מעודנת

הערות: פרק חדש - 12/9! נכון לתקופה הקרובה, עומד להתפרסם פרק חדש כל יום ב' וכל יום ה' - את תתכוננו להתמכר XD!

----------------------------
תקציר: מצוין - הפוטרים באים. מה שאומר שסקורפיוס מאלפוי בא. אולי אני אוכל להתחבא בעליית הגג עד שהם יילכו.

----------------------------

אני מתה על ערב חג המולד - בהיריון או לא, אני בטוחה שאני אהנה בו. היום זה לא היום בו אספר לאימא את החדשות, כי כשחושבים על זה, יש לי עוד שבעה חודשים לעשות זאת. למה שאהרוס דווקא את חג-המולד? בכל מקרה, יכול להיות שזה יהיה חג-המולד האחרון שלי (היות והסיכוי שאימא תהרוג אותי גבוה מאוד), לכן אני מעדיפה להפיק ממנו את המיטב.

אני מתעוררת מוקדם ומתחילה לעטוף מתנות. לעובדה שיש לי משפחה גדולה יש יתרונות וחסרונות - החיסרון העיקרי הוא שכולנו כל-כך קרובים, כך שאני חייבת לקנות לכל אחד מבני הדודים שלי מתנה. קניתי לוויקטואר שרשרת כסף - היא לא הייתה ממש יקרה, אבל היא תתאים לגוון השיער הכמעט-כסוף שלה. לדום קניתי ספר שהיא חפרה עליו בחודשים האחרונים, התפסן בשדה השיפון - זה איזה ספר מוגלגי. גיליתי שזה מאוד קשה לי למצוא מתנות לבנים, אז הוגו עזר לי למצוא סוודר בשביל לואיס - אבל אני בספק אם הוא יעריך אותו, היות וכולנו מקבלים סוודרים מסבתא מולי בכל שנה.

למולי ולוסי קניתי צמידים תואמים - דוד פרסי ודודה אודרי אוהבים שהבנות שלהם לבושות דומה. לדעתי זה פתטי, אבל אם זה משמח אותם, מי אני שאעמוד בדרכם? מצאתי לרוקסן ערכת איפור, למרות שאני יודעת שדוד ג'ורג' לא יאהב את זה. לפרד קניתי ספר שנקרא "קבוצות הקווידיץ' החשובות של המאה ה-20". על-פי הספר, התותחים מצ'אדלי מתוארת כאחת הקבוצות הגרועות בהיסטוריה - למה אבא היה חייב לבחור לעודד כזו קבוצה עלובה?

תמיד קשה למצוא מתנות לפוטרים - מה נותנים למשפחה שיש לה כבר הכל? ג'יימס הוא לא הטיפוס שקורא ספרים - הוא יותר בכיוון של מתיחות. אבל כבר יש לו את כל מה שאי פעם נמכר בחנות ההוקוס-מוקוס של האחים וויזלי, וההורים שלו בקלות יכולים לקנות כל מה שיש בחנות התעלולים של זונקו. הוא מכיר כל מעבר סודי שקיים בהוגוורטס, יש לו את גלימת ההיעלמות של אבא שלו והוא מחזיק במטאטא הכי עדכני שקיים. אז מה הבאתי לו בסוף?

זוג גרביים.

לאל' היה לי הרבה יותר קל לקנות מתנה. מכיוון שהוא מתעניין בעולם המוגלגי, קניתי לו טלפון נייד. זה היה די יקר, אבל אני יודעת שהוא יאהב את זה. גם לי יש אחד, למרות שאני לא ממש יכולה להשתמש בו בהוגוורטס. ללילי קניתי זוג עגילי-זהב קטנים בצורת כדורי סניץ'. ללילי יש עתיד מבטיח בתור שחקנית קווידיץ' מקצועית. היא משחקת לבד רוב הזמן, אבל לפעמים אני מצטרפת אליה. לג'יימס ואל אין מושג על הכישרון של אחותם הצעירה, אז היא בדרך-כלל פורצת לארון המטאטאים שלהם ומתאמנת על התעופה שלה בזמן שהם לא בבית. משום מה, זה ממש מצחיק את אימא שלה.

אז כשכל המתנות כבר עטופות, אנחנו הולכים אל המחילה, ביתם של סבתא וסבא וויזלי. אפשר להגדיר אותו כבית השני שלי (כשהוגוורטס במקום הראשון והבית האמיתי שלי הוא ביתי השלישי). אנחנו תמיד הולכים לשם בערב חג-המולד כדי לעזור עם ההכנות ליום שלמחרת. אתם מבינים, כל המשפחה מגיעה למחילה ביום של חג-המולד, כך שיש המון דברים להכין. אבא בדרך-כלל מתלונן על כך שאנחנו המשפחה היחידה שבאה תמיד לעזור לארגן הכל ביום שלפני החג, אבל אימא מכריחה אותו לבוא בכל מקרה.

ברגע שנכנסנו אל המחילה, הבחנתי בגבר בן עשרים וארבע, שעטה היום שיער כחול-כהה ועיניים חומות ומדהימות ביופיין - טדי לופין. אני רצה לכיוונו והוא תופס אותי, ומחבק אותי בחיבוק אשר שבשום מצב לא יכול להיות בריא לתינוק. אבל ברגע זה לא ממש אכפת לי - אני מחבקת את החבר הטוב ביותר שלי.

"היי רוזי! מה נשמע?" הוא קורא.

אנחנו נפרדים אחד מהשני ורק אז אני שמה לב שאני דומעת. טדי נראה מודאג - הוא רואה שאני בוכה, אבל הוא לא אומר שום דבר. הוא רק מחווה קלות בראשו לכיוון דלת הסלון. אני מנידה בראשי ואנחנו נכנסים אל החדר הריק. טדי סוגר אחריו את הדלת ומטיל עליה קללת מופליאטו כדי שאף אחד במטבח לא יוכל להאזין.

"מה קורה רוזי? את נראית נורא," הוא אומר ומתיישב על הספה לידי.

"תודה," אני ממלמלת. זה הדבר האחרון שאני צריכה לשמוע עכשיו.

"את יודעת למה אני מתכוון. את כל-כך חיוורת ורזה."

"אתה אומר שהייתי שמנה קודם?"

"רוזי," הוא אומר בטון מזהיר. "אל תאלצי אותי לדחוף לך בכוח ורטיסרום לפה - כי אני אעשה את זה."

האמת שאני יודעת שהוא מסוגל. הוא עשה את זה בעבר כשלא הסכמתי לספר לו את שמו של הבן שנישקתי בשנתי הראשונה בהוגוורטס. הוא מסתכל עליי בציפייה.

"אני חושבת שאולי אני... אמ... אתה יודע..."

הוא לא יודע. הוא מרים את הגבות כמאותת לי להמשיך.

"אתה יודע..." אני חוזרת, מקווה שהוא יצליח להבין לבד מבלי שאצטרך לומר את המילים האיומות. הוא מנענע בראשו.

"לא, רוזי. אני לא יודע."

אני נאנחנת ומוחה את הדמעות שכעת שזורמות במורד לחיי.

"אני חושבת שאולי אני... בהריון," אני לוחשת את המילה האחרונה.

עיניו החומות של טדי נפקחות בתדהמה. הוא לא זז ורק מביט במבט לא מאמין. אני לא מסוגלת לסבול את המבט הזה - הוא גורם לי להרגיש כל-כך אשמה.

"לא ידעתי שיש לך חבר," הוא אומר בשקט.

"אין לי," אני מודה, והוא נראה אפילו יותר מופתע.

"שכבת עם מישהו למרות שהוא לא חבר שלך?" הוא שאל, נראה מאוכזב לגמרי ממני, וגורם לי להרגיש כמו חרא. אני לא אומרת כלום.

"מישהו... מישהו ניצל אותך?" שאל טדי, ועכשיו נראה כועס מאוד. הצורה שבה הוא דואג לגביי די נוגעת ללב - לפעמים אני מצטערת שהתינוק שבבטן שלי הוא לא ממנו...

אני באמת אמרתי את זה הרגע?

"לא," אני עונה, מרגישה יותר ויותר מבוישת בכל רגע שעובר.

"אז... ממי הוא?"

הוא נראה מוטרד. אני די מרחמת עליו.

רגע אחד, זה לא בסדר. זה אמור להיות הוא שמרחם עליי, לא ההפך!

"זה לא משנה. מבטיח שלא תספר לאף אחד?"

"רוזי..."

"תבטיח לי, טדי. אסור לך לספר לאף אחד - עדיין לא סיפרתי לאימא שלי אפילו. אתה האדם היחיד שיודע. אסור לך גם לספר לוויקטואר," אני מתחננת.

הוא לא נראה שמח מכך כלל, אך הוא מהנהן. אני שמה לב שאני רועדת, למרות שאני לא בטוחה מתי זה התחיל. טדי מבחין בכך גם הוא ומניח את ידו סביבי בצורה מנחמת.

"יהיה בסדר, רוזי," הוא אומר בקול מרגיע. "אני פה בשבילך."

זה כל מה שרציתי לשמוע.

טוב, אולי לא כל מה שרציתי לשמוע... לא היה מפריע לי אם הוא היה אומר משהו בסגנון של...

אני פה בשבילך, מתוקה שלי. אני עומד להיפרד מוויקטואר ולעזור לך לגדל את הילד הזה, לא אכפת מי האבא.

אבל היי, אני לא יכולה לקבל תמיד כל מה שאני רוצה. אני מוכנה להתפשר על חברותו חסרת התנאים.

אנחנו חוזרים אל המטבח, שם לא נראה שמישהו חושד בהיעלמותנו הפתאומית. טדי ואני נוטים לבלות הרבה זמן ביחד כשאני בחופשות מהוגוורטס, בכל מקרה. אימא ואבא עוזרים לסבא וסבתא לארגן את הבית, בעוד הוגו יושב בפינה עם אוזניות האייפוד המוגלגי שלו באוזניים - אני בצד השני של המטבח ואני מצליחה לשמוע את המוזיקה הרועשת. אני נשבעת שהילד הזה עומד להיות חירש.

ויקטואר מרחפת בקלילות אל תוך החדר (זו הדרך היחידה שאני יכולה לתאר את הצורה שבה היא זזה) ומחייכת אליי. למרות שאני יודעת שהיא מנסה להיות נחמדה, אני לא מצליחה להדחיק את הרצון להרוג אותה כשהיא נותנת לטדי נשיקה על הלחי.

"אז באיזו שעה הארי וג'יני באים?" שואלת אימא.

"בסביבות שלוש, אני חושבת," עונה סבתא.

מצוין - הפוטרים באים. מה שאומר שסקורפיוס מאלפוי בא. אולי אני אוכל להתחבא בעליית הגג עד שהם יילכו.

"רוז, תוכלי לעזור לי עם זה?" שואלת אימא, כשהיא עומדת על סולם ומסדרת את הזר שקישט את משקוף הדלת.

"הוגו," קורא אבא. הוגו משחק בגיימבוי שלו, בעוד האייפוד שלו עדיין רועם ברקע. לעזאזל עם צעצועי המוגלגים האלה.

הוגו... הוגו... כדור הארץ להוגו וויזלי... הוגו!!!" אבא צועק לבסוף. הוגו קופץ ותולש את האוזניות מאוזניו, ונראה מרוגז ביותר.

"זה כמו לנסות לתקשר עם המתים! תוכל לצאת לחצר האחורית ולעזור לסבא עם מנורות חג-המולד?" אבא שואל.

הוגו נאנח, דוחף את הכיסא שלו אחורה ויוצא בכעס את בגינה, טורק את הדלת אחריו. ברגע שהוא עושה זאת, שרשרת הקישוטים שתלויה על התקרה צונחת אל הרצפה, וגורמת לסבתא לפלוט קללה עסיסית - מה שאומר משהו, כי היא מקללת רק במקרים נדירים במיוחד.

"אני כל-כך מצטערת, מולי," אומרת אימא, ומנפנפת בשרביטה לכיוון שרשרת הקישוטים וגורמת לה לרחף בחזרה אל התקרה. "אני לא יודעת מה נכנס בו בזמן האחרון."

"אני יודעת," אומרת סבתא בעובדתיות. "הוא בן-וויזלי בגיל שלוש-עשרה."

"כל אחד מהם התנהג ככה?" אני שואלת.

"לא," אבא עונה במהירות. "אני מעולם לא התנהגתי ככה!"

אימא וסבתא פולטות נחרה ביחד.

"מה?" שואל אבא בטון נעלב.

"רונלד וויזלי, אתה היית בן-השלוש-עשרה הכי עצבני בעולם!" אומרת  אימא. אבא פתח את פיו כדי להשיב לפני שאימא המשיכה. "כשאתה היית בן שלוש-עשרה, לא הסכמת לדבר איתי כי חשבת שהחתול שלי אכל את העכברוש המטומטם שלך, שבסוף בכלל לא היה עכברוש! וגם לא הסכמת לדבר איתי כי הייתי חשדנית לגביי אש-המחץ של הארי! אל תגיד לי שלא היו לך התנדנדויות במצבי-הרוח בגיל שלוש-עשרה! היו לך כאלה עד היום שבו רוז נולדה!"

"למה הפסקת להיות מצוברח כשנולדתי?" אני שואלת בחיוך.

"את המסת את ליבו של אבא שלך," אומרת אימא בחביבות. "לא האמנו שמישהו יהיה מסוגל לעשות את זה!"

אני מחייכת אל אבא - האמת שזה די נוגע ללב. אבא מחבק אותי בזרוע אחת ומחייך אליי.

"אם כך, כנראה נאלץ להפוך את הוגו לאב ואז אולי הוא יתרכך," ויקטואר מתבדחת.

"ממש לא נראה לי!" אומרת אימא, "אני לא מוכנה עדיין להיות סבתא!"

יש לי בחילה. טדי נראה מוטרד גם הוא, אבל כל השאר צוחקים.

ויקטואר הטיפשה.

אבא פותח את הדלת האחורית ואני שומעת אותו צועק, "הכל בסדר, הארי?"

"אמ, אני חייבת ללכת לשירותים," אני מכריזה ורצה מהמטבח ובמעלה המדרגות. אני סוגרת מאחוריי את דלת חדר-האמבטיה ונעמדת על מכסה האסלה כדי להשקיף דרך החלון הגבוה אל החצר האחורית. הארי וג'יני כאן, עם ג'יימס, אל', לילי וסקורפיוס. לילי הולכת לכיוון הוגו, אומרת משהו ואז מרחקת ממנו בדכדוך קל.

סקורפיוס מסתכל למעלה ואני קופצת ממקומי על האסלה, ומתחבאת מתחת למסגרת החלון. אני מתפללת שהוא לא הספיק לראות אותי. פעם נוספת אני מוצאת את עצמי מתחבאת בחדר-אמבטיה, משתעשעת ברעיון של לגור שם לנצח. ברצינות, אם אני כך-כך לא-יציבה נפשית - איך לעזאזל ייצא הילד שלי?

"רוז?"

זו לילי. היא דופקת על הדלת - אולי אם אשאר בשקט היא תלך.

"רוז, את בסדר? אני יודעת שאת שם בפנים, ראיתי אותך מסתכלת מבעד לחלון," היא אומרת.

אני יודעת שאני לא יכולה להתחבא ממנה לנצח, אז אני פותחת את הדלת ומורחת חיוך גדול ומזויף על הפנים - אני בטח נראית לא-שפויה.

"היי לילי, ערב חג-מולד שמח," אני אומרת בקול עליז-מזויף.

היא מסתכלת עליי בספקנות. היא יותר מדי חדה יחסית לגילה - היא יודעת מיד שמשהו לא כשורה. ובכל זאת, אני מבחינה בהבזק של ייאוש בעיניה הירוקות-חומות אז אני מנצלת את ההזדמנות להפנות את תשומת הלב מהבעיות שלי.

"מה קרה?" אני שואלת. מבטה של לילי צונח לרצפה והיא מנענעת בראשה. "קדימה, לילי. אני יודעת שמשהו קרה."

היא מביטה סביב ואז מובילה אותי אל החדר שמול השירותים, זה שהיה שייך לדודה ג'יני כשהיא הייתה ילדה.

"את יכולה לשמור על סוד?" היא שואלת.

"אין לך מושג עד כמה," אני עונה.

"אני מחבבת מישהו," היא לוחשת, ומסתכלת סביב בפרנואידיות כמו תרנגולת הממתינה לשחיטה.

"את תמיד מחבבת מישהו," אני משיבה.

"אני יודעת," היא אומרת, "אבל בדרך-כלל הם גם רוצים אותי. הפעם... טוב... הוא לא."

"מי זה הוא?" אני שואלת. "אולי הוא כן מחבב אותך אבל האחים שלך הבריחו אותו."

לילי מנענעת בראשה בעצב.

"לא, הוא בטוח לא רוצה אותי," היא אומרת. "ואני לא יודעת מה לעשות. ועכשיו יש לו חברה חדשה."

היא נראית ממש עצובה. אני די רוצה לחבק אותה, אבל לא ממש.

"מי זה הוא?" אני שואלת שוב.

"מבטיחה לא לספר?"

"שבועת-פיות," אני אומרת, ומניחה את כף ידי על הלב.

"זה סקורפיוס," היא לוחשת.

אוי אלוהים... זה עוד עומד להפוך לתסבוכת רצינית.

הפרק הקודם		הפרק הבא