ארבעת המיסדים

לורד סקרייבר ישב בחדר המפואר ביותר בטירתו, מצחצח את חרבו הכסופה, שבה השתמש פעם בשביל להציל את חייו שלו עצמו. הוא אהב לשבת בחדר הזה, החדר האהוב עליו. הוא בא לשם לעיתים קרובות כדי להיות לבדו ולשקוע בהרהורים. במיוחד נהג להרהר באשתו, שנפטרה לפני זמן לא רב. היה זה קשה לאדם בגילו להיות לבדו אחרי זמן רב כל כך של חיים משותפים. 

נשמעה דפיקה בדלת ולורד סקייבר קפץ וכמעט שהפיל את חרבו הכבדה משולחן הכתיבה עליו הייתה מונחת.

"יבוא!" הוא קרא במהירות.

משרת בשם ג'נקינס נכנס, ונראה מבולבל אם כי באופן מנומס. "קראת לי אדוני?" שאל.

"קראתי לך?" הוא אמר בבלבול; זכרונו לא היה טוב כבעבר. "כן... קראתי לך," הוא השיב לבסוף כשנזכר מדוע קרא לג'נקינס. "אני רוצה לשלוח הזמנה אל מלך אנגליה" הוא אמר בשמחה, קם על רגליו והחל לפסוע הלוך ושוב בחדר. "אני יודע שמשפחתו מעוניינת לבוא לכאן כדי להתרחק מעט מהחיים המלכותיים. יש לנו את כל השטחים הנרחבים האלו אחרי הכל!" הוא צחק בקלילות, מחווה בידו אל מחוץ לחלון אל המדשאות והיער רחבי הידיים.

"אכן אדוני," ג'נקינס השיב.

"אמור לו שהוא מוזמן להישאר כמה ימים ולהביא את אשתו ובתו, הם בוודאי ירצו לנצל את ההזדמנות לבקר באזורים הכפריים הנפלאים שיש לנו סביב חלקות אלה"

"כן, אדוני"

"שלח את הנער ששלחת אל הרוזן מיורק בשנה שעברה.. אמ... איך קראו לו?"

"ווילקינס, אדוני?"

"זה האחד. הוא יעיל מאוד!" הוא ציין, מתיישב שוב. "אני חושב שמאוד אהנה מהחברה," הוא מלמל, יותר לעצמו מאשר לג'נקינס.

"בסדר גמור אדוני," ג'נקינס אמר אחרי שתיקה קצרה. הוא השתחווה ויצא מהחדר, משאיר את לורד סקרייבר עם מחשבותיו.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הנסיכה רוונה ישבה בחדרה כתמיד עם השמרטפית שלה. אביה תמיד חשב שנחוץ שבכל זמן מישהו ישמור עליה. רוונה שנאה את זה. היא הייתה ילדה צעירה מאוד, מלאת חיים ולעיתים רעשנית מאוד. היא שנאה במיוחד ללכת לנשפים יוקרתיים וארועים שכאלו בגלל שתמיד הייתה חייבת ללבוש את בגדים לא נוחים. היא העדיפה תמיד לשחק בחוץ, אבל מכיוון שהייתה בתם היחידה של המלך והמלכה היא בטוחה ומוגנת יתר על המידה.

"אבל'ה אמר שנוכל לשחק בחוץ במטע היום" אמרה.

כן, אבל לא עכשיו... נלך לטייל מאוחר יותר" אמרה גברת היידן.

פניה של רנווה עטו הבעת פנים עצובה והיא נשענה לאחור בכסאה.

"שבי זקוף רוונה!" התפרצה גברת היידן. "את תקמטי את השמלה החדשה שלך!"

"אני לא אוהבת אותה בכל מקרה!," היא אמרה בביטול. "היא הדוקרה מידי והיא גורמת לי להרגיש כיאילו אני נמחצת"

"גברת רוונה!" היא קרה, ונראתה מזועזעת. "אל תאמרי דבר לא מכובד שכזה! אביך שילם כסף טוב כדי להלביש אותך בבגדים נאותים!"

"אני לא מבינה למה אנחנו חייבים ללבוש את הבגדים המטופשים האלה... האנשים בכפר לא לובשים אותם"

"ובכן... זה בגלל שהם לא יכולים להרשות לעצמם כאלו בגדים," היא מלמלה, מהדקת את שפתיה.

"אם כך, איך זה שהם לא יכולים ואנחנו כן?"

"זה לא משנה עכשיו, המשיכי עם הסיכומים שלך כמו ילדה טובה," היא חייכה והצביעה על פיסת הקלף עליה רוונה שירבטה.

"סיימתי את כולם," היא אמרה בפשטות.

"אל תיהי טיפשונת, את לא יכולת לסיים את כולם"

"אני כן... תראי," רוונה התגוננה, מנפנפת בגיליונות הקלף אל מול עיניה של גברת היידן.

ואכן, היא סיימה את כולם. הם היו קשים למדי. אבל רוונה הייתה בעלת כישרון מיוחד לכך. פעמים רבות היא פתרה חידות בקלות. אביה תמיד ידע שהייתה חכמה והיה משוייץ בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב שביתו היא הילדה המבריקה ביותר בכל אנגליה.

"אז... האם המורה הפרטית לא נתנה לך שום דבר נוסף לעשות?" שאלה גברת היידן.

"לא, עשיתי את כל מה שאמרה לי לעשות"

באותו רגע נפתחה דלת חדר העבודה, המלך והמלכה נכנסו. גברת היידן קדה קידה.

"תודה לך על ששמרת עליה," חייך המלך. "אנחנו מעוניינים לדבר עם רוונה ביחידות עכשיו, בבקשה"

"בוודאי..."

גברת היידן עזבה את החדר וסגרה את הדלת אחריה.

"אנחנו יוצאים החוצה אל הגנים?" רוונה שאלה בבת אחת. "אנחנו יוצאים לשחק בחוץ... זה יהיה כל כך כיף! במיוחד איתך אבל'ה... ואיתך אמל'ה!"

"בבקשה רוונה... קראי לנו כפי שאת קוראת לנו בציבור" השיבה האם ונראתה נבוכה מעט.

בכך התכוונה לאמא ואבא. הם תמיד תיקנו את רוונה כשבטעות קראה להם בשמות חיבה שלא הייתה קוראת להם כך באירועים חברתיים. הם רצו שתגדל להיות גברת צעירה ונאותה.

"לא יקרתי," אמר האב.

"אבל הבטחת," אמרה רוונה ונראתה מאוכזבת.

"כן... טוב, אני המלך ויש לי חובות אבל באתי לכאן כדי לספר לך חדשות מרגשות"

רוונה התיישבה בקצה מושב הכיסא שלה, מביטה אל אמה ואביה בהתלהבות.

"לורד סקייבר הזמין את כולנו אל הטירה שלו בשבוע הבא," הוא השיב. "את זוכרת אותו?"

"אני חושבת שכן..."

"אני יודע כמה את רוצה לשחק בחוץ באוויר הצח ויש כל כך הרבה ממנו באזורים ההרריים. ונזכה גם לבלות קצת זמן ביחד"

רוונה חייכה חיוך רחב, כמעט ולא האמינה שהתמזל מזלה. היא כמעט ולא זכתה לבלות בחברת הוריה בימים אלו.

"השבתי בחיוב להזמנה כי חשבתי שזה יהיה פינוק חביב... לקראת יום הולדתך השלושה עשר, ייתכן"

"תודה אבל'ה!" רוונה קראה. היא קפצה ממושבה וחיבקה את אביה בחוזקה.

"רוונה!" נזפה בה המלכה.

רוונה משכה עצמה משם במהירות, אביה מביט בה בחומרה.

"אם אכן נלך," הזהירה האם. "אני רוצה שתתנהגי כמו גברת למופת"

"כן אמא..."

הפרק הקודם		הפרק הבא