משחקי הרעב ה-54

היי חברים תודה על התגובות שלכם אני חושב שאקדיש את הפרק הזה לסופר המסתורי ול fandom girl על שתגובותיהם דחפו אותי להמשיך את הפאנפיק

תודה לכם. 

אל תדאגו אני לא אנטוש את הפאנפיק בחיים

הפרק:

כשהשומרים לוקחים אותי משם אני מספיק לראות את פניה המבוהלות של אחותי מציצות אליי מהקהל. המראה הזה מטשטש ומבהיל אותי. איך היא תסדר בלעדיי. מי יעזור לה להירדם בלילות קשים כשאני אמות במשחקים. המחשבות מטרידות אותי עד שאני לא קולט שהגענו עד שזורקים אותי על כורסת קטיפה באמצע חדר מפואר בהיכל הגדול ועוזבים אותי לנפשי. עכשיו מגיע זמן הביקורים. אני משתתק כשראש העיר מגיע לבקר אותי. הוא נראה רציני ועצוב בחליפה השחורה לבנה. הוא פונה אליי בקול תקיף ורציני. "בלייט." הוא אומר. "ביום הראשון בזירה תתרחק מקרן השפע ותמצא לך מקור מים טוב ומסתור. אל תנסה להשתתף במרחץ הדמים הראשוני כי לא תשרוד אותו אבל כן תשיג לעצמך שק שינה וסכין או פגיון כלשהו מהחלקים הרחוקים יותר מהקרן."

אני מהנהן. בירכתי מוחי מטריד אותי איך הוא יודע את כל הדברים האלה. "יופי" הוא אומר והשומרים באים לקחת אותו מהחדר. אני מהרהר במחשבה על זה שראש העיר בא לבקר אותי ומבין שאף פעם בהיסטוריה של משחקי הרעב לא נשמע על איש מכובד כמו ראש עיר שמבקר מיועד. אני תוהה למה הוא עשה את זה.

הביקור השני הוא של הקצב בשוק וזה מפתיע אותי מאוד כי הקצב הוא לא איש חברותי כל כך. הוא לבוש בסינר המטבח שלו ונראה מפחיד עם הזרועות החזקות והדם על השיער והבגדים. כשהוא מדבר זה נשמע כאילו רכבת עצרה בחריקת בלמים, קול צרוד ושקט. "אני אדאג לבית ולקטנה" הוא אומר ומרגיע אותי קצת לגבי אחותי, כי אף פעם לא ראיתי את אחד מילדי הקצב רעבים.

אני רוצה לומר תודה אבל המילה היחידה שיוצאת לי מהפה היא "למה?" אני אומר. "למה אתה עושה את זה?" "כי יכול להיות שתמיד סבלתי ממשחקי הרעב, יכול להיות שבכיתי בסתר בכל פעם שמיועד מת ולא משנה מאיזה מחוז." הקול שלו מתחזק לצעקה. "אתה לא יודע מה עבר עלי." "אתה לא יודע מה זה להתאבל על בן שמת במשחקים, מה זה לחיות בידיעה שיש לך משפחה שלא רוצה אותך ולא רוצה לראןת אותך." אני מתכווץ. לא ידעתי שהבן שלו היה מיועד שמת. בדרך כלל לא זוכרים את המתים. "תראה." הוא אומר באותו קול צרוד. "אני רק רוצה לעזור לכם ואתה יכול לקחת את העזרה או לא." אני מהנהן באיטיות, אני רוצה את עזרתו, אם אני רוצה שאחותי תשרוד אני צריך שהוא יעזור לה לעשות את זה . "כן" אני עונה. "אני צריך את עזרתך." אנחנו לוחצים ידיים ואז הוא הולך עם השומרים.

אני מחכה הרבה זמן עד שהביקור השלישי מתחיל. זו אימא של לני מייסון. יש לה דמעות בעיניים והיא מדברת בקול רועד ושבור "תשמור עליה" היא זועקת. "תשמור על המלאכית שלי!" אני שותק, יודע שלא אוכל להבטיח לה דבר מלבד כאב ומוות. "אני לא יכול לעשות את זה" אני עונה והיא פורצת בבכי. "כמה כסף אתה רוצה?" היא שואלת אותי. "אני לא מעוניין בכסף אני מעוניין בלחזור הביתה בשלום" "אבל לא תוכל לחזור הביתה בשלום, אתה לא רוצה שמישהו מהבית ינצח אם תמות?" אני מסתכל עליה בקור. "את תופתעי לגלות שיש לי הרבה סיכוי לנצח" אני אומר ומסמן לאוכפי השקט לקחת אותה משם.

המבקרת האחרונה היא אחותי. כשהיא  מגיעה אל החדר ניכר עליה שבכתה. היא נופלת אל זרועותיי ואני מחבק אותה. אנחנו יושבים שותקים לשתי דקות. אני מסביר לה על הקצב ואז מונה את מה שהיא צריכה לעשות כדי לשרוד. להמשיך לאסוף שורשים ועלים באחו אבל לא להתקדם אל היער. העונש על כניסה ליער הוא מלקות. להמשיך להביא מים מהנחל לשמור על חזות סבירה ולא להתעסק עם הילדים מבית המחסה. יש שם ילדים מפחידים, הם באים לפעמים לבית ספר. הם כחושים, עם מבט בעיניים שאומר לך שהם לא הכי בסדר. היא רק מהנהנת ושותקת. בסוף הביקור היא מדברת סוף סוף "בלייט." אני מופתע למשמע קולה. "אתה תנצח במשחקים נכון?" אני נאלם, יודע שלא אוכל לנצח את מיועדי הקריירה "אולי" אני עונה בשקט ואנחנו ממשיכים להתחבק עד שהשומרים באים לקחת אותה והיא מסתכלת עליי בבהלה, אני מהנהן אליה בעצב ומסמן לה שתלך איתם. אני צופה כשהם יוצאים מהחדר וכמה רגעים לאחר מכן אני שומע צרחת כאב מחרישת אוזניים.

הפרק הקודם		הפרק הבא