הגילגול הבא

לאחר ששקענו זמן מה מתוך האפלה, ואוזני ועיניי כבר התרגלו לשמיעה ולראייה, הופיעה דמות, הפעם בברדס חום, ואמרה: "ברוכים הבאים לארץ הברדסים, העולם האפל". נחרדתי.
ייללתי חרישית, מקווה שאמה תשמע אותי.
"אוי, פרד, זו אשמתי, אני לקחתי אותך, אני גרמתי לכך".
רציתי להגיד לה שזו לא אשמתה. שזה גם אני שלא הגנתי עלייה.
לפתע, נשמעה המיית ציפורים חלושה, ונחתנו על אדמה לחה ורטובה.
"פיו!" אמרה אמה, מסלקת את הזעה ממצחה. כאן היו פנסי רחוב שהעירו באור קלוש. אמה לקחה אותי ביידיה, וביקשה להתקדם. אלא שלא הספיקה לעשות אף צעד; האיש בברדס השחור הופיע במהירות על-טיבעית, וחסם לנו את המעבר.
"רוצים לצאת מפה, הא?" לא תצליחו!" אמר, וציחקק צחוק רע, עצוב, עד שכל הציפורים הפסיקו לצייץ.
"אקח אותכם למשפט" אמר האיש בברדס השחור, אחז בחוזקה בידה של אמה, וגרר אותה לעבר ביניין קרוב, אפוף ערפל.
הוא פתח את הדלת, ונכנס למעלית. המעלית נעה מעצמה, ועצרה בקריאה עגומה של: "קומה ג', חדר המשפטים".
האיש בברדס השחור כפת את ידייה של אמה, וגם את רגליי שלי בחבלים,  והוביל אותנו החוצה מהמעלית לעבר דלת אחת ויחידה בקומה, שעלייה היה כתוב בשחור מאיים אולם משפטים.
הוא הכניס אותנו, יצא, וסגר את הדלת אחריו. שמעתי במעומעם קול פטיש, ואיש אחר, הפעם בברדס אפור בא לאסוף אותנו לתוך החדר. הוא הושיב אותנו על כיסא, והורדמנו, שוב בעזרת אותו סם הרדמה שבו הרדים אותנו האיש בברדס השחור.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא