בית חב"ד- סניף הוגוורטס

אוקיי, קודם כל תתעלמו מהשמות של הפרקים. אני ממש ממש גרועה בזה.

השעה הייתה בערך חמש לפנות בוקר. מענדי התהפך מתוך שינה, רק מה שהוא שכח, זה שהוא נרדם על כורסה. וכורסה, ובכן, כורסה היא לא מיטה, ולכן גם אינה גדולה במיוחד. הוא נפל לרצפה, מתעורר בבהלה. "ממ, איפה אנחנו?" מלמל שניאור בישנוניות "ה- הטירה-".

מענדי נעמד, מנסה להעיר את חבירו. שניאור פקח את עיניו. "זה אמיתי..." הוא מלמל, ואז לפתע עלה חיוך גדול על שפתיו. "אתה זוכר למה הסכמת אתמול?". מענדי הנהן מגלגל עיניים. "למה החלטת בכלל שיש כאן יהודים?" מלמל לעצמו. "א-תת-ששש!" ענה לו שניאור. "בכל מקום יהיו יהודים!"

"איפה אנחנו בכלל?" פלט מענדי בייאוש. "איך אנחנו אמורים לתקשר עם המרכז?"
שניאור קימט את מצחו. "אממ- אני מניח שנמצא כאן מישהו, והוא יאמר לנו איך אפשר ליצור קשר"
הם עמדו כמה דקות וחשבו על כך.

"אבל כל זה לא משנה עכשיו." הכריז מענדי בהתלהבות ופתח את המזוודה שלהם, שעמדה בפינה. "צריך להפסיק לדבר דברי הבלים. יש לנו שחרית להתפלל!"
הם התפללו שחרית בחדר המועדון, ואז החליטו ללכת לבדוק את המרחב הענק שהם נמצאו בו.

ברגע שהשניים יצאו מחדר המועדון של רייבנקלו (מניחה שכבר הבנתם את זה) שניאור נעצר במקומו. מענדי הסתכל עליו. הוא עצם את העיניים שלו, והיה נראה כאילו הוא מנסה להיזכר במשהו. "אני מוכן!" הוא ענה לבסוף. מענדי היה נראה מבולבל. "המדרגות!" ניסה חבירו להסביר לו. "זוכר שהן מסתובבות, או נופלות פתאום? אז עכשיו נזכרתי מה נמצא איפה." אוקיי, זה באמת היה רעיון טוב. והוא גם באמת לא יכל להכחיש את זה, אחרי שכמעט נפל באחת המדרגות, ובזכות זכרונו של שניאור ניצל. "אני לא מפקפק ביכולות שלך יותר" אמר בחיוך.

הם הסתובבו ברחבי הטירה הגדולה, מנסים למצוא מקום מעניין. אחרי כמה סיבובים בהם הם לא מצאו משהו מיוחד, עיני השניים ננעלו על המקום שהם ראו. "יש- יש כאן ספרייה!" קרא מענדי בשמחה. "זה רק נהיה יותר טוב." הם נכנסו פנימה. בכניסה לספרייה ישבה אישה חמורת סבר. "מה אתם עושים פה?" היא שאלה. "אממ- אנחנו-" גמגם שניאור "אנחנו פה כדי לבדוק האם יש פה ספרים שעוזרים לנו. יש לנו משימה כאן." מדאם פינס הסתכלה עליהם בחשד. "יש לכם אישור מהמנהל להיות כאן?" "מנהל?" התבלבל שניאור. הוא לחש למענדי באוזן: "אוקיי, איזה מקום זה אמור להיות אם יש כאן מנהל? אולי זה בית ספר או משהו כזה?" מענדי קימט את מצחו. "יכול להיות שאתה צודק" אמר בשקט. "איפה אנחנו יכולים למצוא את המנהל כדי לדבר איתו?" הוא אמר בקול לספרנית. "הוא נמצא בחדר המנהל ככל הנראה. אתם יכולים לבקש מהדיוקנאות לכוון אתכם." היא ענתה לו, כשהיא עדיין מביטה בו בחשד.
השניים יצאו מהספרייה. "איזה יופי" אמר שניאור. "אנחנו פשוט צריכים למצוא את המנהל, ואז גם נוכל ליצור קשר עם המרכז!" "רק- מה זה אומר לשאול את הדיוקנאות?" אמר מענדי בבלבול.

דיי, משום מה שניאור נתפס לי בראש בתור ילד קטן.

הפרק הקודם