יום האהבה בהוגסמיד

זה לא התאים לרמוס, לאבד את העשתונות ככה. רמוס היה נער שקול ולא עצבני ואימפולסיבי כמו שהתנהג בימים האחרונים. הוא באמת לקח את יום האהבה קשה מידי, הוא נתן לרצון שלו להיות כמו כולם להשתלט עליו ושכח לגמרי את מקומו כאדם זאב שהופך למפלצת פעם בחודש.
הוא סיים את כל מטלות הבית שלו מהר מכפי שקיווה, לפחות הן שימשו לו תעסוקה. חדר המועדון התמלא אט אט בתלמידי גריפינדור שחזרו מארוחת הערב.
"היי ירחוני" אמר ג'יימס שניגש אל רמוס ביחד עם סיריוס ופיטר. שלושתם נראו מעט נבוכים, ונראה שרצו לומר משהו אבל לא ידעו ממש איך. במקום לדבר שלושתם התישבו על הספה ליד רמוס בשתיקה מביטים לכל כיוון פרט אל עיניו של רמוס.
"אל תדאגו לי" אמר רמוס בקולו הרגוע והשקול האופייני לו, ופנה לעבור בפעם החמישית על הסיכום על מהפכת הגולבינים בתולדות הקסם.
סיריוס היה הראשון שקטע את השתיקה "אז ירחוני מה אתה מצפה בידיוק שיקרה?" הוא זרק בארסיות "שאנחנו נלך להוגסמיד ונשאיר אותך פה לבד? כדי שתוכל לרחם על עצמך? כדי שתרגיש מסכן?"
"רך-כף, תירגע, אני בסדר גמור אני לא צריך-"
"אתה ממש פוץ אתה יודע?" המשיך סיריוס לירוק בקול מעט יותר חזק "מתי אי פעם נתנו לך להרגיש כיאילו זה משנה שאתה כזה, מתי אי פעם ויתרנו עליך בגלל המחלה שלך?!"
"סיריוס תרגע..." לחש רמוס אבל ללא הואיל. בשלב הזה סיריוס כבר ממש צעק "לא אתה מעדיף לרחם על עצמך, אתה מעדיף להסתגר ולחשוב שאתה לא כמו כולם הא?! שאתה לא יכול שיהיו לך חברים כמו לכולם, או שתצא להוגסמיד כמו כולם! אתה מוותר לעצמך רמוס, וזה לא פייר, זה לא פייר כלפינו. כמה פעמים כבר הוכחנו לך שאנחנו לא נוותר עליך, שאתה חבר שלנו לא משנה מה, שאתה לא שונה מאיתנו, שאתה לא פחות טוב!"
ג'יימס ופיטר נראו נבוכים ומודאגים מצעקותיו של סיריוס, אבל אף אחד מהם לא ניסה לעצור אותו מלצעוק כל כך חזק כך שישמע מעל קולותיהם של כל שאר תלמידי גריפינדור שישבו במועדון. כל המבטים בחדר ננעצו בסיריוס.
"שמע" פתח רמוס בקולו ההגיוני, אם כי נשמעה בו נימה כועסת. "אתה לא יודע איך זה להיות כמוני רך-כף. ככה ש-"
אבל רמוס הפסיק את דבריו כשהבין שסיריוס הפנה את גבו ופנה לעלות במדרגות המובילות לחדר השינה של הבנים.
"ירחוני, אני מצטער להגיד לך" אמר ג'יימס בלחש אחרי שמרבית יושבי חדר המועדון חזרו לפטפט בקול. "אבל רך-כף צודק". פיטר הינהן בהסכמה, אבל רמוס לא השיב אלא העמיד פנים שהוא שקוע בסיכום שלו בתולדות הקסם.
"אולי אנחנו לא יודעים איך זה להיות אדם זאב" המשיך ג'יימס כמעט בלי קול, כך שרק רמוס ופיטר יכלו לשמוע אותו. "אבל אנחנו יודעים שאין הצדקה לזה שתרגיש שאתה לא יכול להיות כמו כולם. ואני חושב שאנחנו הוכחנו לך את זה, ושאנחנו ממשיכים להוכיח לך את זה בכל חודש. דמבלדור בעצמו נתן לך ללמוד כאן, בין השאר כי הוא חשב שמגיעה לך ההזדמנות להיות נורמאלי."
רמוס תקע את אפו עמוק בתוך גיליונות הקלף שלו ולא השיב. הוא שמע את ג'יימס קם ממקומו ופוסע לעבר המדרגות.
"לילה טוב ירחוני" צייץ פיטר בהיסוס "ו... אל תיקח את זה קשה מידי" וגם הוא פנה לעלות במדרגות אל חדר השינה.
רמוס לא רצה לעלות לחדר השינה רק כדי להינזף שוב בידי חבריו. והחליט להישאר בחדר המועדון למרות שלא היה לו עוד דבר לעשות.

"סליחה, אני יכול לשאול ממך את הנביא?" אמר רמוס לתלמידת שנה רביעית עם תספורת קרה בלונדינית והמון נמשים שישבה לבדה, על השולחן לידה היה מונח עותק של הנביא היומי.
"אממ למה לא?" היא אמרה והושיטה לו את העיתון בלי להביט ברמוס יותר מרגע אחד. לצערו של רמוס, הכתבות הארוכות והתמונות הנעות של מכשפות וקוסמים מכובדים שהופיעו בנביא לא הצליחו להסיח את דעתו מדבריהם של הקונדסאים. ולאחר שהצליח לקרוא את כל הכתבה המשעממת ביותר על התייקרות הקדרות (דבר שהיה מאוד קשה בהתחשב בזה שרמוס קרא במשך חצי שעה את אותו משפוט שוב ושוב בלי להבין דבר ממנו.), הוא הרים את מבטו מן העיתון בתקווה למצוא את חדר המועדון ריק - סימן לכך ששאר הקונדסאים כבר בטח ישנים. הוא ראה רק קבוצה של תלמידי שנה שביעית שישבו ליד האח והתווכחו בלהט בשאלה איזה קבוצת קווידיץ תסיים השנה בראש הטבלה, ובאחת הספות המרוחקות יותר, ראה את הילדה הבולונדינית המנומשת מנמנמת לצד ערימה קטנה של גיליונות קלף.
הוא הניח את הנביא על השולחן לידה ואמר בקול שקט "אני חושב שכדאי שתעלי לחדר שלך". הילדה קפצה בבהלה ונראתה מאוד חיוורת למראה של רמוס העומד לידה. לרגע רמוס חשב שהיא נבהלה מהצלקות שעל פניו, אבל אז נזכר שמדאם פומפרי דאגה לכך שהן כמעט ולא יראו. "מה נרדמתי?! בחדר המועדון? אוי זה ממש לא בטוח, אמא שלי ממש הייתה מתפוצצת אם היא הייתה יודעת" והיא קמה בבת אחת וטיפסה במהירות על גבי מדרגות האבן המובילות לחדרי השינה של הבנות. מוטירה את רמוס מבולבל מעט.
רמוס שכבר הרגיש את העייפות עוטפת אותו, החל לעלות במדרגות אל עבר חדר השינה במחשבה שחבריו ודאי כבר ישנים. אבל כשנכנס לחדר מצא את פיטר ג'יימס וסיריוס יושבים לצד החלון ומתלחששים בעצבנות. שלושתם שתקו מיד ברגע שהבחינו בו.
"היי כולם" אמר רמוס בקול רגוע ושקול.
"היי ירחוני!" ציווח פיטר בתשובה.
כל אחד מהבנים פנה אל עבר מיטתו. רמוס החל ללבוש את הפיג'מה שלו כשסיריוס פנה בכעס אל מיטתו בלי לומר דבר והסיט סביבה את הכילות. ג'יימס תקע ברמוס מבט נוזף, מילמל "לילה טוב" והסתתר גם הוא מאחורי כילות מיטתו. פיטר משך בכפתפיו צייץ "לילה טוב לכולם" והזדחל בעכבריות אל מיטתו, מותיר את רמוס עומר מול שלוש כילות שהחלו אחרי זמן מה להשימיע קולות נחירה. לבסוף גם הוא התיישב במיטתו והסית את הכילות, חושב על דברי חבריו.
הם צודקים, אחרי כל מה שעשו בשבילו, שהראו לו שהוא לא נחות מהם. שהוא לא רשאי להתחבא מפני דברים שהיה בטוח שהמחלה מונעת ממנו. כן, אבל מצד שני... מצד שני זה לא הגיוני, הוא אדם זאב, הוא מהווה סכנה, והוא לא יכול להרשות לעצמו לנהל מערכת יחסים. כן הקונדסאים זה מקרה שונה, הם לא יפגעו ממנו, והם גם לא יפגעו בו בגלל מי שהוא. אבל לא כולם כמוהם, והוא לא יכול להרשות לאנשים אחרים להיפגע.
אבל אולי בעצם... אולי הוא רק צריך להראות להם שהוא כן מעריך את מה שהם עושים בשבילו. אולי להזמין מישהי לצאת רק ביום האהבה לא יהיה כזה נורא. וזה בהחלט יוכיח להם שהוא לא מתכוון לתת למחלה להפריע לו בהמשך החיים, בידיוק כמו שהם לא מתכוונים לתת למחלה להפריע להם להיות חברים שלו. והוא כבר ממילא יודע את מי היה רוצה להזמין. הוא חשב עליה ונרדם כשחיוך אווילי מרוח על פניו ופרפרים מרצדים בביטנו

"בוקר טוב" אמר רמוס ברוגע כשהתיישב ליד פיטר בארוחת הבוקר. הוא הרגיש קליל הרבה יותר, הוא הרגיש שהחלטתו מהלילה הקודם משרה בו נינוחות. מבטו רץ לאורך השולחן של רייבנקלו. "בוקר טוב!" פיטר היה היחיד שהשיב, בצייוצו העכברי. רמוס לא היה מופתע או מוטרד מכך.
"תודה לך סיריוס" אמר רמוס בחביבות לעבר סיריוס שנראה מופתע.
"מ-מה?" 
"הייתי צריך שמישהו ינער אותי, רך-כף. אז תודה לך על אממ... הצרחות שלך שבהחלט היו במקומן" רמוס חייך
נראה שסיריוס התרצה והוא השיב לרמוס חיוך גדול מאוד. גם ג'יימס ופיטר חייכו.
"נו אז נראה שהקונדסאים בכל זאת ישתלטו על הוגסמיד ביום האהבה!" צהל ג'יימס בקול. מה שגרם ללילי אוונס לתקוע בו מבט כועס.
"שמע רמוס" אמר סיריוס בלחישה. "אם אתה צריך עזרה בלהזמין מישהי, תבקש עזרה מזנב-תולע, אתה לא מאמין את מי הוא אמר לנו שהוא הזמין לצאת איתו"
פיטר כנראה שמע אותו, כי הוא ניפח את חזהו בגאווה. אבל רמוס לא ממש הקשיב.
"טוב אז אם יש תוכניות והכל כדאי גם שאני אזמין מישהי לא?" אמר רמוס בחביבות. הוא קם בלי להביט בחבריו וניגש היישר אל נערה מהשולחן של רייבנקלו שסימה בידיוק את ארוחת הבוקר שלה ופנתה לצאת מהאולם.
ככל שהתקרב אליה, הוא הרגיש את הבלון השמח שהתנפח בו עוד קודם, הולך ומתכווץ. הוא הרגיש פרפרים בבטן, ופתאום הזכיר לעצמו שהוא לא נאה ופופלארי כמו ג'יימס וסיריוס. למרות שהרגיש כאילו מדובר בקרב אבוד, רמוס לא וויתר והמשיך ללכת אחרי הנערה, שתלתליה החומים והארוכים מתעופפים אחריה, לעבר המדשאות המובילות לחממות. לבסוף כשנעצרה ליד החממות, הוא עזר אומץ וניגש אליה. בעיקר כי פחד שמאוחר יותר יגיעו עוד אנשים והיה לו עוד יותר קשה לגשת אליה.
היא הייתה נערה כהת עור ויפה, בעלת עיניים שועליות בצבע אגוז, ותלתלים ארוכים שהיו מונחים בעדינות על גבה. מירנדה פירסון הביטה בו במבט מתנשא כשהתקרב אליה.
"היי" הוא אמר.
"היי" היא השיבה בקול מבולבל
"אני לומד איתך בשכבה, אני בגריפינדור" הוא אמר מייד כאילו כדי להסביר.
"אה" היא אמרה בחוסר עיניין
"אז לרייבנקלו יש עכשיו שיעור תורת הצמחים?"
"אה, כן..."
"עם סלית'רין?"
"כן"
השתררה שתיקה.
"אז עקבת אחרי עד לכאן כדי לשאול אותי איזה שיעור יש עכשיו לריבנקלו?" היא שאלה בקול נוזף
"אה לא, אממ פירסון... כלומר מירנדה"
היא לא ענתה
"אממ חשבתי שאם את לא, את יודעת, עושה משהו אחר, היציאה הקרובה להוגסמיד זה ביום האהבה. אז חשבתי שאולי תרצי שנלך ביחד לאנשהו... סתם להסתובב"
היא לא ענתה, רק הביטה בו מאוד נבוכה.
"היי מימי!" צעקה תלמידת רייבנקלו שהתקרבה אליהם. "אה אתה לופין, הילד הזה שכל הזמן חולה! שמסתובב עם ג'יימס וסיריוס..." היא אמרה בחביבות מזוייפת, ואז הפנתה אליו את הגב ופנתה אל מירנדה "היי מימי את לא תאמיני עם מי יוצאת מרלן מקינון ביום האהבה!" אבל מירנדה לא ענתה, אלא רק הסתכלה באדמה במבט נבוך.
"מה יש מימי?" אמרה התלמידה מרייבקלו.
"שמע, אני לא חושבת שזה מתאים" אמרה פתאום מירנדה פירסון לרמוס, מתעלמת לגמרי מחברתה.
רמוס פנה ללכת משם, נבוך וסמוק. הוא עוד הספיק לשמוע את חברתה של מירנדה מתפוצצת מצחוק "הוא?! הזמין אותך לצאת ביום האהבה?!"

הפרק הקודם