה. הגוש שחנק את הגרונה קודם לכן, נחלש טיפה. 

אחרי שרובם המחולט אכלו לשובע, שאריות האוכל נמוגו מהצלחות והן נותרנו נקיות ומבריקות כבתחילה. אחרי רגע הופיעו המנות האחרונות - כדורי גילה בכל הטמים המוכרים, עוגות תפוחים ודבש, פחזניות שוקולות, סופגניות ריבה, פודינג, תותים, ג'ילי, קרם ועוד… 

איילין לקחה לה מהפודינג ותותים - ואכלה מעט לפני שפנתה להקשיב לשיחה בשולחן גריפינדור. כל אחד סיפר מאיזה משפחה או בית הם באו - את הסיפור של פרינס שמעו ולא שאלו עוד שאלות. היא בסתר נורא שמחה מכך. 

מדי פעם הרמיוני דיברה איתה, ופרסי מצטרף עליהם. איילין ניסתה להישאר כמה שיותר שקטה. 

איילין שמה לב שפעם הראשונה מאז שזכרה את עצמה הרגישה שבעה למדי, אם כי לא ישנונית כמו שאר התלמידים. היא עדיין הרגישה צורך להיות ערנית, למקרה ויגיע משהו. 

"איה!" קרא הארי, והרים את ידו אל הצלקת שלו. 

"מה קרה?" שאל פרסי. 

"לא, זה - זה כלום." אמר הארי. 

"מי זה המורה שם שמשוחח עם פרופסור קווירל?" שאל את פרסי. איילין עקב אחרי מבטו של הארי. 

"אה, אתה כבר מכיר את פרופסור קווירל? לא פלא שהוא נראה כל כך עצבני, זה פרופסור סנייפ. הוא מלמד שיקויים, אבל זה לא מה שהוא רוצה ללמד. כולם יודעים שהוא רוצה את המשרה של קווירל. סנייפ הוא מבין גדול בכוחות האפל." איילין כמובן ידעה את זה.

לסוף נעלמו גם המנות האחרונות , ופרופסור דמבלדור נעמד שוב על רגליו. האולם השתתק. 

"אהמ - כמה מילים כעת, כשכולכם אכולים ושתויים. יש לי מעט הודעות למסור לכם על תחילת השנה. תלמידים החדשים צריכים לדעת שהכניסה ליער הסמוך אסורה לכל התלמידים. זו גם תזכורת לכמה מהתלמידים הוותיקים יותר." עיניו המנצנצות של דמבלדור ריצדו לכיוון התאומים, ואלו קרצו לאיילין. היא הרחיקה מהם את מבטה. 

"כמו כן, התבקשתי בשם אדון פילץ', השרת, להזכיר לכם שאין לעשות קסמים במסדרונות בין השיעורים. מבחנים לקווידיץ ייערכו בשבוע השני ללימודים. כל המעוניינים לשחק בנבחרת הבית שלהם מתבקשים ליצור קשר עם גברת הוץ'.

"לבסוף עלי להודיע לכם שהשנה המסדרון הימני בקומה השלישית הוא שטח אסור לכל מי שלא רוצה למות מוות מלא ייסורים." פרינס קימטה את המצח והסתכלה בדאגה על הארי - שהיה בין היחידים שצחק. 

פרסי הסביר משהו להארי, בזמן זה דמבלבדור הודיע על שירת המנון בית הספר. החיוכים של שאר המורם הפכו מעט מאולצים, ואיילין החליטה שהיא לא תשיר. לא מחוסר כבוד - אלא כי היא פחדה מדברים כאלה. 

דמבלדור עשה תנועה קלה בשרביטו, כאילו הוא מנסה לגרש זבוב מהקצה וסרט זהוב ארוך יצא מתוכו, ריחך מעל לשולחנות והתפתל כמו נחש כדי ליצור מילים. 

"שכל אחד יבחר במנגינה האהבוה עליו." אמר דמבלדור ונתחיל!" בית הספר צרח את המילים בעוד שהיא והרמיוני רק דיקלמו אותם במהירות - שתיהן מאוד לוחוצות. 

כל אחד סיים לשיר בזמן אחר, ובסוף רק התאומים לבית וויזלי המשיכו לשיר, לבדם, בקצב איטי של מארש לוויות. דמבלדור ניצח על צליליהם האחרונים בעזרת שרביטו, בוודאי נהנה מאוד משני המטומטמים הללו.

"אח מוזיקה", אמר, מוחה דמעה. "קסם גדול יותר ממה שאנחנו עושים כאן! ועכשיו לישון. כולם לחדרי השינה!" 

איילין עקבה אחרי פרסי בין ההמוני התלמידים המפטמפים אל מחוץ אל העולם הגדול, ואז עלתה במדרות העשויות שיש. איילין הייתה יחידה הערנית בין כולם. ועקבה בהתרגשות אחרי האנשים מהלכים בין המסגרות התמונות, או לדלתות - שהיו מסותרות אחרי פאנלים זזים או שטיחי קיר תלויים. הם המשיכו לטפס ולטפס במדרגות, ואז נעצרו בבת אחת. 

חבילה של מקלות סבא הייתה ריחפה באוויר - וכשפרסי צעד לכיוונם מקלות הסבא עפו ישר על איילין שהתחמקה מהם בצורה מוצלחת. חלק עפו גם על פרסי. 

"פיבס המפחידן," לחש לטובת התלמידים החדשים. "פיבס - הראה את עצמך!" הרים את קולו פרסי. התשובה הייתה רעש קולני, דוחה, כמו אוויר שמתחרר מתוך בלון. 

"אתה רוצה שאני אקרא לברון המגואל?" נשמע פצפוץ קולני, ואיש קטן עם עיניים כהות מרושעות ופה רחב הופיע, מרחף באוויר ברגליים שלובות אוחז במקלות הסבא. 

"אווו." אמר, טירונים ביזוננים! איזה כיף!" לפתע שעט לעברם. כולם התכופפו חוץ מאיילין שנעצה מבט כועס בפיבס. 

"לך מכאן פיבס, או שאני אומר לברון ברצינות!" נבח פרסי. 

פיבס הוציא לשון ונעלם. תוך שהוא מפיל את מקלות הסבא הנותרים על ראשו של נוויל. פיבס ישר מבט אל איילין - שרשפה עליו כמו חתול, הוא התעופף אחורנית. הם שמעו אותו מתחרק במהירות, מרעיד בדרכו חליפות שריון. 

"כדאי להיזהר מפיבס," אמר פרסי כשהקבוצה המשיכה בדרכה." הברון המגואל הוא יחיד שמסוגל להשתלט עליו. הוא האפילו לא מוכן לציית לנו, המדריכים. הינה הגענו." 

בקצה המסדרון היתה תלויה תמונה של אשה שמנה מאוד בשמלת משי ורודה. 

"סיסמא?" היא ביקשה. 

"קאפוט דרקוניס." אמר פרסי, והתמונה נפתחה לרווחה וגילתה חור עגול בקיר. כולם הזדחלו דרכו - נויל נזקק לעזרה - ומצאו את עצמם במועדון של גריפנדור - חדר גדול ועגול, חמים מלא כוסאות רכות. כולם בצבע אדום. הצבע השנוא על איילין. 

פרסי הראה לבנות את החדר השינה שלהן, מתחת לחדר השינה של הבנים - במגדל העגול. פרינס החליפה לבגדים שלה - שהיו הכי מרופטים בין ארבעת הבנות בחדר ונשכבה במיטה. 

היא לא התכוונה לבכות באותו לילה. אך זה היה חזק ממנה. 

אף אחת אחרת לא שמה לב. איילין ידעה לבכות בשקט מופתי. היא בכתה מכך שלא מיונה לסילז'רין. היא גילתה שזה מה שהיא רצתה. היא רצתה להיות בין אנשים כמוהה - ולבסוף קיבלה את הבית הכי מנוגד. 

אך אין מה לעשות עם זה, חשבה לעצמה. תמודדי. 

תוך זמן קצר היא שקעה לשינה ללא חלומות.

הפרק הקודם		הפרק הבא