הארי פוטר בן ארבע אצל הדרסלים

תקשיבו בבקשה תדרגו תכתבו תגובות תירשמו תמליצו לאחרים 

ועוד דברים כאלה למה לא קל לכתוב

🧸🏥👶🏼 הפעוט הקטן שעבר התעללות – פרק 2 👶🏼🏥🧸
שבו ילד קטן מגלה מה זה לצחוק, ואז מגלה שמותר גם לבכות, ולא לבד.

פרק 2: שוקו, נדנדה, ורופא עם סטטוסקופ

בוקר.
לא היה צרחה. לא היה צעקה.
הארי קם לבד, לקול של ציפורים מהחצר.
הוא עדיין עמד רגע לפני שיצא מהחדר.
הוא בדק אם זה באמת מותר.
ואז לקח את הדובון באמפי ביד אחת, ואת נעלי הבית בצורת דינוזאור ביד שנייה – ויצא.

פטוניה חיכתה לו ליד השולחן עם טוסט בצורת לב.
היא לא אמרה מילה.
היא רק חייכה.

"את... לא תגידי לי לשטוף את הכלים קודם?"
"לא. אני אשטוף."
"אז אני צריך להוריד את הזבל?"
"לא היום."
"...אז אני צריך לעמוד בפינה אחר כך?"
"חס וחלילה."

הארי עצר.
הוא לא ידע מה לעשות עם ידיים בלי מטלה.
הוא ניסה לשבת. הכיסא היה רך מדי.

אבל אז — דאדלי נכנס בריצה עם כובע קוסמים צבעוני וצרח:

"הארי! יש נדנדה!
אבא בנה נדנדה!! היא עם חבלים אמיתיים! והיא בשבילך!
רוצה לבוא? בוא בוא בוא!"

והוא בא.

לאט, בהיסוס, אבל בא.
והם שמו אותו על הנדנדה החדשה, בצורת דרקון,
עם חגורה רכה בצבע כחול.
ודאדלי עמד לידו, דחף אותו בעדינות ואמר:

"אם אתה רוצה לעצור, רק תגיד. לא צריך להיות אמיץ."

אבל הארי כן רצה.
פעם, עוד.
וקצת יותר חזק.

"אני עף?" הוא שאל.
"אתה עף, קוסם קטן," ענה ורנון,
שעמד ליד עם כוס קפה ודמעות בעיניים.

הארי לא צחק.
בהתחלה.
אבל אז…

"חה."
ואז "חה חה!"
ואז "חחחאאאא!!!"

והוא צחק.
וצחק.
וצחק.

עד שכולם צחקו איתו, כי זה היה הצחוק הכי נקי ששמעו אי פעם.

אבל אז...

בצהריים, אחרי שהנדנדה נגמרה והארי קיבל שוקו קר עם קוביות קרח קטנות בצורת לב —
משהו בו השתנה.

הוא התכופף בפינה של החדר, התחפר בתוך הדובון שלו, ולחש:

"הם יחזירו אותי לשם. בטוח.
זה היה יותר מדי טוב.
בטח זה עונש מתוחכם."

ורנון התכופף לידו.
פטוניה כרעה לידו.
ודאדלי התיישב גם.

"הארי. אתה לא חוזר לארון.
אתה לא מקבל עונשים.
אתה הילד שלנו."

אבל הוא רעד.
פיזית.
וזה לא הפסיק.

ואז פטוניה הסתכלה בו ואמרה:

"אני חושבת... שאנחנו צריכים לקחת אותו לרופא. לא רופא של חום. רופא של לב. של רגשות. מישהו שידע לעזור."

ורנון הנהן.

"גם אם זה אומר לספר לאנשים מה עשינו. אנחנו לא מפחדים יותר. אנחנו רק רוצים… לתקן."

והרופא?

היה גבר שמן עם משקפיים עגולים (הארי אהב את זה – "כמוני!")
הוא שם סטטוסקופ על הלב של הארי,
ואז אמר:

"זה לב אמיץ. פצוע, אבל חזק."

והוא לא שאל שאלות מבהילות.
הוא פשוט שאל:

"מה עושה לך טוב?"
"נדנדה. ודובון.
ואמא לא צועקת."

והוא אמר:

"מותר לך לבכות.
וגם מותר לך לא להבין.
העולם שלך התהפך.
אבל יש מקום חדש.
ואתה לא לבד בו."

ובלילה, בחדר שלו, עם הדובון באמפי:

הארי לחש:

"אני עוד לא יודע איך להיות ילד רגיל.
אבל אולי מותר לי ללמוד."

ובאמפי – אם הייתם שואלים אותו – היה אומר:

"הוא בדרך.
ולפעמים, הדרך הכי קסומה,
מתחילה בדיוק אחרי הבכי הכי גדול."

הפרק הקודם		הפרק הבא