אנבל והרוחות האבודות

הם עצרו בגלידריה של פלוריאן. שם אנבל טעמה גלידה בפעם השניה בחייה. הפעם הראשונה הייתה כשהיא הייתה כל כך קטנה כך שהיא אף לא זכרה את הטעם. עכשיו כשהיא ליקקה את הקרם הקר והמתוק, כששמש של צהריים יוקדת על ראשה בעודה מביטה בעניין על המכשפות והקוסמים שחלפו על פניה ועל חלון הראווה ממולם שהציג מטאטאים, היא החליטה בליבה שהמאכל הכי אהוב עליה זה גלידה.

"אני יכולה לקנות מטאטא?” שאלה אנבל, לאחר שסיימו את הגלידה וחלפו על פני חנות המטאטאטים.

"הוו, לא, לתלמידי שנה ראשונה אסור להביא מטאטא,” אמר פרופסור לונגבוטום. “אם תרצי להירשם לקווידיץ' את תוכלי רק בשנה הבאה.”

"להירשם למה?”

פרופסור לונגבוטום שפשף את מצחו. “נכון, סליחה, את לא יודעת מה זה. קווידיץ' זה הספורט שלנו, כמו ה.. איך קוראים לזה.. הכדורגליים שלכם.”

"אתה מתכוון לכדורגל?”

פרופסור לונגבוטום הנהן בראשו. “אבל קווידיץ' זה הרבה יותר שווה,” הוא הוסיף במהירות, כאילו לא הצליח להתאפק.

"לא אכפת לי...” מלמלה אנבל. “אם בשניהם רודפים אחרי כדור, אז שניהם טיפשיים באותה מידה.”

פרופסור לנוגבוטום נראה כחוכך בדעתו האם לענות לה או לא אבל אז הם נכנסו לחנות הגלימות של מאדם מאלקין ודמויות מוכרות נופפו לו לשלום.

אנבל עקבה אחריו מתקדם בשמחה לעבר הארי פוטר ובניו שהתגודדו ביכרתי החנות. היא סיימה בעצמה לקנות את הגלימות. שלושה חלוקי עבודה פשוטים וגלימת חורף. בדיוק כפי היה כתוב ברשימה שבידה.

כשהסתובבה היא ראתה את פרופסור לונגבוטום שקוע בשיחה עם הארי ואשתו ואת שני הילדים, אלבוס וג'יימס שקועים בוויכוח משלהם. היא התקרבה אליהם ופנתה להגיד לפרופסור לונגבוטום שהיא סיימה אבל אז היא שמעה על מה הם מדברים וזה גרם לה להכווץ מאחורי שורת הגלימות ולהאזין להם בשקט.

"...היא יתומה?” שאל הקול של האישה.

"אימא שלה מתה בלידה,” אמר פרופסור לונגבוטום בקול שקט. “אבל לא הצלחנו למצוא שום מידע על האב המוגל.”

"ואיך זה שם, בבית יתומים?” אנבל זיהתה את קולו של הארי אך היה בו משהו משונה.

"אני שונא להגיד את זה אבל לפי הבנתי הוא נוראי,” אמר פרופסור לונגבוטום. “כשפגשתי אותה אתמול היא הייתה נעולה בחדרה והיא ניסתה לרדת מהחלון בשביל להשיג לעצמה קצת אוכל, היא הייתה מורעבת. אה, ועל הדלת שלה מבחוץ היו חרוטות כל מיני מילים לא יפות במיוחד... כנראה מעשה ידי הילדים. אני רק מתפלא למה לא תיקנו את זה איכשהו...”

שתיקה השתררה ביניהם ושמעו רק את קולותיה של מאדאם מאלקין המודדת לג'יימס ולאלבוס את הגלימות. אנבל חשה שזה הרגע שבו היא יכולה לצאת.

"סיימתי,” היא הגיחה ממחבואה מאחורי שורת הגלימות. היא ניסתה לעטות סבר פנים תמים ביותר שלא יחשדו בה שהיא האזינה. היא הביטה בפניהם. בפרצוף של האישה היה יותר מידיי חמלה. פרופסור לונגבוטום הביט בה כאילו הוא נתפס על חם ורק הארי הביט בה במבט מוזר.

השתיקה המביכה לא נמשכה יותר מידיי זמן כי בדיוק באותם הרגעים משפחה קטנה נכנסה אל החנות ופרצה בקריאות נרגשות כשראתה את הארי. הוא עטה על פניו חיוך מאולץ וניגש אליהם.

"למה הארי כל כך מפורסם פה?” שאלה אנבל לאחר שיצאו מהחנות וקנו גלילי קלף ועטי נוצה.

"זה סיפור ארוך,” השיב פרופסור לונגבוטום. “הוא הביס את הקוסם הכי רשע בכל הזמנים, הוא הרג אותו במלחמה שהייתה ממש בתוך הוגוורטס, לפני.. וואו, כמעט עשרים שנה. הוא נחשב אצלינו לגיבור, הוא באמת כזה.”

הם נכנסו לחנות בשם 'כרך ודף בעם' שהייתה מלאה בספרים מכל הצורות והגדלים, מהתיקרה ועד הרצפה.

"אמרת לי שאתה למדת איתו יחד באותה הכיתה לא?”

"זה נקרא אצלינו שנים ובתים, אבל כן, למדנו יחד באותו בית, באותה שכבה.”

"אז אתה בטח גם לחמת במלחמה.” הסיקה אנבל. “זאת אומרת, היית יכול לברוח אבל לא נראה לי שעשית את זה.”

"לא, לא עשיתי את זה,” הסכים פרופסור לונגבוטום בחיוך קטן. “את אוהבת לקרוא?”

אנבל הנהנה. היא כבר חרשה את כל הספריה של הבית יתומים, חרשה אותה מספר פעמים. היא אהבה לקרוא בחדרה בשקט, שם אין אף אחד שיקניט אותה, או ילגלג.

"אז כדאי לך לקנות גם את הספרים האלה,” הוא דחף לידה מספר ספרים. על שניים מהם היה פרצופו של הארי מרוח על הכריכה. היה בו משהו מוזר עד שאנבל קלטה ש..

- “ כן, התמונות זזות,” אמר פרופסור לונגבוטום.

"הוא גם יכול לצאת החוצה?” שאלה אנבל בהשתאות.

"הוו לא,” צחק פרופסור לונגבוטום. “ אבל לפעמים הם מטיילים בין התמונות. בכל אופן, הספרים האלה יספרו לך את כל מה שאת צריכה לדעת על מלחמת הקוסמים השניה.”

"השניה? הייתה גם ראשונה?”

"פשוט תקראי אותם,” הוא יעץ לה. “הם יסבירו לך הרבה יותר טוב מכפי שאני אוכל לעשות זאת.”

אחרי חנות הספרים הם קנו קדרה, זוג מאזניים מוצלח במיוחד וטלסקופ ואחר כך הם ביקרו אצל הרוקח, שהיה החנות האהובה ביותר על אנבל עד כה, אך היא מיד שינתה את דעתה כאשר הם נכנסו לכלבו דורסי הלילה. היא לא ידעה את נפשה, אך מכל התנשמות והינשופים שהיו שם היא דווקא בחרה בחיה אחרת, שנחה על מדף גבוה בירכתי החנות, והביטה בה בעיניה הצהובות. זה היה חתול שחרחר ושמן.

וכך הם יצאו כשאנבל אוחזת בידה בכלוב ובתוכו נח שרלוק. היא החליטה לקרוא לו על שמו של הבלש האהוב עליה.

ולבסוף, הם הגיעו לחנות קטנה שמעליה ניצב שלט מט ליפול בשם 'אוליבנדר שרביטים'

"זה לא באמת אוליבנדר, זה הבן שלו,” אמר פרופסור לונגבוטום. לאנבל זה לא באמת היה משנה.

התהליך עצמו של בחירת השרביט היה מוזר ומשונה אך בסופו אנבל יצאה בחזרה, מלווה בשרביטה החדש שהיה, כפי שבנו של אוליבנדר טרח לציין בקולו החורקני 'מעולה שבמעולים, עץ הערבה הבוכיה ופרוות חד קרן, שילוב מעניין במיוחד'

אנבל התאכזבה לגלות שהיא לא תוכל לעשות קסמים בפני חבריה המוגלגים (היא למדה שככה קוראים לכל מי שאינו מכשפה או קוסם)

"כבר דמיינתי איך אני אהפוך את כולם שם לקרפדות,” היא אמרה באכזבה אמיתית.

פרופסור לונגבוטום צחק ואנבל לא ידעה אם הוא מזייף את צחוקו או לא.

הם עשו את דרכם בחזרה לקלחת הרותחת, ומשם חזרו לבית יתומים, פרופסור לונגבוטום נפרד ממנה לשלום, לא לפני שהביא לה את הכרטיס לרכבת האקספרס להוגוורטס.

"זה חשוב מאד, בראשון לספטמבר, בשעה אחד עשרה בדיוק, מתחנת קינגס קרוס, זה לא רחוק מכאן, בסדר? רציף תשע ושלושה רבעים.”

"בסדר,” היא ענתה בהיסח דעת, דוחפת את הכרטיס לכיסה. “להתראות... רגע רציף מה??”

אך פרופסור לונגבוטום כבר נעלם.

משוכנעת שהתבלבלה היא נכנסה בחזרה לבית היתומים, וגם עכשיו היא הרגישה כיצד כל חפצי הכשפים נמצאים מעליה כמו הילה ומגינים עליה מקריאות הבוז של הילדים.

היא פספסה את ארוחת הצהריים אך היא לא הייתה רעבה. היא עלתה לחדרה, ושחררה את שרלוק, שיצא ורחרח את סביבתו החדשה בחשדנות. לבסוף הוא התמקם בפינת מיטתה והיא התיישבה לידו ולטפה אותו בעדינות. הנה, יש לה פה חבר. היא חשבה בעודה מאזינה לגרגוריו.

אחר כך היא פתחה בסקרנות את הספרים שפרופסור לונגבוטום המליץ לה לקנות ושם היא קראה על הלורד וולדמורט הנורא, והבינה שאליו פרופסור לונגבוטום התכוון כשאמר 'את-יודעת-מי' היא קראה על ההורקרוקסים שלו, על הארי רון והרמיוני שיצאו למסע והשמידו את כולם, היא קראה שם פרט שפרופסור לונגבוטום שכח לציין, הוא בעצמו היה אחראי למותה של הנחשית של וולדמורט, שהייתה ההורקרוקס האחרון.

היא תהתה לעצמה מה הארי הרגיש כשהבין שהיה בתוכו חלק קטן מהלורד וולדמורט שחי בתוך גופו. היא קראה שגם הוא כמוה היה יתום וגדל בסביבה מוגלגית נוראית כמעט כמוה ולפתע היא נזכרה במבט המוזר שהיה לו על הפנים בחנות של מאדאם מאלקין הזקנה.

אחר כך היא קראה על הוגוורטס, על הבתים, היא הביטה שוב בסמל של המעטפה והבינה שכל חיה שייכת לבית אחר. החיה המוזרה שהיא לא זיהתה הייתה גירית וסימלה את בית הפלפף. אותו היא פחות אהבה, טוב לב היה כתוב שם, זה מה שצריך בשביל להיות בו.

דבר אחד אנבל ידעה, אם היה לה לב, הוא לא היה טוב. לכן היא עברה לקרוא על שאר הבתים. גריפינדור גם לא כל כך היה נראה לה, בניגוד להארי ופרופסור לונגבוטום שכנראה היו אמיצים במיוחד וגיבורים, היא אף פעם לא הייתה ולא הרגישה כך. לא, שני הבתים שהכי נראו לה היו רייבנקלו וסלית'רין, היא תמיד הייתה ערמומית, נכון, ותמיד שאפה לכוח, וגם תמיד הייתה חכמה מכולם. אך היא העדיפה את סלית'רין על פני רייבנקלו, היא הייתה מעדיפה להיות החזקה מכולם מאשר החכמה מכולם, כך היא החליטה.

כשירדה לארוחת הערב, היא אכלה במהירות, ושוב בקושי שמה לב לסובבים אותה.

היא עלתה בחזרה לחדרה והמשיכה לעבור על כל ספרי הלימוד שלה. כשסיימה, היא חזרה לקרוא על הבתים בהוגוורטס ויותר ויותר גמלה בליבה ההחלטה שהיא רוצה להיות בסלית'רין. היא כבר דמיינה את עצמה ניגשת למורים בטקס המיון ואומרת בקול רם וצלול שסלית'רין הוא הבית שלה, ואז היא תלך ותפגוש את כל חבריה החדשים...

וכך בפעם השניה בחייה היא נרדמה עם חיוך על הפנים.

הפרק הקודם		הפרק הבא