הממציאים באים!

קודם כל, אני מצטערת על העיכוב בזמן! הפרקים הולכים ומתארכים (הפרק הבא, הרביעי, הוא שישה וחצי עמוד וורד, וזה שלאחריו, החמישי, הוא חמש וחצי עמודים כאלו. הנוכחי הוא שלושה וחצי!), בלי לדבר על הלחץ בלימודים ועל זה שבאופן כללי אני לא ממש כאן. ובכל זאת - הנה הפרק השלישי!

בתור אחת שכבר קראה ותירגמה את שני הפרקים הבאים (פריוולגיות של מתרגמת D;) אני חייבת להגיד שהפיק הולך ומגבש צורה, אבל נשאר מצחיק וחמוד. יש בו משהו שנמנע מאוד להגרר לקיטש ולמבנים מוכרים של פאנפיקים, ולכן אני חושבת שהוא מוצלח כל-כך! (אני מדברת על המקור, כמובן. התירגום לשיפוטכם!). וכן, גם הפרק הזה מקסים בעיני. תהנו!

או, רגע! בפרק הזה אנחנו מכירים את סקורפיוס, אולי אחת הדמיות הכי מוכרות של הדור החדש, ואני מקווה שכל מעריצותיו יתרצו^^ כמובן, בפרקים הבאים הוא הולך ותופס מקום גדול יותר בעלילה. אנג'אלי, ביאה ופרד האהובים ממשיכים איתנו (;

ודבר אחרון-אחרון-אחרון לפני הפרק (שמוקדש לכל הקוראים אותו3>) - אני אשמח לכל הצעה לשיפור התירגום, לניסוח ולמילים. הרמה המקורית של האנגלית גבוהה מאוד, אז עם כמה שזה משפר את אנגליתי טעונת-השיפור, זה אתגרי לא פחות D: ו...

טאדאם!

פרק 3: על סלית'רינים ועל ביסקוויטים

*הצעה אחת. החלטה מפתיעה אחת. סוף-סוף יש ביסקוויטים*

הם אפילו לא עברו מסדרון אחד לפני שפרד החל למלמל משהו על 'רעיונות איומים' מתחת לאפו. זה היה שיפור ניכר. בדרך כלל לקח לו חצי מהזמן בשביל להכין נאום באורך מלא המסביר את היתרונות והחסרונות (בעיקר החסרונות) של ההרפתקה האחרונה של ביאה, שהכילה המצאות וביסקוויטים (בעיקר ביסקוויטים).

למרבה המזל, פרד היה די רגיש ללחץ חברתי – משהו שביאה מעולם לא שכחה לנצל. היא החשיבה את זה כאינטרס גם שלו, אחרת שום דבר לא היה מתבצע. פרויקטים של החנות לא הולכים לבנות את עצמם.

המעקב אחרי אנג'אלי היה סתם לכיף, כמובן. אנשים שהיו חכמים יותר מפרד גרמו לו אי-נוחות, וזה היה בידור זול וחופשי.

באותו הרגע האצבעות של פרד דקרו את צווארו בתנועה של חנק עצמי, והוא לחץ עליו בכל סיום משפט. "אני לא מאמין שאני עושה את זה... אני אמור לכתוב את החיבור שלי!... הייתי חייב לעקוב אחרי ביאטריס צ'אנג המזורגגת... 'בוא נתחיל להכין את המשחה נגד הסטוקרים', היא אמרה... בוא נהרוס את המוניטין שלי ואת הציונים שלי זה מדויק יותר..."

הוא כזה דרמה-קווין. גרוע יותר מאחותו. גרוע יותר מאחותה. כשפרד הידק את העניבה שלו אפילו חזק יותר והוורידים ברקתו התחילו לפעום, ביאה לא הייתה יכולה להתאפק יותר. היא סטרה לידו והתירה את הקשר. "אתה הולך לחנוק את עצמך."

מה שרק גרם לו להיחנק באמת. הסטירה תפסה אותו באמצע יללה והוא גמגם. "הו אלוהים, לא זה שוב." לאחר שהוא חזר לשלוט על קנה הנשימה שלו, פרד שלח אליה מבט ממורמר וקשר שוב את עניבתו.

"אם תמשיך לגמגם ככה," היא אמרה, "אתה הולך לגמור כמו רינג-דינג-דונגלוורד הזקן – סנילי לפני גיל שבעים."

המחשבה העסיקה אותו מספיק זמן בשביל שהוא ירשה לעצמו לבלוע רוק בקולניות.

"אוי, שני טיפשים, תעמדו בקצב!" התיזה אנג'אלי. היא נעלמה מעבר לפינה בעיקול מהיר של צעדיה.

זה היה ברור עכשיו שיעדם הוא מרתפי סלית'רין, החלק היחיד בטירה שהיה ממוקם הרחק בצד המערבי. הדרך הייתה ידועה לשמצה בפיתוליה, מלאת סיבוכים והקפות כמו קשר גורדי [הערת המתרגמת: סוג של קשר מגניב, תבדקו בגוגל מה זה! P:] שהשתבש. כל שנה, בשבוע הראשון ללמודים, כמה תלמידי שנה ראשונה ילכו לאיבוד ליום שלם במבוך, רק בשביל לצאת ממנו באישון לילה, מתחננים למים ולאוכל.

הכניסה לחדר המועדון הייתה מבוי סתום חסר יחוד – המייסדים של הוגוורטס העריכו, בבירור, פרקטיות. אנג'אלי לחצה על אבן ולחשה את הסיסמא. הקיר נבקע לשניים וביאה ופרד התקרבו בהיסוס, לא בטוחים מה מצפה להם. שק של נחשים? תוכניות להשתלטות על העולם? לורדים אפלים בריצות אמוק?

מקומץ תלמידי סלית'רין שלמדו ופטפטו בחדר-המועדון רק כמה סובבו את ראשם לעברם, אבל אף אחד מהם לא השקיע בהם את תשומת ליבו... חוץ מבחור אחד, אפור עיניים, שהציץ בהם מעל הגיליון האחרון של חפצים קסומים.

"כבר חזרת?"

אנג'אלי עברה מאחורי הספה בה סקורפיוס מאלפוי ישב ללא מעש, מעבירה את אצבעותיה דרך שיערו בעודה הולכת. "תמיד אותה נימת הפתעה."

סקורפיוס החזיק בידה, אבל היא חמקה ממנו, יושבת בכורסא לידו.

"אני עדיין חושבת שיצאת מדעתך," היא אמרה, עיניה פונות אל שני הרייבנקלואים שעמדו בסף הדלת. "לשים את כל גורלנו וכספנו בידיהם?"

הוא שרבב את ראשו, מושיט לה את ידו, למרות שהיא הייתה מחוץ לטווח ההגעה שלו. "גאונות ושיגעון הם בני-דודים קרובים, יקירתי."

פרד כחכח בגרונו, כבר חסר סבלנות מהפלרטוטים והתלוצצויות של זוג ה'און-אנד-אוף' הכי חם בהוגוורטס. מתח מיני בלתי פתור תמיד קיצר את הפתיל שלו. "סליחה, אבל מה אנחנו עושים כאן?"

"אורחים! איפה הנימוסים שלי?" סקורפיוס קפץ על רגליו, מחייך חיוך רחב. "שבו," הוא החווה על הספה מאחוריו ואחר-כך על המאפים שעל השולחן. "אם אתם רעבים."

"אני –"

"עוגת תותים בקדרה!" ביאה עברה אותו, מדלגת מעל הכריות הירוקות, שולחת יד מפויחת לחפש את החתיכה הגדולה ביותר.

סקורפיוס חייך חיוך ניצחון. "תראו, היא הבינה את הרעיון!"

נערות השנה השישית והיכולת המופלאה שלהן לדרדר אותו. פרד נאנח והתיישב על הכורסא ממול, עדיין מתעלם ממגש האוכל שהלך ונעלם אל תוך ביטנה של ביאה. "עכשיו אתה יכול להסביר?"

"הוצאנו אתכם מיותר מחודש של קרצוף סירים ואפילו תודה אנחנו לא מקבלים?" הוא התיישב בחזרה, מוזג לעצמו ולאנג'אלי כוס שוקו. "אני מבין את זה. הנקודה היא שהבחור רוצה להגיע לנקודה. צפוי וראוי." הוא הרים אצבע, "אבל גם מאוד משעמם."

"'משעמם', הוא הבין אותך," אמרה ביאה בין לעיסה ללעיסה. היא הושיטה לפרד מגש של ג'יימי דודגרס [הערת המתרגמת: סוג של עוגיות]. "קדימה, תאכל. זה כבר אחרי שעת כיבוי האורות בכל מקרה. זה לא כאילו אנחנו יכולים להיכנס ליותר צרות."

סקורפיוס הנהן והושיט יד כדי לקחת עוגייה אחת בעצמו. "זה כאילו אנחנו חושבים אותו הדבר. ידידות מופלאה בהתהוות." כמו על פי אות, הם שברו את הביסקוויט שלהם יחד.

נאמנות, שמך הוא ביאה.

בלית ברירה, לקח פרד ביסקוויט, מרחרח אותו בשביל לוודא שאין בו רעל. מישהו חייב להיות האחד ה"משעמם". הוא אהב לחשוב שתפקידו כ'האיש הנקי, המסודר ושומר החוק' ולא 'עושה הצרות הפעיל' היה הקרבה אצילית. אבל למען האמת, לא היה לא איכפת. זה השקיט את מצפונו לדעת שחבריו בטוחים ושהם לא הורעלו על-ידי ביסקוויטים בחינם. וגם, 'האיש הנקי, המסודר ושומר החוק' יכול ללבוש חליפות, והוא נראה פאקינג מהמם בחליפות.

לבסוף, כאשר הילת אי-שביעות הרצון שהפיץ פרד הייתה גדולה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה, סקורפיוס הניח את האוכל על צלחתו. "בסדר, בואו נגיע לנקודה. זה מאוד פשוט."

צלצול אזהרה ראשון. 'פשוט' מעולם לא היה 'פשוט'.

"אני רוצה לעבוד עם שניכם על הפרויקט הנוכחי שלכם."

"המשחה?" פרד מצמץ.

"לא, השני. הטרנזיסטור. אה, הממיר מוגלגים-קסם."

פרד התיישר. זה היה הפרויקט שלהם לטווח הארוך, למרות שהם עבדו על זה רק בגלל שביאה התעקשה. זו הייתה תוספת לטכנולוגיה המוגלגית, שאפשרה לה להישלט על-ידי קסם. כבר הרבה זמן שבעיות והפרעות מנעו מטכנולוגיה מוגלגית לשמש קוסמים. הרעיון שלהם היה רעיון מהפכני, אבל, למרבה הצער, עדיין יותר רעיון ממציאות.

"שמעתי את ביאה מדברת על זה בשיעור שיקויים. זה תפס את תשומת הלב שלי. הבנתי, 'למה לחכות עד שהורי יפרשו לגמלאות?' אני יכול באותה המידה להתחיל את כל עניין העסקים הזה מוקדם, מה שמוביל אותי ל... קניית האב-טיפוס שלכם."

פרד וביאה חלקו את אותה ההפתעה. הם היו רגילים להכין מוצרים בקנה המידה של החנות, מתיחות קטנות וזמניות. המאלפויים היו בכלל בצד השני של הסקאלה. הם הפכו את האימפריה של הגרינגראס לשם נרדף לתחזוקת הבית. מה שהחל בחנות קטנה למראות בסמטת דיאגון הפך לרשת עם שלוחות בשש-עשרה מדינות, עם המוצרים הכי נמכרים בכל עונה. 'עשירים כקורח' לא החל אפילו לתאר אותם.

"עכשיו, אנחנו יכולים לדון במחיר," המשיך סקורפיוס, בקול מעצבן שהתיימר להיות עסקי וגרם לפרד להתכווץ, "ואני מבטיח לכם, שום מחיר לא גבוה מדי." הוא פנה לפרד, "זה יהיה טוב יותר ממה שאבא שלך נותן לך על הדברים האלו. כל מה שאני מבקש זה ששניכם תסיימו את זה עד פברואר, בדיוק בזמן לתצוגה של החברה שלנו."

למרות החזות הרגועה שלו, פרד הבחין שהוא ממהר בדברים. יש לו עוד בשרוול... למרות שהטעם של הכסף כבר דגדג את לשונו. "פברואר? זה יותר מדי קרוב. זה לא פשוט כמו שאר מוצרי החנות שלנו. היא – אנחנו עבדנו על זה במשך חודשים ועדיין אין לנו דגם שאפשר –"

סקורפיוס הרים אצבע שנייה. "עדיין לא סיפרתי לכם את החלק הכי טוב של ההצעה. השקעה כספית מלאה בשביל לכסות על העלויות של החומרים, הכלים, הפיצוצים..." הוא השתתק, מביט בשיערה של ביאה, שנראה כמו קן ציפורים מפוחם. "ואנג'אלי שכאן יכולה להוציא אתכם מכל צרה בלי מאמץ ובמהירות. תמיד. נעשה כל דבר כדי שזה יהיה מוכן בזמן."

זה היה טוב. יותר מדי טוב. "למה אתה כל-כך מעוניין?"

"אני רואה המון פוטנציאל. צילמתי כמה תמונות."

"צפית בנו?"

"טוב, הייתי חייב לאמן גם את יכולות הריגול שלי, בשביל החברה." בגיחוך, הוא זרק לפרד את התיקייה. "אבל אל תדאג, זה היה סיור קצר, לא צייד נרחב. יש לכם להיט פוטנציאלי אדיר בידיים. שוק התקשורת והמדיה עומד במקום. תגרמו למחשבים ולפלאפונים ניידים לעבוד באזורים רווי קסם, וזה יהיה הדבר הכי גדול מאז הילד-שנשאר-בחיים."

פרד הציץ בתמונות, אבל רובן היו כהות ומטושטשות. "התמונות האלו מזעזעות."

"הא!" ילל קול צווחני. בצד השני של חדר המועדון, לואיס בן השתיים-עשרה הניף את המצלמה שלו באוויר בכעס. "הן אוונגרדיות!"

"אתה צילמת אותן?" פרד נפנף בתמונות ולואיס צייץ עם כל קמט חדש שהופיע בהן, "אתה לא יכול לעשות את זה למשפחה שלך, חבר!"

"משפחה שלא מבינה את האומנות שלי היא לא משפחה שלי!" הוא הסתובב ברוגז לפני שפרד יכול היה להגיב. ויליות ארורות.

"ילד נחמד," אמר סקורפיוס, מביט לאחור. הוא פינה את הצלחת שלו, מחליף את החלל הריק בשולחן עם רגל אחת ואז גם עם השנייה. "אני רואה שאתה עדיין לא משוכנע לגבי ההצעה. קח את הזמן שלך, אבל לא יותר מדי. הצעות כגון אלו לא נשארות על השולחן למשך הרבה זמן."

"תן לי לנחש, בפעם הבא, זה יכול להיות יותר מסתם 'סיור קצר'," מלמל פרד, סוגר את התיקייה בנקישה.

סקורפיוס לא עשה כל ניסיון להסתיר את הגיחוך שלו. "אני מניח שאתה לא האיש ההגיוני ללא סיבה." לידו, מבטה הקפוא של אנג'אלי המשיך בהפחדה השקטה שלו, כמו במשך כל השיחה. גודריק הגדול, היא מפחידה. הם השתעשעו איתם. או-או.

קול בליעה רם קטע את המתח, ופרד הסתובב בשביל לראות את ביאה מלקקת פירורים תועים מאצבעותיה. כשהיא הבחינה במבטו התוהה, היא מצמצה. "הו, אז אתה שואל אותי מה אני חושבת?"

"אה, ביאטריס!" סקורפיוס החליק מהספה, מניח יד על כתפה. "אולי את יכולה לשכנע את פרד להחליט מהר יותר." הוא הגיש לה רקיק, והיא טבלה אותו בשוקו שלה בעצלתיים.

"טוב, זה לא כאילו הוא מחליט בשביל שנינו. זו שותפות!" היא דחקה את הרקיק כולו אל פיה, נכנסת לאזור המיוחד ורווי הסוכר שלה, "... למרות שאני מניחה שזה לא ממש משנה מה הוא רוצה, כי בואו נודה בזה: עשיתי את רוב העבודה. בלי להעליב, פרדי."

"לא נעלבתי." מלמל פרד. מה הוא צריך לעשות בשביל להיות מוערך? להתגלגל בסוכר? אולי כל זה היה יכול להימנע אם הוא רק היה הולך איתה לתחרות ריצה, כמו שהיא ביקשה.

"אתה יודעת, ביאה, אני אוהב את הסגנון שלך," אמר סקורפיוס. "את הרבה יותר נעימה מהשותף הזה לידך. לא כייפי בכלל, נהיה חשדן נורא מהר. אבל את, בצד השני... למה שלא נדבר על המחיר –"

"מחיר?" ביאה נכנסה להתקף צחקוקים, "אף-פעם לא אמרתי שאני אעבוד איתך."

חיוכו קפא. "סליחה?"

הוא דחפה את כתפו בשובבות. "את צוחק עליי? אתה לא יכול לשלם לי מספיק בשביל להסכים לזה."

החזות המזויפת של סקורפיוס בעל המזג הטוב נשברת בגיחוך עילג. "אני לא חושב שאת הבנת מה אני מציע."

"אתה מתכוון מבחינת כסף? זה לא שווה בשביל למכור את נפשי."

"לא אמרתי שום דבר לגבי – "

"בבקשה." האף שלה התקמט, "התאגידים הם יוצרי ההורוקרוקסים של דורנו: הורגים את החזונות היצירתיים של אנשים בדרכם אל רווח מקסימאלי." היא הסתובבה לכיוון פרד, מוחאת כפיים. "מתוחכם, נכון? חיכיתי להשתמש בשורה הזאת המון זמן – הו אלו דלעות כבושות?" ביאה משכה את כל קופסת הממתקים מהשולחן אל ברכיה.

פרד ישב פעור פה. זה לא כאילו הוא מעולם לא ראה את ביאה מחליטה החלטה נבונה, אבל החלטות נבונות ובטן רעבה לסוכר אף-פעם לא הלכו ביחד. היא הייתה קופצת ממגדל האסטרונומיה בשביל הרבה פחות מהממתקים מהמונחים על שולחן הקפה.

סקורפיוס משך את 'הפרס' שלה הרחק ממנה, משאיר את אצבעותיה הריקות להיאחז באוויר. "תתרכזי, את מפסידה עסקה של פעם בחיים – "

"טוב, זה בהחלט לא עוזר לך, להתעקש להיות עוקצני," היא אמרה, שולחת את ידה אל הפתח העליון של הצנצנת, אבל סקורפיוס הרחיק אותה אפילו יותר.

"מה הבעיה? אני אתקן אותה," הוא אמר במאמץ להיות אדיב.

"אנשים עשירים והאגו השברירי שלהם." ביאה גלגלה את עיניה, "רק לפני רגע איימת על פרדי כל משפט שני. שיחה שלמה עם העיניים שלך. נעיצת מבט זועם, נעיצת מבט זועף, נעיצת מבט זועם – תשיגו חדר!"

"זאת אי-הבנה מסובכת –"

"כן, ואתה לא מבין שאין לך סיכוי."

"אני מתחיל להרגיש שאת לא מחבבת אותי."

"גם זה."

"אני האכלתי אותך."

"השוחד שלך היה טעים אך לא מוצלח."

ביאה זמזמה לעצמה מנגינה ולקחה פרוסה נוספת של עוגה בקדרה, מקמטת את מצחה על השתיקה הנבוכה. "מה כל-כך מפתיע בזה? אני לא שועלה כמו מק-רגליים-סקסיות כאן –" היא הצביעה על אנג'אלי, שלסתה צנחה בזעזוע. החזית הקשוחה שלה נסדקה לבסוף. " – אבל זה שאני קצת מסובכת לא הופך אותי לטיפשה. אני יודעת איך זה עובד. הייתי בעסק ההמצאות מספיק זמן – אל תחשוב שזה לא קרה לי בעבר. אתה רוצה לנצל אותנו. פרד אולי מפחד, אני לא."

השתיקה היקרה מפז נמשכה.

"פרד, פרדי, תביט." ביאה אמרה, מקפצת בהתרגשות. "אנג'י נראית כאילו היא מוכנה לרצוח אותי!"

מק-רגליים-סקסיות נהמה.

בהערה זו, חזר פרד לפעולה. הוא משך את עצמו מהכורסא. "אה, בואי נצא מפה כשידנו על העליונה, כן?"

"צודק, אתה עדיין חייב לי טארט דבש!" ביאה זינקה על רגליה ונופפה לסקורפיוס, שהיה המום מכדי למחות. "תודה על האוכל!" היא משכה את פרד מפרק כף ידו, מובילה אותו החוצה בדילוגים.

פרד הביט אחורה וסקורפיוס הסתכל לו ישר בעיניים, שוב. "תזכור," אמר סקורפיוס, שנראה כאילו חזר לו שמץ מקור הרוח, "הרבה כסף בשבילך זה כלום בשבילי. אתה יודע שזו עסקה טובה."

זו הייתה הפעם האחרונה שראה ושמע אותו, לפני שדלת הכניסה נסגרה בחבטה. ביאה נענעה את ראשה. "החוצפה שיש לאנשים מסוימים," היא לחשה. "איזו הצעה מגוחכת, נכון? כאילו היית עוזר למתחרים הכי גדולים של החנות של אביך, אי-פעם."

למען האמת, הוא שכח לגבי החנות. אבל הוא שמר את זה לעצמו ודחף את מילותיו האחרונות של סקורפיוס אל מחוץ למוחו.

הפרק הקודם		הפרק הבא