מעשה בשלושה אחים

גדלתי בלונדון עד שהגעתי לגיל 18. בתקופה הזאתי החלטתי לצאת לטיול מסביב לעולם. התחלתי בבריטניה. משם רציתי להמשיך להודו, תאילנד ואולי אפילו אפריקה. הלכתי ליער בצפון בריטניה שאומרים שאף פעם אין שם אנשים שמטיילים. הוא גם אמור להיות אחד היפים ביותר במדינה. מוזר ביותר. כינו אותו "היער האסור". צירוף מקרים מוזר מאוד, כי גם בהוגוורטס, בית הספר שבו למדנו אני ושני אחי הקטנים, היה יער שנקרא "היער האסור", כי באמת היה אסור להיכנס אליו. בכל מקרה, הגעתי ליער המסתורי והתחלתי לטייל שם. היער היה מדהים ביופיו, אך היה בוא גם משהו מוזר. כל ארבעת הימים שטיילתי שם הרגשתי מין תחושה מוזרה שיש שם מישהו. כנראה יצאתי מדעתי אז. אני לא זוכר כל כך, עדיין הייתי ילד. ביום לאחר ארבעת הימים הללו הייתי בדרכי לצאת מהיער שפתאום הבנתי משהו- אני אבוד. לא היה לי שמץ של מושג איפה היציאה, איפה השטח הפתוח, והיה גם עוד משהו מוזר- אני לא זוכר איך נכנסתי. זה כאילו נפעמתי מיופיו של היער וטיילתי בו כל כך הרבה-רגע רגע רגע, איך אפשר לטייל ביער כל כך הרבה זמן?!- עד ששכחתי מה קרה לי לפני כן. ואני לא מתכוון רק איך נכנסתי, אני מתכוון להכל! שכחתי כמעט מי אני. אז התחלתי לרוץ, מבולבל לגמרי, עד שפתאום, משום מקום, הגעתי לשטח פתוח. אך זה לא היה שטח פתוח. זאת בעצם הייתה קרחת יער עצומה. כל הקרחת הייתה בעצם כפר ישן עם כמה בתי מגורים גדולים, ישנים ורעועים בעלי שלוש קומות. באמצע הכפר ממש מול איפה שנעמדתי הייתה שדרה קטנה עם כמה חנויות לבגדים, כלי בית ומזון. ליד הכפר הייתה תעלת מים קטנטנה שהשתרכה עד לאחריי קרחת היער לתוך היער עצמו, כנראה לנחל שהיה כמה קילומטרים משם. אם האנשים לא היו בוקרים, הייתי משוכנע שמצאתי את עצמי במערב הפרוע. נכנסתי לחנות המזון וקניתי את כל האוכל שמצאתי שם. מזל שהיה לי עדיין כסף שפוי. כשסיימתי לאכול כל הזיכרון חזר אליי. כנראה ששכחתי לאכול או לשתות בארבעת הימים האלה. האנשים בחנות הציעו לטפל בי ללילה אחד כדי שמחר אני אצא לדרך עם כוח וחוזק. הם אמרו שנראיתי תשוש ונורא. הסכמתי ונשארתי שם ללילה. ביום למחרת הודיתי לאנשים שטיפלו בי, נתתי להם קצת כסף לאות תודה, יצאתי מהכפר ופניתי ללכת לתוך היער שפתאום שמעתי צרחות והפצצות. לפני שהסתכלתי על הפושעים, היו לי כמה מאיות שנייה להסתכל שוב על הכפר עצמו והיה משהו שלא שמתי לב בפעם הקודמת שעמדתי שם- הכפר הרוס. הבתים כמעט התמוטטו, הזכוכיות של החנויות נופצו, היו שרידים מבניינים שהתמוטטו ואנשים שלא שרדו והכפר עצמו פשוט נראה זוועה. לאחר מכן ראיתי צללים שחורים מופיעים משום מקום. הופיעו שלושה דמויות בברדסים ובמסכות. מי אלה? מבלי לחשוב שלפתי את השרביט מהשרוול ורצתי בשיא המהירות לכיוונם. תקפתי אותם עם לחשים אבל הם רק חסמו אותם, הפנו את גבם, והתקדמו לעבר גבר צעיר, כנראה בכמה שנים מבוגר ממני, שניסה לברוח מהם אבל במקום זה הוא ריחף באוויר, מנופף ברגליו ובידיו. "אקספליארמוס!", אמר הגבר המרחף בקול גבוה. הוא לא הצליח לכוון את הלחש והוא פשוט פגע באיש זקן. האיש עף באוויר והוטח לתוך חנות הבגדים. "אקספליארמוס!", אמר האמצעי מבין השלושה בקלילות ושרביטו של הגבר הועף מידו. "מה אתם רוצים ממני?", אמר הגבר המרחף בקול של בכי, "אני לא חוזר, אמרתי לכם, אני לא חוזר!". הגבר נפל לקרקע והאיש האמצעי התקדם במהירות אליו ותפס אותו בצווארונו. "תקשיב לי, קרקרוף," אמר האיש מאחורי המסכה "לא באנו פה לשחק תופסת, אתה מבין? הלורד רידל רוצה שתצטרף אליו בחזרה להיות סגנו, הרי היית חיילו הטוב ביותר." "לא!", אמר קרקרוף בקול חנוק, "אני לא מצטרף אליו חזרה יותר. אוכל מוות זה משהו שהשארתי מאחור ואני לא מתכוון לשחזר!". "חבל מאוד, איגור", אמר האיש השמאלי בשחצנות "כי אם תמות, סליחה, כשתמות, אני לא חושב שהוא יסלח לך כאדון המוות." פניו של איגור הפכו למבועתות. "אדון המוות? על מה אתם מדברים?". "לא ידעת?", אמר האיש הימני, "הלורד רידל עומד להקריב את עצמו כדי להפוך לאדון המוות, ואז לחזור לחיים כבן אדם חדש, אך שונה, ולהפוך לקוסם המרושע ביותר בכל הזמנים! הרי אי אפשר לכבוש את עולם הקוסמים כשאתה מת, נכון? הלורד רידל לא חזק מספיק בשביל משימה כזאת כבן אנוש, אז הוא עומד להפוך לבן אלמוות במקום!". דמעה נזלה מעינו של איגור. "ואני לא חושב שהוא ירחם עליך, בעולם האמיתי ובעולם הלא אמיתי!". השתררה דממה במשך כמה דקות. אני עדיין הייתי המום לגמרי ממה שקרה שם. מי זה לורד רידל? למה הוא רוצה להשתלט על עולם הקוסמים? ולמה דווקא הוא רוצה את הקרקרוף הזה? "בסדר", אמר איגור בקול חלש ורועד, "אני אחזור אליו". "יופי קרקרוף, ילד טוב", אמר האיש שהחזיק אותו בשביעות רצון, "אני בטוח שהלורד וולדמורט ישמח לדעת שחזרת לשירותו. הוא שינה את שמו, דרך אגב, והשם שכרגע אמרתי יהיה תקף כשיחזור לחיים מחדש". איגור הסתכל למעלה לשמיים וצעק כמה שיכל. "תשתוק כבר, קרקרוף!", אמר הימני בתוקף, "בכיין שכמוך! טוב, בוא, צריך ללכת חזרה ללורד!".  
אוכל המוות השמאלי אמר לאיגור "קרקרוף, הגיע הזמן שתוכיח את נאמנותך מחדש ללורד רידל. הסימן שלך." איגור הפשיל את שרוולו ועל ידו נראה סמל עם גולגולת שנחש יוצא ממנה. אוכל המוות האמצעי עזב את ידו מאיגור והוא נפל על הרצפה. איגור רץ לקחת את שרביטו שנפל ולחץ איתו על הסמל שעל היד שלו. פתאום הכל החשיך, כאילו כל השמחה נשאבה מהמקום הזה. כשאיגור הרים את שרביטו, הכל חזר למה שהיה. "יופי, קרקרוף. עכשיו הלורד יודע שחזרת לשירותו", אמר אוכל המוות האמצעי ברצון, "טוב, בוא נלך מהחורבה הזאת!". שלושת אוכלי המוות ביחד עם איגור הפכו לצללים שחורים ועזבו מיד את המקום.   
מאותו היום חיי השתנו לחלוטין. נשארתי בכפר לכמה ימים כדי לטפל במה שנהרס מהכפר שזה בעצם רובו. בעזרת קסם (היו כמה סקיבים בכפר, והמוגלגים כבר ראו שהקסם קיים, אז הם לא התחרפנו) הצלחתי לתקן את מה שנהרס בעזרת לחשים ותיקנתי גם את הבניינים שהתמוטטו לפני שנים. לאחר כמה ימים אנשי הכפר סיפרו לי שקרקרוף היה עוזר לכפר להתקיים עם הקסם, עד שהוא בגד בהם. אוכלי המוות היו באים כל שבוע מאז היום שבא אליהם, שהם הניחו שכנראה היה היום שהוא פרש משירותיו של לורד רידל הזה, וניסו לקחת אותו בחזרה, אבל הוא הצליח להתנגד להם ולהילחם. אבל הם לא הבינו מה קרה לו בפעם הזו. הם אומרים שאף פעם לא ראו אותו כזה נואש, חסר אונים, חלש כל כך. הם אמרו שהם לא ידעו מה לעשות עכשיו כשהם בלעדיו. הם לא יוכלו להתקיים, הם ימותו מרעב ולא יהיו להם משאבים. ואז הבנתי מה עליי לעשות. התנדבתי להיות ראש הכפר ולעזור לכל מי שצריך עם "משאב הקסם" שלי. מאז למשך שלושים שנה הייתי ראש הכפר. הגנתי על הכפר מאוכלי מוות ששוטטו באזור להנאה, חיזקתי את הבניינים שלא יתמוטטו שוב, ועוד ועוד ועוד.... גם איגור בא לעתים. הוא לא היה אותו האיגור שסיפרו לי עליו, או אותו האיגור שראיתי מול אוכלי המוות. הוא היה יהיר, מתנשא, רשע ולמען האמת, מפגר קצת. כל פעם שהוא בא הוא התחיל להרוס את הכפר ואני הייתי בא והיינו נלחמים אחד מול השני והייתי כמעט מנצח ואז הוא היה אומר "זה עוד לא נגמר!". אותו דבר כל פעם. נהיה משעמם בסופו של דבר. התושבים לא הבינו מה קרה לו. אני הנחתי שלורד רידל הזה כנראה עשה לו שטיפת מוח או משהו. אבל קרקרוף תמיד היה האויב הכי גדול שלי, וידעתי שיום אחד אצטרך להביס אותו. ידעתי שיום אחד באמת אוכל לשלוט על האויבים שלי, לא אהיה מוגבל יותר ליסודות, יהיה לי כוח אמיתי. כמובן שזה נהיה לאובססיה ופשוט רציתי בסופו של דבר לעזוב את הכפר ופשוט לפוצץ דברים. ידעתי שיום אחד אוכל סוף סוף לצאת מהכפר ולהשיג חיים רגילים. והיום הזה הגיע.

הפרק הקודם		הפרק הבא