אחים ואחיות

פרק טיפה ארוך,מקווה שלא חפרתי...
הפרק הבא יכתב רק עם חמש תגובות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בניין.ועוד בניין.ועוד מכונית.
הנהגת שישבה מקדימה,פולה,הביטה בי במבט מלא חיבה.
"את רוצה מסטיק?"שאלה אותי כדי להוציא אותי מהמצב רוח הדיכאוני שהיה לי בימים האחרונים.
הנדתי את ראשי וחזרתי לבהות מבעד לחלון.
"טוב..."נאנחה פולה.כריס הייתה כמוני,בהתה בחלון,לא יודעת מה מצפה לה,ואנמוני הייתה עם האם-פי שפולה השאילה לה,אף על פי שא נראה כאילו היא שומעת.בילי נרדם על רגליי.
ביומיים האחרונים בקושי דיברתי,בקושי אכלתי,בקושי שתיתי.רק הלכתי,כמו רובוט,ניקיתי כל מקום מצוחצח בבית,והדבר היחיד שעשיתי במרב צומת ליבי היה לישון,וכשישנתי סיוטים נוראיים מכל סיוט אחר זוחליים אליי,מחפשים קורבן.
בסיוט אפשר היה לראות את מולי,מוכה בידי אדם אכזר ושרירי,ברזל מלובן בידו ומולי צווחת...אד,תינוק רעב,בוכה כמו משוגע...
פקחתי את עיניי במהירות,מתנשמת.
נרדמתי?
"א...א...אנדר מאי אמברלה,אלה,אלה,א..א..א.."פולה זמזמה את השיר שהתנגן ברדיו,'אנדר מאי אמברלה' [under my umberla] ,ואני קיבלתי כאב ראש.
"פולה,בבקשה ממך..."מלמלתי בקול צרוד.פולה,שהבינה את הרמז,הנהנה והנמיכה את עוצמת הקול לאפס,והיא שתקה.
אבל השתיקה באוטו גרמה לי רצון לצרוח.
מה קורה לי?כבר לא נעים לי מפולה.כזאת נחמדה,כזאת רגישה.אני לא יכולה לשחק בה.עכשיו לישון,אנדי,ציוויתי על עצמי,אף על פי שידעתי שאני הולכת לראות את תמונות הזוועה.
"הגענו!"אמרה פולה לאוטו.כריס יצאה מהרהוריה,והביטה בחוצה,בולעת כל מראה בשקיקה.ניערתי את בילי קלות,והוא התעורר,והביט מבעד לחלון.
אנמוני הוציאה את האוזניות מאוזנייה,והביטה בחוצה בחוסר התעניינות בולט.
אני רק המשכתי לבהות החוצה,כמו כל הדרך.
בניינים אפורים ומדכאים התנשאו מעלה,מאיימים.חלונות עם וילונות תחרה בצבע לבן דהוי התנופפו ברוח,וראיתי ראש עם שיער ג'ינג'י בוהק מציץ מחלון נמוך.היה שם עוד בניין,כמובן שצבוע באפור,ועליו היה שלט,ועליו כתוב באותיות מתקלפות אך היה ניתן לנחש שבעבר הן היו בשלל צבעים:

                                                                                                     ביה"ס :                                             

                                                                                                                                                  אזינקטון 

                                                                                                                                                       על שמו של הארי פרנס אזינקטון

באמת שלא היה אכפת לי על שם מי ועל שום מה,אבל כבר ידעתי שבית הספר הזה הולך להיות הסיוט של חיי.
חזרתי להביט בבניין הפנימייה,ככל הנראה.הראש האדמוני עוד היה שם,מציץ בנו בסקרנות.
וגם על הבניין היה רשום שלט:פנימיית טאודאר האוסינק,על שמו של הלווין טאודאר האוסינק.
אלוהים,הכל פה קרוי על שם אנשים?
יצאנו מהמכונית לכיוון המזכירות.פולה כרכרה מסביבנו,והיא הציעה פעמיים לבילי עוגייה תוצרת בית,להרגיש את טעם הבית בפעם האחרונה.
"לא,תודה,"הוא ענה לה בנימוס,אז היא הציקה לכריס.
נכנסו למזכירות,המסוודות הדלות נגרוות אחרינו.
המזכירה נראתה די משועממת,המשקפיים הירוקים והמעוטרים יהלומים אדומים שעל אפה היו על חוטמה,שערה היה אסוף לזנב סוס גבוה במיוחד,והפוני המסורק שלה היה מסודר לתפארת על גבותייה המאופרות.
לפי התג שהונח על דשה,שמה היה איזבלה אייריס.
"שלום,"בירכה אותנו קצרות."אתם הילדים החדשים?"איזבלה בחנה את פנינו בעיניים צבועות בצללית זהובה וריסים מלכותיים שחורים.
"כן,"ענתה פולה במקומנו.
"יופי,יופי...את אימם?"שאלה איזבלה.
"לא,לא...אני שכנתם."
איזבלה כיווצה גבותייה."אהה,טוב,בסדר..."היא אמרה,ורשמה משהו על דף נייר.
"את צריכה לחתום כאן,כאן וכאן...אהה,וגם לכתוב את הפרטים,למקרה שיקרה להם משהו..."אמרה איזבל ונתנה דף ועט לפולה.ראיתי שציפורנייה היו מלכותיות וארוכות מאוד,כאורך שבעה סנטימטרים פחות או יותר,צבועות בסגול בוהק.
איזה אישה משונה.הכל מלכותי אצלה.האם היא עשתה גם ניתוחים פלסטיים?
פולה חתמה,ורשמה את הטלפון שלה בבית,ואת כל שאר הפרטים הדרושים.
היא הגישה את הדף לאיזבלה."תודה,ויום טוב."בירכה איזבלה את פולה.היא קמה ממקומה,ואמרה,"בואו,חמודים,אני אראה לכם איפה החדרים של הבנות ואיפה החדרים של הבנים."
כמעט נחנקתי.
"את רוצה להגיד לי שבילי יהיה בחדר לבד?"לחשתי,לא מאמינה.הפעם היא רוצה להפריד ביני לבין בילי?לא,בחלומותייה הפרועים והשחורים ביותר.
"לא,כלומר,יהיו לו חברים לחדר...וגם מישהו מבוגר,הם בסך הכל בני שש-שבע...ואתן תוכלו לבקר אותו,כמובן,הוא אחיכם."אמרה איזבלה בחיוך בצבע ורוד זוהר.
נרגעתי מיד.אני אשן איתו בחדר,מצידי.
"בסדר,"אמרה כריס,רוצה לקדם ת'עניינים."איפה החדרים?"
"כן,החדרים...בואו אחרי,"אמרה איזבלה.
"ביי,חמודים,תשמרו על עצמכם...אני אבוא לבקר אתכם בחגים,"אמרה פולה,ונישקה כל אחד מאיתנו על הלחי.
שמחתי שהיא מוכנה לבוא בחגים למעננו.אני אוהבת אותה,באמת.היא עושה למעננו כל כך הרבה.
"ביי,פולה."אמרתי לה,חיבקתי אותה ופולה יצאה מן המזכירות לעבר המיניבוס שלה (לפולה יש המון ילדים,כיום הם כבר מבוגרים,כך שהילדים הלכו והאוטו נשאר) .
"בואו,"אמרה איזבלה,והלכנו אחרייה למעלית.
קומה ראשונה-קפיטריה...קומה שנייה-חדר המורים של ביה"ס...קומה שלישית-מחסן...קומה רביעית-חדר השינה של הבנים.
המעלית נעצרה.יצאנו מהמעלית,ובילי רעד מרוב התרגשות ואולי גם פחד.
איזבלה הוציאה פתקה מכיסה,והלכה.אחרייה הלכנו אנו,וכשהגענו לסוף המסדרון-הדלת האחרונה,או החדר האחרון-איזבלה עצרה,ופתחה את הדלת.
בתוך החדר היו ארבעה בנים בני שש,והם היו כאלה חמודים שכמעט וקפצתי עליהם בחיבוק מוחץ.היה שם אחד עם משקפיים,ואחד עם שיער מתולתל,אחד שמנמן שהייתה לו סוכרייה על מקל בידו,ואחד שהיה לו שיער שחור ומסורק והוא שיחק עם אווירון מעץ.
אני חושבת שבילי יהנה אפילו,בחדר הזה.מעניין איזה בנות יהיו בחדרים של כריס,של אנמוני ושלי.
"בנים,זה יהיה החבר החדש שלכם לחדר.הו,טיאו,זה הילדון החדש,"אמרה איזבלה לנער שיצא מחדרון קטן,כנראה בית השימוש.הוא היה די חמוד,שיער קצת פרוע וחולצת טריקו עם איור קומיקס.
"היי,אני טיאו,אני המבוגר ששומר על הפרחחים הקטנים,"הציג את עצמו בפניי ובפני אחיותיי.
"היי."אמרה כריס,וחייכה לעברו חיוך.
"אז...איך קוראים לך?"שאל טיאו את בילי.
"אני בילי,"הציג בילי את עצמו."ואלה החאיות שלי.זאת אנמוני,זאת כריס וזאת אנדי.אנמוני בת תשע,כריס בת עשר ואנדי בת שתיים עשרה,יהיה לה עוד חודש יום הולדת שלוש עשרה.בן כמה אתה?"
רציתי לאכול אותו.כזה מקסים.כזה מנומס.
טיאו חייך חיוך,ואמר,"אני בן ארבע עשרה."
"אנחנו כמעט אותו גיל,"הערתי.
טיאו הביט לעברי."אכן."
"טוב,"נאנחה איזבלה,"לאחר שהכרתם,אני צריכה להראות לבנות איפה החדרים שלהן."
"טוב...בילי,תתנהג יפה,ואני אבוא אלייך יותר מאוחר,"אמרנו לו (כריס,אני ואנמוני) ,ויצאנו מהחדר.
עלינו לקומה החמישית,שם חדרי הנבות.של אנמוני היה הראשון משמאל,של כריס החמישי מימין ושלי...האחרון,כמובן.
כשכל אחת הייתה בחדר שלה (הזהרתי את כריס שלא תחשוב על לצחוק ולרדת על הבת השמנה עם המשקפיים שבחדרה) ,איזבלה הובילה אותי לחדרי.
פתחתי את הדלת בעצמי,ובפנים חיכה לי מראה מפתיע.הראש האדמוני שראיתי מהחלון מבחוץ,הופיע שם,ובמלוא הדרו.נערה בגילי-כמובן-ישבה על מיטה,וכמו מקודם,היא הביטה בחוצה.שערה האדמוני היה מאוד ארוך.הוא השתפל על הרצפה!
היו עוד שלוש בנות בחדרי:אחת שנראתה לי די חמודה,עם שיער חום ועיניים חומות,וקראו לה זואי.אחת שקראו לה סימון,והיא נראתה טומבוי,עם הג'ינס הקרועים והחולצה השחורה הגזורה.
הבת השלישית הייתה גבוהה,מטר שבעים וחמש (אמאל'ה!) .היא נראתה די מאיימת,עם הגובה והשרירים (ממתי לנערה יש שרירים?) שהחלו לצמוח.אבל כשדיברתי והכרתי אותה,היא הייתה מאוד עדינה ואכפתית,ובכלל לא מאיימת.היא גם גמגמה,כך שבכלל אין ממה לפחד.
אבל הילדה האדמונית הוציאה אותי משלוותי.כששאלתי את זואי-הנערה עם השיער החום-איך קוראים לה,היא אמרה,"קוראים לה קים,והיא די בסדר,אבל היא לא מדברת הרבה.חוץ מזה,היא גם די מתנכרת,היא לא עושה כלום איתנו בחדר.הדבר היחיד שהיא עושה זה להסתכל בחלון בשעות הפנאי שלה..."היא אמרה והביטה בקים.
"היא דווקא נראית לי די בסדר,"אמרתי לה.
"כן,בפעמים הנדירות שהיא מדברת,היא דווקא די נחמדה כזאת.פעם אחת היא הציעה לי כדור,כשהיו לי כאבי מחזור...את יודעת."
"לא,אני לא יודעת."
"עוד לא קיבלת?"
"לא."
"אהה,טוב,בסדר...בקיצור,היא די נחמדה כשהיא מחליטה לדבר."אמרה זואי,והביטה פעם נוספת אל קים.
זואי חזרה להביט בי."את דווקא די בסדר,אנדי.נראה לי אנחנו נהיה חברות טובות."
"כן,גם אני חושבת,"אמרתי וחייכתי.אבל נזכרתי פתאום באד ומולי,והחיוך נמחק כלא היה.
לפתע קים הסתכלה עליי,ואני חטפתי שוק.
עיניים בצבע ירוק בוער הביטו בי,סקרניות.
עיניים ירוקות,כמו של מורייר.

תגובות?...!!!

הפרק הקודם