שניים על אחת

"סהר! איך שהתגעגעתי אלייך! את התגעגעת אליי ? בבקשה תגידי שכן! בבקשה!.."

סהר שמעה את המשפט הזה בערך 10 פעמים באותו אחר הצהוריים. וכדי לגמור את כל השיחות היא פשוט אמרה "כן."

סהר נאנחה. רק בגלל השיחות האלה בצהריים שווה לבוא לבית הספר, חשבה.

למה שפעם אחת אני לא יתקשר כדי לבקש שיעורים ? אבל לא ממשהו שקשור אליי, אלא ממשהו שבקושי דיברתי איתו השנה, אחד מהחנונים., לעשות להם את היום.

כמו זה שבא השנה..מה שמו ? אממ..זהו. קוראים לו תומר.

דביר האידיוט הזה. למה הוא חשב שאני יעריך אותו אחרי שאני יראה את הילד החדש ? הוא לא גרוע. למען האמת הוא בעצם די חמוד.

עם המשקפיים והגדולים האלה, העיניים הירוקות.

אם הייתי עושה לו מהפך, ובעיקר מורידה את המשקפיים הוא היה יכול להיות יותר מחמוד. אפילו חתיך.

"הלו ?"

"סהר ? תנחשי מי זה ?" הדובר אמר בקול מתגרה.

" דביר ?" אמרה בציניות

"יפה מאוד סהרוני!" דביר החמיא לה.

"לא הייתי מנחשת.." סיננה בעצבנות.

"אז למה לא באת היום ? את לא מרגישה טוב ?" דביר נשמע מודאג מאוד לגבי סהר.

סהר התפלאה, כי אף פעם לא היה נראה שלדביר אכפת ממנה. הוא תמיד עשה הכול איתה בגדר צחוק, והיא לא חשבה שהוא דואג לה באמת.

"אממ..פרצו לנו לבית היום, ופצעו לי את הרגל, אז..לא באתי."

סהר השתתקה, וגם דביר השתתק, מחפש מילים להביע את צערו.

"אוי. ולקחו לכם משהו מהבית ?"

"חצוף," סהר צחקקה "זה מה שחשוב עכשיו ? מה שלקחו לי מהבית ? ומה איתי בדיוק ? יופי באמת.."

דביר צחק גם הוא בקולו העמוק.

"כן, וברור-מה איתך בעצם ?"

ברגע הזה הבזיקה בראשה של סהר המחשבה שאולי היא ודביר יכלו להסתדר דווקא טוב ביחד. כשהוא רוצה הוא יכול להיות נחמד.

אולי הוא בעצם כמוני, חשבה.

אולי הוא בדיוק כמוני. הרי גם אני לא יכולה להתנהג בטבעיות, כשחברות שלי לידי. אני תמיד צריכה להיות מגעילה, כדרכי מלכות הכיתה לדורותיהם.

וגם הוא, תמיד צריך להיות מגעיל, ולהתעלל בילדים, וכמובן-לחזר אחרי מלכת –הכיתה רק כי חברים שלו לידו.

לראשונה היא ראתה את דביר מזווית אחרת. טובה יותר.

היא הבינה שהוא רוצה להתחבר אליה גם מחוץ ללמידים ומחוץ לתחום ראייתם של חבריו, כי עובדה שהוא התקשר אליה ומתנהג מאוד נחמד !

" סהרון קטן וחמוד ? את שם ?"

סהר התעשתה ושמה לב שהיא לא ענתה לו כבר חצי דקה, והוא חיכה לתשובתה.

נעם לה שהוא מכנה אותה בכינויה חיבה.

"כן, בטח שאני פה..פשוט שקעתי במחשבות..אממ..דבירוני ?" סהר ניסתה להשיב לו באותו המטבע, אבל היא הייתה צריכה להתרגל לכך.

דביר צחק שוב. "את יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה." הוא נשם נשימה עמוקה, כדי לשמוע את תגובתה.

אבל הוא לא היה יכול לשמוע דבר משום שסהר הסמיקה וחייכה חיוך קטן.

אני לא מאמינה שלא שמתי לב אף פעם שהוא כזה חמוד וגברי, ציינה לעצמה.

"בסדר, אז דבירוני.." צחקקה שוב, "אני מרגישה טוב עכשיו, הרגל טיפה כואבת, אבל בסדר."

"טוב אז תבואי מחר ?"

שוב דאגה. משונה מה שאפשר להרגיש ולהבין אחרי 5 דקות של שיחה.

 "אני יבוא-בשבילך.."

סהר ניתקה את השיחה במהירות. היא לא רצתה לדעת מה תגובתו תהיה.

למה בעצם אמרתי 'בשבילך'? חשבה. הרי עד לפני כמה דקות שנאתי את דביר!

אני לא יודעת מה קורה לי.

אני חושבת שהמכה ברגל בלבלה לי גם את המוח.

סהר הרשתה לעצמה לצחקק בקול.

גם ככה אין אף אחד בבית עכשיו חוץ מזוהר וגם ככה היא חושבת שאני איזה נסיכה, חשבה.

סהר נזכרה שלפני השיחה היא חשבה על תומר, הילד החדש.

אני צריכה להתיידד איתו, קבעה בליבה. מתחילת השנה לא הקדשתי לו שום מחשבה ועברו כמה חודשים מאז.

ממחר דברים יתחילו להשתנות.

אני ינסה להתחבר לדביר ולתומר. שום דבר רע לא יכול לצאת מזה. וכאילו שמשהו באמת יעז לעשות לי משהו, גיחכה.

אני גם ישכנע את דביר שלא יציק לחנונים האלה. אחרי הכול, אני היחידה שיכולה לעזור להם.

וגם אם תומר לא מחבב אותי, ולא ירצה לדבר איתי ההפסד כולו שלו, כמו שאומרים.

היא התרווחה על הספה שלא קמה ממנה מהבוקר, וחשבה כמה החיים שלה טובים.

כמה רחובות משם, לא כל כך רחוק, תומר חשב על תוכנית פעולה. בנוגע לסהר.

ולעומתו דביר לא חשב על תוכנית בכלל. הוא כבר ידע מה הוא הולך לעשות. אחרי השיחה עם סהר היום הוא ידע ללא ספק שאם הוא יציע לה חברות היא תסכים.

הפרק הקודם		הפרק הבא