דם האויב

תודה רבה לכל המגיבים (:

פרק 3 - לא לדבר עם זרים

הארי הידק את כובע הבייסבול שחבש בזמן שצעד לצד אימו אל חדר הקבלה בבית החולים על שם הקדוש מונגו.

למרות שזו הייתה שעת בוקר מוקדמת, כחצי תריסר קוסמים ומכשפות שחוו שלל פגיעות מוזרות ובני משפחותיהם כבר המתינו בכיסאות הרעועים שמול דלפק הקבלה. אך הודות ללחש ההסוואה המתקדם שאימו של הארי הטילה על הכובע שלו, שהיה מזכרת של אביו מימיו כמוגל, אף אחד מהם לא זיהה אותו, והמבקרים אפילו לא הבחינו בו בעת שחלף על פניהם. הדרך היחידה בה היו מבחינים בו הייתה אם הוא היה פונה אליהם ישירות. גם אימו של הארי לא קיבלה מבטים תמהים וסקרנים בזכות מטפחת משי שהיא ענדה סביב צווארה ועליה הוטל אותו הכישוף.

אימו של הארי נתנה לו חיוך חם ומעודד בזמן שהם עלו במעלית אל הקומה הרביעית. הארי זייף חיוך בחזרה. היא ידעה כמה הוא לא אהב ללכת לבית החולים, אז העובדה שהיום היה צפוי להיות הביקור האחרון שלו שם עד חג המולד לפחות הייתה אמורה לשמח אותו. מה שהוא לא סיפר לאימו היה שהוא מעדיף להמשיך לבקר בבית החולים במשך כל יום לשארית חיו ולא לחזור להוגוורטס לשנתו השישית למחרת בבוקר.

הם הגיעו לקומה הרביעית ועברו מתחת לשלט שהכריז ״קומה רביעית - המחלקה לנזקי כשפים״ בדרך המוכרת אל משרדה של אנדרומדה טונקס. הארי הצליח לשכוח מהחשש המתגבר שלו לרגע ואפילו לגחך כשהם חלפו על פני גילדרוי לוקהרט פרוע השיער, שעמד במסדרון בחלוק ונעלי בית וניסה לתת חתימה לפסל הראש של מייסד הקדוש מונגו.

המשרד של אנדרומדה היה ממוקם בחלק המרוחק של הקומה הרביעית, באכסדרה שצפתה אל גן פנימי מטופח שהוקם לרווחתם של המטופלים והמבקרים. אימו של הארי הקישה על הדלת רק כדי לגלות שהיא פתוחה.

״סליחה, אנדי,״ אימו של הארי אמרה כשהתברר שאנדרומדה לא לבד במשרד.

״זה בסדר,״ אנדרומדה השיבה בקוצר רוח, תוקעת מבט בוער באורח שלה. ״הוא בדיוק הולך.״

קוסם אבל למראה ישב בכיסא האורחים שמול השולחן של אנדרומדה, נראה קריר ונינוח למרות העובדה שבת שיחתו עמדה מול השולחן שלה ולא נראתה נינוחה כלל. היו לו עיניים שקועות ועור חיוור, כאילו הוא מבלה את מרבית זמנו מתחת לאדמה, ושיערו הכהה נסוג מעל מצחו חרוש הקמטים. למשמע כניסתם של הארי ואימו הוא הסתכל לעבר הדלת, ולמרות לחש ההסוואה הוא זיהה אותם.

הקוסם קם על רגליו והושיט להארי יד רזה וחיוורת.

״ברודריק בוד, שושואיסט,״ הוא הציג את עצמו בקול כבד שתאם את הופעתו חסרת החיים, ״לחש ההסוואה שלך מרשים, אדון פוטר. כמעט ולא זיהיתי אותך.״

הארי לא לחץ את ידו, קולט מאנדרומדה שהוא לא אורח רצוי. הם היו כמעט באותו הגובה, וזה עזר לו להרגיש בטוח בעצמו, לא כמו ילד שמתפעלים ממנו מלמעלה כמו שהרגיש מאז שהיה בן אחת- עשרה.

״מה שושואיסט עושה בקדוש מונגו?״ הוא שאל, זוכר שאדון וויזלי סיפר לו שהשושאיסטים הם עובדי מחלקת המסתורין שבמשרד הקסמים.

״הארי - ״ אנדרומדה התחילה להגיד.

״ראש מחלקת המסתורין שלחה אותי לדבר איתך,״ בוד השיב, ״אתה בהחלט יחיד במינך. אנחנו מאמינים שאם תסכים לתת לנו לבדוק אותך אתה תוכל לסייע לנו לפתור חלק מתעלומות התודעה, ולהביא לפריצת דרך בחקר הקסם.״

״לא, תודה,״ הארי אמר, מרגיש שאמא שלו עומדת להתחיל להתרגז בשמו. ״אני לא רוצה להיות שפן נסיונות.״

בפעם הראשונה מאז תחילת השיחה בוד הראה הבעת פנים. גבותיו השחורות התרוממו גבוה אל מצחו.

״מה בדיוק אתה עושה פה עם המרפאה טונקס, אם ככה?״ הוא שאל, ״אני יכול לנחש שהיא נותנת לך לשתות שיקויים למיניהם ומטילה עליך לחשים שונים ומשונים, וזאת מבלי באמת לדעת איך הדברים האלה ישפיעו עליך - ״

״איך אתה מעז למתוח ביקורת על הטיפול שהוא מקבל?״ לילי רתחה עליו, עיניה רושפות, ״אין לך מושג מה הוא עבר! אין לך מושג עם איזה דברים הוא צריך להתמודד כל יום - !״

״אמא, זה בסדר,״ הארי אמר, אוחז בזרועה. 

בוד הסתכל עליה באופן מוזר, כמו מישהו שמנסה לפענח ציור יוצא דופן. בשלב הזה הארי הרגיש שהוא גם מתחיל להתרגז. לא היה אכפת לו מה בוד חושב עליו - הוא היה רגיל שאנשים חושבים שהם יכולים להביע את דעתם ולמתוח ביקורת על כל דבר שקשור אליו - אבל לא מצא חן בעיניו שהוא מסתכל על אמא שלו כמו על איזה חרק מעניין שהוא זומם להוסיף לאוסף שלו.

״תסתלק מפה, בוד, לפני שיפנו אותך בכוח,״ אנדרומדה אמרה, אוחזת בשרביטה בזווית נמוכה אך מאיימת.

״אני מבין שאני לא רצוי,״ בוד אמר בחוסר רגש, ״בבקשה רק תזכור, אדון פוטר - מרפאים אמורים לטפל באנשים חולים. אבל אתה לא חולה. ההפך הוא הנכון.״

״החוצה!״ אנדרומדה הרימה את קולה, וכמה גיצים מאיימים נורו מקצה שרביטה.

בוד הרכין את ראשו לעבר הארי ואימו ויצא בלי מילה נוספת.

״אני מצטערת על זה,״ אנדרומדה אמרה, שוקעת במושבה באנחה, ״הוא ארב לי פה כשהגעתי. ניסה לשכנע אותי לשתף את סיכומי הפגישות שלנו עם מחלקת המסתורין.״

״איך הם גילו שאת מטפלת בהארי?״ לילי שאלה, לא בלי האשמה בקולה, ״זה אמור להיות סוד.״

״זה לא באמת כזה סוד, נכון?״ אנדרומדה השיבה בשנינות אופיינית, לא נפגעת מהאשמה. ״מלבד בני המשפחה של הארי כמעט כל חברי המסדר יודעים על המפגשים שלנו, שלא לדבר על החברים של הארי. אני לא רומזת שהם סיפרו למישהו - ״ היא הבהירה להארי, יודעת מה הוא עומד לומר עוד לפני שהוא פתח את הפה, ״אבל כשכל כך הרבה אנשים יודעים, אין פלא שמישהו כמו בוד או המנהלת שלו הצליחו לדלות שמועה, במיוחד אם אוזניהם כרויות. אם זה מנחם אתכם, אני לא חושבת שהשמועה הגיעה לציבור הרחב - אחרת כבר הייתי מגרשת מפה כתבים של הנביא היומי.״

נראה שאימו של הארי הייתה מוכנה לשחרר את הנושא בינתיים, אז גם הוא לא המשיך לדבר על הפגישה עם בוד. אבל אם הוא היה יכול להיות בטוח במשהו, זה היה שזו לא הייתה הפעם האחרונה שהוא יפגוש את השושואיסט.

בלי הרבה גינונים נוספים אנדרומדה פצחה בסדרת הבדיקות המוכרת. הארי ישב בכורסא נוחה בפינת המשרד בזמן שהיא גלגלה לעברו מכשיר כסוף גדול שתמך בשבע מבחנות בדולח צרות וארוכות. 

המכשיר תמיד הזכיר להארי משהו שאפשר למצוא במרפאה של רופא שיניים, אבל השימוש במכשיר לא היה דומה כלל לשום דבר הקשור ברפואת שיניים. הארי ישב בכורסא ועשה כמיטב יכולתו להירגע בזמן שהמרפאה הצמידה את קצה שרביטה אל רקתו ושלפה בעדינות שבעה חוטים כסופים דקיקים; היא נשאה כל חוט בזהירות אדירה, כשהוא צמוד אל קצה שרביטה כמו צלופח קטן וזוהר, והשחילה אותו לתוך אחת המבחנות. 

אנדרומדה הסבירה לו שהיא בודקת את הזיכרונות שלו באקראי בחיפוש אחר חלקים ריקים שיכולים להעיד על אובדן זמן, או בחיפוש אחר ״דברים שלא שייכים לשם״, לדבריה. הסיבה היחידה שהארי הסכים לעבור את הבדיקה פעם בשבוע הייתה שאנדרומדה נשבעה בכל היקר לה שהיא לעולם לא תסתכל בתוכן הזיכרונות, רק תבדוק אותם על פני השטח.

הזיכרונות היו אמורים להיות אקראיים לחלוטין. אנדרומדה הייתה יכולה לשלוף את הזיכרון הכי גרוע שלו, או את הזיכרון של מה שהוא אכל לארוחת הבוקר. זה היה יכול להיות זיכרון מכונן או זיכרון חסר חשיבות, ולא הייתה לו או לאנדרומדה כל דרך לדעת את זה. 

החלק בו אנדרומדה בדקה את הזיכרונות שלו היה החלק המועדף עליו בפגישה. שליפת הזיכרונות תמיד השאירה אותו בתחושת ניתוק מבורכת. מחשבות סוררות כמעט ולא הטרידו אותו באותן דקות, אולי מלבד הרהור בארוחת הצהריים או בפעם הבאה שיפגוש את רון והרמיוני. הוא נהנה מנוחות הכורסא ומשלוות משרדה של אנדרומדה, שהיה מואר אור רך והיה מלא ספרים ומכשירים מסקרנים, קצת כמו המשרד של דמבלדור בהוגוורטס. חוטי הזיכרון זרחו באורות כחלחלים וירקרקים בתוך המבחנות, והאירו ברוך את פניה המרוכזות של אנדרומדה, שהיו חרושות קמטים מוקדמים.

אחרי שהזיכרונות שלו קיבלו אישור והוחזרו אליו הגיע השלב החביב עליו פחות בביקור - זה היה השלב בו אנדרומדה ניסתה ללמד אותו לשלוט ביכולות הקסם החדשות שלו.

אנדרומדה סיפרה להארי ולהוריו באריכות על הניסיון רב השנים שלה בסיוע לקוסמים ומכשפות שאיבדו שליטה בקסם שלהם, או לא הצליחו להשתמש בו בכלל, אחרי שנפגעו מקללות או לחשים בלתי הפיכים. הוריו של הארי, שבמהלך הקיץ התחילו לשים לב שהוא מפגין יכולות קסם ספונטניות ולא סבירות לגילו (למרות מאמציו להסתיר זאת), התרשמו מכך מאד וביקשו מהמרפאה לנסות לעזור לו לשלוט ביכולותיו החדשות טוב יותר לפני תחילת שנת הלימודים. 

הארי לא הביע התנגדות, למרות שכבר באותו היום הראשון ידע שגם הוא וגם אנדרומדה יודעים שהיא מעולם לא התמודדה עם מקרה כמוהו, ושאין שום סיכוי שהיא תצליח לעשות יותר מאשר לתת לו דחיפה קטנה בכיוון הנכון. הסיבה שהוא ידע את זה הייתה שהמידע הזה נח חשוף לחלוטין בקדמת תודעתה של המרפאה.

במהלך אוגוסט הוא גילה שלפעמים הוא מבאר את הכרתם של אנשים איתם הוא יצר קשר עין, לחלוטין בטעות. היו גם אנשים שהוא לא יכול היה להתחמק מלדעת בדיוק מה הם חושבים ברגע שהסתכל עליהם, אלה היו בעיקר מוגלגים. הפתרון שלו לבעיה היה להשתדל לא ליצור קשר עין ממושך עם אף אחד שהוא הכיר. הוא תהה מה סנייפ היה אומר אם היה יודע באיזה קלות הוא שולט במיומנות שהוא כל כך התקשה ללמוד בשנה שעברה.

לאחר כחצי שעה בה הם התאמנו בתרגיל משמים במיוחד (אנדרומדה הטילה על הארי לאחוז במפתח לתיבה אחת ולהסתכל על תיבה נעולה אחרת בלי שהמפתח שבידו ישנה את צורתו כדי להתאים לתיבה עליה הביט) המפגש סוף-כל-סוף הסתיים, ואנדרומדה ביקשה מהארי לחכות בחוץ בזמן שהיא משוחחת עם אימו על כמה דברים.

״אם תיתקל בבוד שם בחוץ - ״ אימו אמרה לו לפני שהוא יצא.

״אני לא אדבר איתו,״ הארי הבטיח, מתאמץ לא לאבד סבלנות מכך שאימו הרגישה צורך להזכיר לו לא לדבר עם זרים.

הוא יצא לחכות בגינה שמחוץ למשרד, שם היו שמיים כחולים מכושפים. הוא צעד בשביל שבין שיחי הוורדים, ולאחר כמה צעדים מצא את מה שחיפש; קוסם ומכשפה לבושים חלוקים לבנים ישבו בכיסאות גלגלים בצילו של עץ פרי, ועל ספסל לידם ישב נער בגילו של הארי. על הספסל לצידו נח אגרטל שהכיל צמח עם פרחים צהובים דמויי פעמונים שהשמיעו מנגינה נעימה.

״היי, נוויל,״ הארי אמר.

נוויל, שכבר היה רגיל שהארי מופיע יש מאין, נתן לו חיוך חביב.

״היי, הארי,״ הוא השיב והרים את האגרטל כדי לפנות לו מקום על הספסל לידו.

הארי התיישב והשתדל לחייך אל אליס ופרנק לונגבוטום, שהביטו לעברו במבטים מזוגגים, לפני שחזרו להאזין למנגינה המרגיעה בנחת.

״מה שלומם?״ הארי שאל את נוויל, למרות שכבר ידע שהם תמיד אותו הדבר.

״הם בסדר,״ נוויל אמר, ״קראתי שהמנגינה של פרחי הסנטיקום מרגיעה אנשים חולים, ואולי אפילו עוזרת להם להחלים. אני מגדל אותו כל הקיץ בשבילם, ורק השבוע הוא סוף- סוף פרח.״

״נראה שהם אוהבים את זה,״ הארי העיר. 

הוריו של נוויל באמת נראו רגועים וניחוחים הרבה יותר מהפעמים הקודמות בהן הארי ראה אותם. בדרך כלל עיניהם התרוצצו בחוסר וודאות, ואימו של נוויל הרבתה לשלוח את ידה ולאחוז בשלו, כאילו פחדה שהוא יעלם. עכשיו הם נראו שלווים, כמעט מנומנמים, בזמן שהאזינו למנגינה העדינה.

הארי ונוויל פיתחו את ההרגל לבלות ביחד בגן בקדוש מונגו מאז שהם נתקלו זה בזה במקרה בפעם הראשונה בה הארי הגיע לבדיקות אצל אנדרומדה. אם זה היה תלוי בנוויל כנראה שהוא לא היה מספר להארי את סיבת הביקור שלו בבית החולים, אבל סבתו, שהתלוותה אליו באותו היום, סיפרה להארי את כל הסיפור - כיצד אוכלי מוות הגיעו לביתם של משפחת לונגבוטום בלילה בו וולדמורט הובס לראשונה ועינו את אליס ופרנק עד שיצאו מדעתם, ומאז הם מאושפזים במחלקה הסגורה בקדוש מונגו.

הארי, שכבר שמע את הסיפור מפיו של דמבלדור בשנתו הרביעית ונשבע שלא יספר על כך לאיש, העמיד פנים שהסיפור חדש לו. הוא הפתיע את עצמו וביקש מנוויל וסבתו לבקר את בני הזוג לונגבוטום. נוויל, שבברור היה נבוך ומבויש מהמצב, לא נראה בנוח עם הרעיון, אבל סבתו הסכימה מייד. 

הארי ישב עם נוויל ליד המיטות של אליס ופרנק עד שאימו הגיעה לקחת אותו הביתה. גברת לונגבוטום אמרה לו שהם כנראה מבינים כשמדברים אליהם, אבל הוא לא העז להגיד להם בקול כמה הוא מצטער על מה שהם עברו - כי במקום מסוים זו הייתה אשמתו.

אחרי אותו היום חברות נרקמה בינו לבין נוויל. הם טיילו ביחד בגן עם ההורים שלו בזמן שאימו של הארי שוחחה ארוכות עם אנדרומדה, וחברתו של נוויל הייתה כל כך נעימה שהוא הצליח לא לחשוב על זה שהן כנראה מדברות עליו רוב הזמן.

הארי תהה למה הוא לא טרח להכיר את נוויל טוב יותר לפני אותו הקיץ. הוא אומנם התקשה מאד ליצור קשרים וחברויות - כנראה בגלל שלפני שהוא הכיר את רון מעולם לא היה לו אף חבר - אבל נוויל תמיד היה נחמד אליו, והוא האמין לו בשנה שעברה כשכולם חשבו שהוא משקר לגבי החזרה של וולדמורט. לא היה תירוץ לחוסר העניין שלו - הוא פשוט היה מרוכז בעצמו ולא העריך את נוויל, ואת העובדה שהם בעצם היו דומים מאד.

״פעם מישהו ממחלקת המסתורין יצר קשר עם סבתא שלי,״ נוויל סיפר להארי אחרי שהוא שיתף אותו במפגש הטעון עם אדון בוד ממחלקת המסתורין. ״הוא ניסה לשכנע אותה שאם היא תיתן להם רשות לחקור את אמא ואבא שלי הם יצליחו לרפא אותם. הייתי די צעיר כשזה קרה, אבל אני עוד זוכר איך היא כמעט קיללה אותו כשהוא לא היה מוכן לעזוב.״

״היא אפילו לא רצתה לשמוע מה הוא מציע?״ הארי שאל בפליאה.

״כנראה שלא,״ נוויל אמר במשיכת כתפיים, ״היא תמיד אומרת שצריך לחשוב פעמיים לפני שבוטחים במישהו שיש לו משהו להרוויח מלעזור לך.״

״אני מניח שהיא צודקת,״ הארי אמר, מתרשם מחוכמתה של גברת לונגבוטום.

לאחר מכן הם עברו לדבר על שנת הלימודים הקרובה. נוויל הודה שהוא בילה את כל השבוע האחרון בשינון החומר לבגרויות המאוחרות, שנקבעו עבור תלמידי השנה השישית לשבוע הראשון של אוקטובר. הארי השתדל להרגיע אותו ולשכנע אותו שהוא יעבור את הבגרויות בהצלחה.

״לפחות אני לא אצטרך ללכת לשיעורים של סנייפ יותר,״ נוויל אמר בהקלה, ״גם אם הייתי רוצה ללכת לשיעורים ברמת כישופומטרי אין שום סיכוי שאני אקבל ׳יוצא מן הכלל׳ בשיקויים.״

לאחר זמן מה אימו של הארי ואנדרומדה יצאו אל הגן למצוא אותו. הארי היה מעדיף להמשיך לבלות עם נוויל ולא להמשיך לחצי השני של היום - ביקור אחרון לקיץ בסמטת דיאגון.

״נתתי לאמא שלך אספקה של שיקויים שאמורה להספיק עד חג המולד,״ אנדרומדה אמרה לו. נוויל הבין את הרמז והתרחק מחוץ לטווח שמיעה. ״בבקשה תקפיד לקחת אותם גם כשאתה בבית הספר, אחד בבוקר ואחד בלילה. ואל תחשוש ליצור איתי קשר במהלך הסמסטר בשביל כל דבר שלא יהיה, גם אם זה רק בשביל לדבר. בסדר?״

״בסדר,״ הארי השיב, נוזף בקול הקטן בראשו שאמר לו שלכתוב לה במהלך השנה יהיה סימן של חולשה.

״טוב, אז שיהיה לך סמסטר מוצלח,״ אנדרומדה אמרה בחיוך.

״תודה לך על הכל, אנדי,״ לילי אמרה לה.

״כן, תודה,״ הארי הוסיף. משום מה הוא חשב על מה שבוד אמר לו, על כך שאנדרומדה לא באמת יודעת מה היא עושה כשהיא מטפלת בו.

הוא נפרד מנוויל בהבטחה שהם יתראו למחרת על הרכבת, לפני שחזר עם אימו לאולם הקבלה ומשם החוצה אל לונדון המוגלגית.

הם הלכו ברגל אל הקלחת הרותחת, זו הייתה מלאה מהרגיל, ויצאו דרך הדלת האחורית אל סמטת דיאגון. הם עשו את דרכם בתוך קהל צפוף של קוסמים, מכשפות וילדיהם שהגיעו לקניות של הרגע האחרון. אימו של הארי העירה על כך שהם עשו בחוכמה שהם רכשו את רוב הציוד מוקדם יותר באותו הקיץ, כך שנשאר להם רק לרכוש את הספרים ומרכיבי השיקויים לפי הרשימות שהארי ואמילי קיבלו באותו השבוע.

הם פגשו את ג׳יימס ואמילי מחוץ לחנות לציוד קווידיץ׳. אביו של הארי עטה זוג משקפי שמש שחורות שכושפו באותו הלחש כמו הכובע שלו והצעיף של אימו, ומנע מהעוברים והשבים הרבים לזהות אותו. הארי העריך את המחווה הזו מצידו, כי ידע שזה לא מפריע לו שמזהים אותו, והוא מרכיב את המשקפיים רק לטובתם של הארי ואימו.

המשפחה הקטנה בילתה את שארית הבוקר בטיול בסמטת דיאגון. אמילי הייתה במצב רוח טוב במיוחד בעודה מתפעלת מהדוכנים והחנויות הססגוניות, מצב הרוח הטוב ביותר שהיא הייתה בו מזה שבועות. 

להארי היה זיכרון מרוחק מהימים בהם גם הוא התרגש והתפלא מכל ביקור בסמטת דיאגון, וכיצד הוא בילה ימים ארוכים בקיץ שלפני שנתו השלישית בטיול בין החנויות והמבנים הקסומים. הימים האלה הרגישו רחוקים, כאילו התרחשו בחיים אחרים, למרות שעברו בסך הכל שלוש שנים. הם היו זיכרונות של מישהו אחר. 

כיום המקום הרגיש לו צפוף ורועש, מלא אנשים שרק חיפשו דרך להעביר את זמנם. בעלי החנויות והדוכנים שלחו אל המבקרים חיוכים ריקים, מציעים שירות אדיב ובליבם משתוקקים שהם כבר יקנו משהו ויעזבו אותם לנפשם; כמו עוזרת הרוקח העצבנית שארזה חמש אונקיות של קשקשי איגואנה עבור לקוחה שבפירוש ביקשה קשקשים של לטאת קומודו, הזבן בחנות האסטרונומיה שמכר טלסקופ להוריו של תלמיד שנה ראשונה ותהה האם הם הילד ישים לב שיש סדק זעיר בקצה העדשה, או המוכר בחנות הקדרות שהבטיח ללקוח שהקדרה שהוא מציע לו למכירה עשויה מאה אחוז עופרת, בידיעה שמדובר בסגסוגת.

הם עברו ב״כרך ודף בעמוד״ כדי לקנות לאמילי ספרים (אביו של הארי אמר שהוא ישלח לו את הספרים שלו באוקטובר, אחרי שהוא ידע איזה מקצועות הוא ייקח לכישופומטרי) וחזרו אל הקלחת הרותחת העמוסה לארוחת צהריים. 

לאחר מכן הם הלכו לבקר בחנות התעלולים של פרד וג׳ורג׳. החנות הייתה הומה ילדים בכל הפעמים בהן הארי ביקר שם באותו הקיץ, אבל באותו היום תור של ממש השתרך מול הכניסה לחנות וחסם את התנועה ברחוב. אבא של הארי העיר על כך שהוא אף פעם לא ראה קוסמים עומדים בתור להיכנס לאף חנות בסמטת דיאגון, אפילו כשהוא היה ילד והייתה שם חנות מטאטאים של יצרן שוודי מבוקש במיוחד.

הם עמדו בתור יותר מחצי שעה עד שהגיעו אל הכניסה, שם גמד תשוש למראה שלבש חליפה מפוספסת וכובע צילינדר עם הסמל WWW מהבהב בשלל צבעי הקשת פיקח על כניסת הלקוחות. ברגע שהם נכנסו הארי הודיע להוריו שהוא הולך לחפש את רון, שעבד בחנות במשרה חלקית במהלך הקיץ. לפני שהוא התרחק אימו הזכירה לו לפגוש אותם בקלחת הרותחת בשעה שש כדי ללכת לארוחת ערב אצל הוויזלים לכבוד תחילת שנת הלימודים.

החנות של פרד וג׳ורג׳ לא הייתה מקום לאנשים עם לב חלש. בכל פינה היו הדגמות של זיקוקים מיניאטוריים, תצוגות שרביטים מזויפים ששינו צורה לחפצים מבהילים שקפצו לעבר מי שהחזיק אותם, ואפילו עמדה בה לקוחות הורשו לדגום את החטיפים למבריזים האהובים, שם הוצבו דליים ומטליות לנוחיותם.

הארי הבחין ברון והרמיוני עומדים ליד עמדה חדשה של מה שנראה כמו משחקי קופסא בעלי אופי חשוד. רון לבש חולצה מפוספסת עם סמל החנות רקום על הדש, והרמיוני צחקה ממשהו שהוא אמר. הם היו באמצע רגע אישי, ולא הבחינו בהארי בגלל לחש ההסוואה. הוא שקל לרגע לעזוב אותם לנפשם, אך לבסוף הזכיר לעצמו שהם הבטיחו שהזוגיות שלהם לא תפריע לחברות שלהם איתו, וניגש אליהם.

״היי.״

״הארי,״ הרמיוני קפצה בהפתעה, מסמיקה פתאום. ״הבהלת אותי. מתי תפסיק לחבוש את הכובע הזה?״

״מתי שאנשים יפסיקו לבהות בי כמו יצור מהקרקס,״ הארי השיב, וכדי לחזק את הטענה שלו סיפר להם על המפגש עם בוד.

״איך זה שהוא זיהה אותך בכלל?״ רון שאל, מפליק למצחייה של הארי.

הארי, שלא חשב על הנקודה הזאת בכלל, משך בכתפיו והשיב, ״אולי כי אמא שלי דיברה לאנדרומדה, ולא היו שם אנשים אחרים שיבלבלו אותו. בכל אופן אף לחש הוא לא מושלם.״

״אני רואה שהתחלת ללמוד לבגרות בלחשים,״ הרמיוני אמרה בשביעות רצון.

הארי חייך אליה ובחר לא לסתור אותה.

״אני לא אומר שאתה צריך להסכים לתת לו לחקור אותך,״ רון אמר לו, ״אבל זה יכול להיות מעניין לגלות מה יש במחלקת המסתורין, לא? אף אחד חוץ מהשושאיסטים לא יודע.״

הם בילו כמה דקות מהנות בניסיון לנחש איזה דברים מוזרים ומעניינים יכולים להיות במחלקת המסתורין מלבד נבואות, והאם אביו של הארי, שנכנס לשם בשנה שעברה, ראה משהו שהוא יהיה מוכן לספר להם עליו. אז חוט המחשבה של הארי נקטע לחלוטין למשמע קול צחוק מצלצל; הוא הביט מעבר לכתפו ולא הצליח לא לבהות.

ג׳יני עמדה כמה מטרים מהם, מתגלגלת מצחוק בזמן שנחיל של צימרורים בשלל צבעים טיפסו עליה, להנאתו של דין תומאס שעמד שם וצחק איתה עם חיוך לבן וגדול.

הרמיוני כבר הכינה את הארי לכך שדין הציע לג׳יני לצאת איתו, ושהיא הסכימה. הרמיוני חששה מהתגובה שלו לכך, אבל הוא שמר על קור רוח מולה והבטיח לה שהוא דווקא בסדר עם זה, כי הוא האמין שמגיע לג׳יני להיות מאושרת, גם אם לא איתו. אבל לראות אותם צוחקים ביחד, לראות איך הוא אוסף מעליה את הצימרורים בעדינות רבה ואז מסיט קבוצה של שיערות מפניה - 

הוא הבין שהוא היה מנותק מהמציאות במשך כמה רגעים ארוכים רק כשג׳יני ודין ניגשו אליהם, עדיין מצחקקים, והולכים הרבה יותר מידי קרוב לטעמו של הארי. אחד מהצימרורים, גוש פרוותי וורוד, נח על כתפה של ג׳יני ונראה מסופק.

״תראו מה דין נתן לי במתנה,״ היא אמרה לרון והרמיוני בחדווה. את הארי היא כמובן בכלל לא ראתה, והוא החליט שהוא מעדיף את זה ככה. הוא מזמן לא ראה אותה כל כך שמחה. ״אני חושבת שאני אקרא לו ארנולד. מה דעתכם?״

״כן, נהדר,״ רון אמר ביובש, מסתכל על דין, שהסתכל על ג׳יני בחיוך של חיבה ולא שם לב לכך.

בראשו של הארי חלפה המחשבה שאם היה לו נשק כל שהוא, הוא היה יכול לחסל את דין בו במקום והוא אפילו לא היה יודע מאיפה זה הגיע לו. הוא השתיק את המחשבה הזאת במהירות.

הוא היה שמח להמשיך להתנהג כאילו הוא לא שם, אבל דין שאל את רון והרמיוני פתאום, ״הארי בסביבה? ג׳יני סיפרה לי שעשו אותו קפטן בקווידיץ׳.״

״אני פה,״ הארי אמר, חושף את מיקומו בחוסר רצון.

דין וג׳יני הסתכלו לעברו בהפתעה. ג׳יני, שידעה על הכובע המכושף שלו, נעצה בו מבט מסוכן, כאילו הוא רימה אותה בדרך כל שהיא. 

״מתי הגעת?״ דין שאל אותו בתמימות, ״כובע מגניב, דרך אגב.״

״תודה,״ הארי השיב, משתדל לא לחשוף כמה הוא שונא אותו. ״הגעתי הרגע.״

״כל הכבוד על המינוי,״ דין המשיך באדיבות אין קץ, מה שגרם להארי לשנוא אותו עוד יותר. ״אני מתכנן להיבחן לקבוצה השנה, בתור רודף. אני ושיימוס התאמנו כל הקיץ.״

״בהצלחה עם זה,״ הארי אמר, ואז, מבין כמה עוין הוא נשמע, הוא הוסיף, ״אתה תצטרך להתחרות מול קייטי וג׳יני, אז זה לא הולך להיות קל.״

״אתה לא צריך לספר לי שג׳יני היא רודפת מדהימה,״ דין אמר ושלח אל ג׳יני חיוך קורן שגרם להארי לרצות לתת לו אגרוף בפרצוף.

נראה שלרון יש מחשבות דומות, אבל לפני שהוא הספיק לעשות משהו בנוגע לזה פרד צעק לו מהצד השני של החנות לחזור כבר לעבודה.

״אני לא חושב שהוא מרוצה מזה שאנחנו יוצאים,״ דין אמר לג׳יני כשרון התרחק.

״מזל שלא אכפת לי מה הוא חושב,״ ג׳יני השיבה בלהט. אז, מתעלמת מהארי לחלוטין, היא שאלה את הרמיוני, ״מה את מתכננת להמשך היום?״

״אני צריכה לעבור אצל מדאם מלקין. כדאי שאני אתחיל לזוז, היא סוגרת בקרוב.״

״אני אבוא איתך.״

״אני אמרתי לשיימוס שאני אפגוש אותו בחנות לקווידיץ׳,״ דין אמר, ״הוא חסך למטאטא קלינסוויפ ארבע עשרה. אתה רוצה להצטרף, הארי?״

הארי ניסה לא להישמע נחרץ מידי כשהוא השיב, ״לא, עדיין יש לי כמה סידורים לעשות. תהנו. נתראה אחרי זה, הרמיוני.״

דין חייך אליו בחביבות. הארי החזיר חיוך ויצר איתו קשר עין לשבריר שנייה, לא מצליח לעמוד בפיתוי, ובלי שום מאמץ כל עולמו של דין היה פרוש בפניו כמו ספר פתוח.

דין תמיד חשב שיהיה נחמד אם הוא והארי יהיו חברים, בעיקר בגלל שהם חלקו מעונות, אבל מעבר לזה הוא אף פעם לא ממש היה בטוח מה הוא חושב עליו. הוא לא הצליח לקרוא אותו, אפילו חשב שהוא קצת משונה - כישורי הקווידיץ׳ שלו היו התכונה החיובית היחידה שהוא הצליח לראות בו. אבל עכשיו במיוחד היה חשוב לו להיות ביחסים טובים עם הארי, כי הוא היה החבר הכי טוב של רון, שהיה אחיה של ג׳יני - ויותר מהכל היה חשוב לו לשמר את הקשר שלו עם ג׳יני, שהייתה מצחיקה ושנונה, ומאוד מושכת - 

הארי הבין שהוא נשאר לבד. הוא עצם את עיניו לרגע כדי להילחם בבחילה שגאתה בו. החנות הרגישה פתאום עוד יותר עמוסה, ואנשים התחילו להיתקל בו כי לא שמו לב אליו. הוא הרגיש שהוא נחנק, ומיהר לצאת דרך הדלת האחורית, יודע שלפרד וג׳ורג׳ לא יהיה אכפת.

הוא חש הקלה לנשום אוויר צח, למרות שהסמטה שמאחורי חנות התעלולים הריחה כמו קרטון רטוב. 

הוא עמד שם כמה דקות, מתחרט על ההחלטה לבאר לדין את ההכרה ומנסה בכוח לשכוח ממה שהוא ראה שם. הדרך בה הוא ראה את ג׳יני גרמה להארי לחשוב שוב על הרעיון לחסל אותו.

מבין שהוא צריך למצוא דרך להעביר עוד שעה לפחות עד השעה שש, הוא יצא מהסמטה והתחיל ללכת לכיוון הקלחת הרותחת כדי לחכות להוריו ולאמילי שם, למרות שהיה מעדיף פשוט ללכת הביתה. הוא לא הספיק לעשות יותר מכמה צעדים כשהוא עצר בהפתעה, לא מאמין למראה עיניו.

ברודריק בוד צעד לאורך סמטת דיאגון, חריג בנוף עם גלימתו השחורה שלא תאמה את מזג האוויר. הוא הלך בלי לשים לב לסביבתו, שקוע כל כולו במה שנראה כמו פיסת קלף. הוא חלף על פני הארי מבלי להבחין בו, מטמין את הפתק בכיסו ומאיץ את צעדיו במבט חמור סבר.

בלי הרבה התלבטות הארי התחיל ללכת אחריו. זה היה רק הוגן שאחרי שבוד ארב לו אצל אנדרומדה, הוא יארוב לו ויראה מה הוא זומם.

בוד חלף על פני החנויות בצעד נמרץ, עד שלבסוף הגיע אל המדרגות היורדות אל סמטת נוקטורן. הוא עצר לרגע, נותן מבט סביבו לוודא שאיש לא מבחין לאן הוא הולך - עניו החליקו מעל דמותו של הארי, שעמד בקרן הרחוב - והתחיל בירידה מטה. הארי משך את כובעו נמוך על מצחו ועקב אחריו, סקרנותו מתגברת.

בוד הלך במהירות, ראשו שפוף וידיו בכיסי גילמתו, כאילו ניסה להיטמא בסביבה האפלולית של סמטת נוקטורן. הוא בברור לא רצה שאף אחד יזהה אותו שם, מפנה את פניו הצידה כשחלף על פני מכשפה שקיבצה נדבות מול אחד המבנים, ובהתה באוויר במבט מזוגג כשהארי חלף על פניה כמה רגעים לאחר מכן. 

בסופו של דבר בוד נכנס לאחת החנויות - והארי כמעט לא הופתע כשזיהה את השלט של ״בורגין ובורקס״ בחזית.

הוא ניגש והציץ פנימה דרך החלון שבדלת. בוד עמד מול הדלפק ושוחח עם בורגין בעצמו. הארי לא הצליח לשמוע או לנחש על מה הם מדברים. לאחר רגע קצר של שיחה השניים נכנסו לחדר האחורי.

הארי נכנס לחנות בדממה. המקום היה בדיוק כפי שהוא זכר אותו, צפוף ואפלולי עם ריח חזק של לחות, ומול הדלת אש נמוכה דלקה באח דרכה הוא הגיע למקום בטעות בשנתו השנייה.

הוא התכוון ללכת אל החדר האחורי כשרחש מוזר גרם לו לעצור. זה היה מן צליל יניקה רעב, חייתי. תנועה מעליו משכה את עינו; לראשונה הוא שם לב שמעל המבואה הייתה תלויה מראה ששיקפה את כל החנות. מה שהוא ראה שם גרם לו לשכוח לחלוטין מבוד ולרוץ לתוך החנות.

הפרק הקודם		הפרק הבא