ריקוד לאור ירח

"וואו, סופי זה מדהים! כל הכבוד לך!" אמרו שלושתן במקהלה.

סוזן, ליאן, וקורל. שלושת הבנות הנוספות שנמצאות איתי ועם נטלי בחדר. "אמרתי לך שהן ייתמכו בך," קרצה לי נטלי.

"צדקת!" השבתי בחיוך מלא.

"כמובן שהיא צודקת," התפרצה ליאן, "נטלי תמיד צודקת."

 צחקנו להנאתנו,עד שלפתע הגיח לו משום מקום, ילד בריון ושמן מאוד, זה היה קראב, מלווו האישי של מאלפוי.

"היי את," הוא קרא ועיניו המטומטמות נישאו אליי, "מאדאם דייויס קוראת לך לסטודיו, היא אמרה משהו על זה שהיא רוצה להתחיל להתאמן או משהו כזה." אמר.

ומיד לאחר מכן רץ אל מגדל האסטרונומיה בצעדים מגושמים, שם בטח עוד אחד מהחברים הדפוקים שלו לומדים שם.                         

"מצטערת," אמרתי בעצבות לעבר חברותיי, והתחלתי לרוץ, מודה למאדאם שאני מתחילה בשיעורים הפרטיים כבר היום, במקום לסבול תחקירים מעצבנים בידי חברותיי לחדר.                                                                                                                      נכנסתי לסטודיו ושם ראיתי את מאדאם דיוויס.                                                       "הוציאי את בגדי הריקוד שקיבלת, סופי," ציוותה.

לאחר שהתלבשתי התנגנה אותה מוסיקה מלפני כמה דקות.                         מאדאם דיוויס הראתה לי מה עליי לעשות. היא רקדה מדהים...                 התחלתי לרקוד, וכשטעיתי, תיקנה אותי המאדאם ברכות.                                   לפתע, ניכנס לסטודיו נער גבוה עם פנים מחודדים וחיוורים, שיער בלונדיני חלק, ועיניים אפורות וקרות.

ראיתי אותו כבר כמה פעמים השנה. הוא תלמיד שנה שלישית בבית סלית'רין, שמו היה דראקו מאלפוי.

קראב היה מלווו האישי.

למרות שהוא היה יכול להיות כל כך מגעיל לכולם, בעיקר להארי, רון והרמיוני, ובכלל, לכל תלמידי גריפינדור...

היה משהו שאהבתי בקטע של  הילד הרע...

מבטינו נפגשו לרגע, ומיד הסטתי את מבטי הצידה. הייתי נבוכה, אני בטוחה שהסמקתי.

לא מספיק שהוא רואה תלמידה משנה שנייה פה, והוא עוד רואה אותה מסמיקה?  דווקא הוא?

ראיתי את מאדאם דייויס ניגשת אליו, ומשוחחת איתו. על פניו הייתה הבעת פנים חמוצה, הוא לא נראה שמח במיוחד להיות פה, כאילו מישהו הפריע לו במשימה חשובה כלשהי, ובכל זאת, המשכתי לרקוד. לפתע נעצרה המוסיקה. הבטתי חזרה למקום שבו המאדאם ומאלפוי דיברו, אך במקום זה ראיתי אותו עומד ממש מולי, כל כך קרוב... 

"שלום," הוא אמר.

מבטו הקר השתנה. הוא נראה שונה באופן כזה או אחר, אבל הדבר השונה הזה היה משהו טוב, לשם שינוי.

"שלום." בירכתי אותו בחיבה גלויה.

"מר מאלפוי," אמרה המאדאם, "לאור הרקע שלך, שסיפר לי פרופסור סנייפ, רציתי שאתה תהיה בן-זוגה של סופי. היא כבר תסביר לך מה עליכם לעשות, מפני שאני מוכרחה ללכת לשיחה חשובה עם פרופסור דמבלדור.  לכן, מחר אני כבר רוצה לראות את שניכם יודעים את התנועות באופן מושלם. ולכן אתם נשארים כאן לעשות חזרות עד ארוחת הערב." היא הסתכלה בנו במבט של 'אני – מצפה – רק - לטובות.'

"האם אני ברורה?" שאלה.

"כן, מאדאם." ענינו ביחד, והיא יצאה מהחדר בחיוך מרוצה.

הסתכלתי עליו ופניו התקשחו.

"תראי," הוא התחיל. משום מה, הפתיחה הזאת נראתה לי מבשרת רעות. "אני לא יודע למה אני פה, אבל אם אני רק אחשוב על המילה ריקוד, כל בית הספר יעשה ממני צחוק, גם אבא שלי לא יראה את זה באור יפה. זה לא משהו שאני יכול לעמוד בו, מצטער," הוא אמר, אבל לא נראה שהוא התכוון לזה. והוא התחיל ללכת לכיוון הדלת.

פניי נפלו. כך גם הרגשתי.

"אני מבינה," אמרתי לו.

כנראה הוא חש בעצבות שבקולי. הוא הסתובב, פניו התרככו מעט, חזר לפסוע לכיווני ואמר, כאילו גילה ילד מבצע קונדס או שקר, ”לא, את לא." "תפסת אותי," אמרתי והחיוך שב לפניי.

"תראי," פתח. "אני אעשה איתך הסכם; אני מוכן ללמוד, ולרקוד איתך ותגידי לי מהם התנאים שמאדאם דייויס הציבה לנו ואם תשתדלי לשתוק, אני מוכן לחשוב על העניין."

"תודה לך," אמרתי לו וחייכתי אליו חיוך חם. גם הוא חייך, איכשהו...

"טוב," אמרתי מייד, מנערת קלות את ראשי. "כדאי שנתחיל," אמרתי. ניגשתי אל השרביט שהיה מונח על כיסא קטן בצד, ובהינף יד המוסיקה התנגנה שוב.

התקרבתי אליו מעט, נראה שהוא חש לא בנוח, אך הוא לא אמר מילה.

"אתה לא חייב לעשות את זה, אתה יודע," אמרתי לו בכנות.

"אני יודע." הוא חייך.

לקחתי את שתי ידיו. יד אחת שמתי לו על מותני, ואת שלי שמתי על כתפו הימנית, וידו השנייה משולבת בידי.

זזנו כמה פעמים קדימה ואחורה. יכולתי לראות בעיניו כמה הוא נהנה, הוא אפילו חייך, זה היה החיוך המקסים ביותר שלו...

המשכנו לרקוד. הסתובבתי אליו, ואז החוצה. ופתאום אני מסתובבת סיבוב ארוך ואז כשאני עוצרת...

 הייתי ממש מולו.

הוא נגע- לא נגע במותניי, וכפות ידיי נחו על חזהו. הלב שלי דפק כל כך חזק, עד שהייתי מוכנה להישבע שהוא עוד רגע יצא מהמקום ויתפוצץ. מבטינו הצטלבו, ואז, ללא שום התראה מוקדמת הוא הרכין את ראשו אליי, ואני קרבתי אליו...

וזה פשוט קרה, השפתיים שלנו נפגשו. זאת הייתה נשיקה רכה. עצמתי את עיני, והוא סגר את ידיו סביב מותניי.

הרגשתי כאילו הצלעות שלי נמעכות, אבל לא היה אכפת לי. לא רציתי שהרגע הזה יגמר לעולם.

לאחר מספר שניות התנתקנו, סומק עז בלחיי, ועיניו הרכות מחייכות אליי בחום, משהו שאף פעם לא היה אופייני לו.                                                              "וואו," אמרתי, הלומה ומתנשמת.

"וואו," הוא חזר אחריי. לפתע הבנתי מה עשיתי.

איך יכולת? חשבתי לעצמי. את מגריפינדור, הוא מסלית'רין!

זה בחיים לא יעבוד בנינו. היריבות הנצחית הזאת, זה משהו שאף פעם לא יתבטל בין שני הבתים. מה חשבתי לעצמי? מלבד זאת, פער הגילאים בינינו...

פניו חרשו קמטים.

"קרה משהו?" הוא שאל, "עשיתי משהו לא בסדר?"

הוא התחיל להתנצל אבל אני עצרתי אותו.

"לא, זה לא אתה." אמרתי והשתחררתי ממנו.

"אני לא מבינה איך זה קרה, זה בחיים לא היה אמור לקרות..." מלמלתי לעצמי.

"אבל למה?" הוא שאל מופתע, או פגוע, תהיתי אם לעצמו או אליי.

"זה בחיים לא היה עובד בנינו," אמרתי בשקט. " אנחנו משני עולמות שונים לגמרי."

 עזבתי את המקום והתחלתי לרוץ לעבר חדרי, מותירה אותו שם, כשהמוסיקה מנגנת.

הוא בחיים לא ירצה לראות אותי יותר. זה לא מכבודו. הוא בחיים לא ירצה לחזור שוב.

לא משנה מה כולם יגידו. אבל ידעתי, ידעתי שהסיפור הזה עוד לא נגמר. להפך, זאת רק התחלה של משהו חדש... משהו ששנינו נצטרך להתמודד איתו, וזה לא יהיה קל.

זה אף פעם לא היה קל.

חמש תגובות שאין עוד פרק!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא