הארי מנגב החומוסים

כשהגיעו לדוכן, גילו הארי ודאדלי שהוא עומד להיסגר, וכששאלו לסיבת הדבר - נאמר להם שאיזה ילד ג'ינגי נפל מעץ ולכן ציוו עליהם לסגור את השוק ע"מ לפנות מקום לצוות המרפאים מהקדוש מנגו.

דאדלי, שלפתע נזכר שיש הרבה חומוס במקרר שבבית, התחיל לרוץ מהר ככל שיכל (קצת פחות מהר מסקרוט פוץ-תחת שרודף אחרי תלמידי שנה רביעית מבוהלים), בעוד מכנסיו מחליקים על ישבנו השמן.

הארי החליט לברר מי הילד שנפל קודם לכן.

הוא התקדם לעבר ההתקהלות שנאספה סביב העץ, ונשימתו נעתקה בהפתעה כאשר גילה מי זה.

זה היה רון.

רון נראה גרוע , פניו היו סגולות-ירוקות וזרועותיו היו חבולות מפצעי הנפילה.

"רון?!" שאל הארי, "בשם גברת נוריס! מה אתה עושה כאן?".

"הארי! ממצ'ב?" שאל רון, "איך בילית את החופש?".

"עזוב את זה! למה כל האנשים האלה עומדים כאן?".

"לא יודע" השיב רון, "הרגע הגעתי".

רון חייך אל הארי את חיוכו הדבילי הרגיל, ובעודו מחייך נפלה אחת משיניו הצהובות.

לפתע נשמע קול נפץ חזק, ובזמן שכולם נסו על נפשם, הופיע אוטונוס הלילה.

"אוי לא....." אמר הארי, "רק לא זה".

"אוטובוס!!!" זעק רון, "בחיים לא נסעתי באוטובוס!"

דלת האוטונוס נפתחה ומתוכה ירד סטן שנפייק המחוצ'קן. פצעיו של סטן החמירו מאז הפעם האחרונה שהארי ראה אותו - עכשיו ראו רק חצ'קון אחד ענקי, שמתוכו מבצבצות זוג עיניים עכבריות.

"זוז מהדרך אתה!" צעק סטן לעברו של הארי, "קראו לי לפה דחוף, מסתבר שאיזה טמבל טיפס על עץ ונפל".

סטן כמעט ולא ראה כלום. החצ'קון הענק חסם את ראייתו כמעט לגמרי.

סטן החליט להביא את המשחה-נגד-פצעונים שלו איתו, לכן הוא חזר לאוטונוס, דפק את הראש בדלת, והפצעון שלו התפוצץ.

סטן החל להיכנס להיסטרה, המוח שלו לא עמד בלחץ והוא התעלף.

"אני רעב" אמר רון, "הארי אולי יש לך איזה פיתה עם חומוס?".

"אה?" שאל הארי בהיסח הדעת, "תקשיב חייבים לקחת אותך הביתה".

רון חייך אל הארי, הארי היה בטוח שהנפילה גרמה לרון נזק מוחי בלתי הפיך.

בעודו מתלבט, הגיע לאפו של הארי ריח מוזר ביותר - ריח של גרביים מעורבב עם ניחוח הציפית שדובי לבש כל הזמן.

הריח הגיע מהחצ'קון המפוצץ של סטן, הארי ידע שהם חייבים לעוף משם מהר.

הארי עזר לרון וביחד הם התקדמו לעבר דלת האוטונוס.

כשעלו במדרגות, פגשו בארני, נהג האוטונוס.

ארני שאל אותם לאן הם רוצים ללכת והארי ענה "המחילה".

ארני סגר את הדלתות, הוא אפילו לא שם לב שסטן חסר, והניע את האוטונוס.

"אוי לא" חשב הארי, "צריך למצוא משהו להחזיק בו".

בעודו מחליט אם לאחוז בשיער של רון או במסטיק שדבוק על החלון, ארני החל לנסוע במהירות של 355 קמ"ש.

הארי ורון עפו אחורה, דפקו את הראש בשמשה האחורית הגדולה, ואיבדו את ההכרה.

כשהתעוררו, גילו שארני כבר הוריד אותם מהאוטונוס, הם היו כעת עמוק בתוך ערימת בוץ.

מלפניהם התנוסס שלט עלוב הנושא את הכתובת "המחילה".

הפרק הקודם