לילי וסנייפ קוראים הארי פוטר ואבן החכמים

"-השיקוי הזה היה דווקא קל", לילי אמרה לסוורוס בחיוך,

"קל?" סוורוס הרים את גבותיו והשניים נכנסו לספרייה.

מר דרסלי נהג תמיד לשבת כשגבו מופנה אל החלון במשרדו שבקומה התשיעית. אלמלא כן, ודאי היה מתקשה עוד יותר להתרכז במחשבות על מקדחות באותו בוקר.

"למה זה קשור איך שהוא יושב?" לילי שאלה,

הוא לא ראה את הינשופים שעפו הלוך ושוב לאור היום, למרות שאנשים ברחוב דווקא הבחינו בהם. הם הצביעו והסתכלו פעורי-פה כשינשוף אחר ינשוף חלפו בתעופה מעל לראשיהם.

"מה הם מתפלאים כל כך?" שאל סוורוס

"אותי יותר מעניין איזה דבר מסעיר קרה, קוסמים לא היו שולחים סתם כך מיליוני מכתבים" לילי ניסתה לחשוב

מרביתם לא זכו לראות ינשוף קודם לכן אפילו בלילה.

"רציני?" סוורוס גיחך

על מר דרסלי, לעומתם, עבר בוקר שיגרתי ונטול-ינשופים לגמרי. הוא צעק על חמישה אנשים שונים. הוא ניהל כמה שיחות טלפון חשובות וצעק עוד קצת.

"לא היייתי רוצה שאיש כזה יהיה גיסי, אני מתחלחלת רק מהמחשבה" עבר בלילי רעד קטן,

מצב-רוחו היה מצוין עד להפסקת הצהריים, כשהחליט לצאת ולהתרענן מעט בטיול אל הצד השני של הרחוב, כדי לקנות לו לחמנייה במאפייה ממול.

"לחמנייה... איך שאני רעב" סוורוס התמוגג,

"אם אתה רוצה נעשה הפסקה, אני לא מחייבת אותך להשאר פה, אתה יודע" לילי מיהרה לומר

"לא, לא זה בסדר"

הוא שכח לגמרי מהאנשים בגלימות, עד אשר חלף על פני קבוצה כזאת שעמדה סמוך למאפייה. הוא הביט בהם בכעס.

"למה לכעוס סתם?" שאלה לילי

הוא לא ידע למה, אבל האנשים האלה גרמו לו להרגיש אי-נוחות מסוימת. גם החבורה הזאת התלחששה לה בהתרגשות, והוא לא ראה אצלם אפילו קופת תרומות אחת לרפואה.

"הוא עדיין חושב שהם אוספים כסף" התפלאה לילי

"טיפש" סוורוס ניענע בראשו

כשחלף על פניהם שוב בדרכו חזרה, מחזיק סופגנייה שמנה בתוך שׂקית, הוא קלט כמה מילים משיחתם.

"יואו, מעניין" לילי אמרה

"הפּוטרים, נכון, ככה שמעתי –"

"עוד פעם הפוטרים?" סוורוס נאנח

"כן, הבן שלהם, הארִי –"

"הארי! איזה שם יפה למען האמת אני ארצה לקרוא ככה לילד שלי..." לילי חייכה

מר דרסלי נעמד במקום. הפחד הציף אותו. הוא הפנה מבטו שוב לעבר המלחששים כאילו רצה להגיד להם משהו, אבל התחרט ברגע האחרון.

הוא חצה את הכביש כמו טיל, מיהר אל משרדו, גער במזכירה שלא תפריע לו, זינק אל הטלפון וכמעט שסיים לחייג את מספר הטלפון שלו בבית כששינה לבסוף את דעתו. הוא השיב את השפופרת על כנהּ וליטף את השפם שלו,

"ליטף את השפם?" סוורוס הרים את גבותיו ופלט "חה!"

"חיחי" לילי ציחקקה בשקט

מהרהר... לא, זו סתם איוולת מצידו.

"אבל אתה כבר אוויל!" סוורוס צחק

פוטר זה לא שם כל-כך יוצא-דופן.

"כמו שאמרתי לך" לילי אמרה לסוורוס

הוא היה משוכנע שיש הרבה אנשים בשם פוטר, שיש להם בן שקוראים לו הארי. ולמען האמת, הוא בכלל לא בטוח שלאחיין שלו קוראים הארי. הוא אף פעם אפילו לא ראה את הילד. אולי קוראים לו הארווי. או הארולד. אין טעם להדאיג סתם את גברת דרסלי, היא תמיד נלחצת כשמזכירים את אחותה. והוא בכלל לא מאשים אותה – אילו לו היתה אחות כזאת...

"למה הם כל כך שונאים את האחות?" לילי לא הבינה

ובכל זאת, כל האנשים האלה בגלימות...

"בסך הכל אנשים בגלימות, אוויל שכמוך" סוורוס אמר

אחר-הצהריים הוא התקשה יותר להתרכז במקדחות,

"כי זה משעמם" לילי נבחה

וכשיצא מהבניין בשעה חמש בערב הוא היה עדיין מודאג כל-כך, עד שבלי לשים לב הוא נתקל במישהו שעמד ממש מחוץ לדלת.

"אני מצטער," הוא גער, בזמן שהישיש הקטנטן מעד וכמעט נפל.

"זה לא יפה להתנהג ככה לבן אדם זקן!" לילי אמרה,

עברו כמה שניות לפני שדרסלי הבחין כי האיש עוטה גלימה סגולה. הוא כלל לא נראה מוטרד מזה שכמעט הפילו אותו ארצה. להפך, פניו קרנו בחיוך רחב והוא אמר בקול צפצפני שגרם לעוברים ושבים להסתכל עליהם: "אל תצטער, אדוני היקר – היום שום דבר אינו יכול להעציב אותי! שיש ושמח, כי אתה-יודע-מי הובס סוף-סוף! אפילו מוגלגים כמוך צריכים לחגוג ביום המאושר והנפלא הזה!"

"אתה-יודע-מי הובס?" לילי שאלה,

"אדון האופל?" סוורוס שאל

"ולמה קוסם קורא לו מוגל? צריך לשמור על בטיחות!" לילי אמרה "וזה גם מזכיר את כל מה הינשופים שעופפו בשמיים...."

והאיש הזקן חיבק את מר דרסלי סביב בטנו והמשיך לדרכו.

מר דרסלי נעמד במקומו ולא זז. בזה הרגע חיבק אותו זר מוחלט, ונדמה היה לו שהוא גם כינה אותו מוגל או משהו כזה. הוא היה נסער.

"חחחחחחחח" סוורוס ציחקק

הוא מיהר אל מכוניתו והתחיל לנסוע הביתה, מקווה כל הזמן שהוא רק דימיין את הכול, דבר שאף פעם לא קיווה לו קודם לכן, כי הרי הוא שונא אנשים שמדמיינים דברים.

"טוב בוא נזוז או שנאחר לארוחה," לילי אמרה

"צודקת ענה לה סוורוס והשניים יצאו יחד מהספרייה.

הפרק הקודם