התמכרות

ריח של ביצים מטוגנות וקותלי חזיר מציף את הבית כשהארי פותח את עיניו בבוקר שלמחרת. מספר שניות עוברות עד שההכרה בנוגע לאירועי הלילה הקודם מטפטפים אל זיכרונו, טיפה אחר טיפה. עוד כמה רגעים חולפים עד שתחושת ההתעלות שאופפת אותו מתפזרת, והמציאות נופלת עליו בבת אחת.
״פאק!״ הוא ממלמל לעצמו בעודו קם בקפיצה מהמיטה המבולגנת ומתחיל לאסוף את בגדיו המפוזרים בכל רחבי החדר. הוא מתלבש בזריזות ורץ בסערה במורד המדרגות, מקווה לא להיתקל בבחור בלונדיני מסוים בדרכו החוצה. הוא כבר עם עומד באמצע הסלון, בחצי הדרך שמובילה אל דלת הכניסה - רק עוד כמה צעדים חרישיים.

״לאן אתה רץ?״ דראקו שואל אותו בקול תמים, ראשו מגיח פתאום מבעד לדלת המטבח.
״אני... אני כבר מאחר למשרד,״ הוא מגמגם בהתחמקות.
״אתה לא רוצה לאכול שום דבר?״ הוא מציע בקול שקשה לסרב לו. ״הכנתי ביצים ובייקון...״
״לא...״ הארי משיב, מתאמץ שלא להיכנע לפיתוי. ״אני ממהר ל... פגישה...״
״אם אתה מתעקש,״ דראקו מוותר ומתקדם לכיוונו של הארי באיטיות. ״אבל תן לי לפחות לסדר את החולצה שלך, אתה לא יכול ללכת לפגישה כך.״
״אוה, כן,״ הארי ממלמל. הוא אפילו לא שם לב שלא כיפתר את חולצתו בצורה נכונה.
"אתה בטוח שלא תוכל להישאר," דראקו אומר ועיניו מקובעות על העיניים הירוקות שממולו. אצבעותיו פורמות בעדינות את הכפתורים הלבנים, אחד אחרי השני. "רק עוד טיפה?"

נשימתו של הארי נעשית כבדה כשדראקו מחליק את כף ידו הרכה על החזה החשוף שלו. "הם בטח כבר מחכים לי..." הוא משיב במהירות.
"אה," דראקו אומר בטון מאוכזב ומתחיל להשחיל את הכפתורים בחזרה. "טוב... אולי בפעם אחרת." כשהוא מסיים, דראקו משטח קלות בידו את הקפלים בחזית הבד ומסדר את הצווארון. פניהם כל-כך קרובים כעת עד שהארי יכול להרגיש את נשימותיו החמות של מאלפוי על עור פניו.
"אני חייב לזוז," הוא מציין, עובר במהירות על פני מאלפוי ויוצא אל מחוץ לבית הצהוב.

--------------
'אידיוט,' הארי קילל את עצמו במחשבותיו. 'אידיוט, אידיוט, אידיוט! למה אתה תמיד חייב לסבך כל דבר?' חשב לעצמו בעודו נוקש עם העיפרון על השולחן בעצבנות. מחשבות על דראקו, ועל עצמו, ועל שניהם ביחד, התרוצצו במוחו במשך כל היום.
'כלום לא קרה,' הוא ניסה לשכנע את עצמו בפעם המיליון. הוא חזר לעצמו בראש שוב ושוב על הנאום הקצר בנוגע לכך שפעם אחת קטנה, שנעשתה ברגע של טיפשות מוחלטת, לא משנה שום דבר ביניהם.
'אם זה באמת לא משנה כלום, למה אתה לא מפסיק לחשוב על זה כל היום?' צייץ קול קטן במוחו. אותו הקול שאותו הוא מנסה להשתיק כבר מהבוקר.

הוא ניסה לדמיין מה יקרה אם הטעות הקטנה שלהם תתגלה. הוא כבר יכול היה לראות את הכותרת בנביא היומי - 'אמורטנטיה - ההילאי הראשי ואוכל המוות לשעבר נפגשים בסתר', או 'הילד שנשאר בארון'. שלא לדבר על כך שהוא בטח יאבד את משרתו. משרד הקסמים לא יוכל להחזיק עובד שיוצר קשרים עם הקליינטים שלו.
'לא, לא,' הוא הודיע לעצמו. 'כל העניין הזה חייב להיפסק ברגע זה. הוא חייב להיפסק ולא להיות מוזכר יותר לעולם.'
אבל הוא לא יכול היה להתעלם מהעובדה שהוא עומד לעבוד בקירבתו של מאלפוי בכל יום בזמן הקרוב. הוא אחראי לביטחונו באופן אישי, למען השם! איך הם יצליחו להמשיך להתנהל כרגיל, כאילו דבר לא קרה? אם רק היה יכול להתייעץ עם מישהו מבין בנושא, לקבל חוות דעת נוספת. אבל מי יהיה מסוגל לקחת את הנושא בצורה בוגרת מספיק שתאפשר לו חופש לדעה ולייעוץ אובייקטיבי.

"מה אתה אומר על זה, הארי?" שאל אותו לפתע ארצ'י אייקינס, יושב-ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם במשרד, מזכיר לו שהוא נמצא כרגע בחדר הישיבות שבלשכתו. כעשרים עיניים היו מופנות אליו באותו רגע, ממתינות לשמוע מה יש לו להגיב בנושא, שלא היה לו מושג קלוש מהו.
"ארצ'י מציע להעלות את התקציבים של הרשויות המבצעות המקומיות בעשרים אחוזים," הרמיוני, שישבה במרחק מספר כיסאות ממנו, הצילה אותו כעבור מספר רגעים של דממה מביכה. "הוא חושב שזה יפחית את העבירות מתחום השימוש לרעה בחפצי מוגלגים ויחזק את החידוש בדבר חוק השמירה על סודיות הקוסמים. מה אתה חושב?"
"אה, כמובן," אמר הארי, מנסה לשדר ביטחון. "אני מאמין שכל העלאה בתקציב הזה הוא מיותר כשאין ידיעה גורפת של הקוסמים לגביי החוקים המחודשים. על-כן עלינו להזרים בשלב ראשון את התקציבים דווקא אל משרד ההסברה והתקשורת, אחרת בעיניי כל המאמץ יהיה לשווא." התגובה שלו עוררה הנהוני ראש תומכים בקרב חלק מהיושבים, בעוד שאחרים עטו הבעות של זילזול ואי-הסכמה על פניהם, אבל הארי רק הרגיש הקלה על כך שלא הצליח לעשות מעצמו אידיוט גמור בפני שאר המנהלים. "תודה," הוא לחש להרמיוני ללא-קול כשתפס את מבטה כעבור מספר רגעים.
"אין בעד מה," היא השיבה בתנועת שפתיים, מחייכת אליו חיוך מעודד; ולפתע היה לו ברור כשמש מי עומד להיות האדם שאיתו יתייעץ לגביי הסיטואציה שלו...

----------------
"אתה שכבת עם דראקו מאלפוי?!" הרמיוני אמרה לו בקול רם מידי בעודם עומדים בתור, אחד-לצד-השניה אל מול אחד מהאחים הגדולים שבאולם הכניסה של משרד הקסמים. מספר ראשים הופנו לעברם למשמע הקריאה הקולנית.
"מובן שלא," הארי השיב בקול רם ובחיוך רחב, מנסה להכחיש באוזני כל המאזינים את מה שהרגע נאמר עליו. "אולי תדברי יותר בשקט?!" הוא סינן להרמיוני בלחישה תוקפנית.
"הארי,"היא לחשה מבין שיניה, הדיבור שלה נהיה מהיר מרגע לרגע. "ממתי... אני... אני בכלל לא ידעתי שאתה..."
"אני לא!" הוא השיב באינסטנקטיביות, אבל אז הבין שהוא כבר לא ממש בטוח. "אני לא יודע מה אני. אבל זה כלל לא חשוב עכשיו, אין לי מושג מה לעשות, קיוויתי שתהיה לך הצעה."
"ברור לך..." היא התחילה את המשפט, אך נאלצה לעצור כי התור התקדם והם היו צריכים לצמצם את הפער לפני שהמשיכה. "ברור לך שאתם לא יכולים להמשיך ב... זה. אלוהים, זה לא מקצועי בכל-כך הרבה רמות! איך בכלל נקלעת למצב הזה?"
"זה פשוט קרה, בסדר? אבל הבעיה היא שאני חושש שדראקו לא מבין שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה. הוא בטוח שזו הייתה רק מכת הפתיחה!"
"לא, לא!" היא אומרת בקול מרוכז אומרת בעודם מתקרבים אל אח השיש השחורה. "אתה לא יכול... אסור לך להיות... אתה חייב להסביר לו, לעצור את זה עכשיו."
"אבל הוא הקליינט שלי! איך אני אוכל להמשיך לעבוד איתו בתכנית הזו להגנת עדים כשהמתח הזה תמיד יישאר בינינו?" הוא שואל אותה כשהם פוסעים עוד צעד אחד קדימה, ונמצאים כבר בראש התור המתארך.
"אני... אני חייבת לחשוב על זה טיפה. תן לי את הלילה ואני אעזור לך עם זה מחר, ניתן לדברים קצת לשקוע. בכל מקרה, זה חייב להפסיק הארי... אתה חייב להפסיק את זה," היא אמרה וצעדה אל תוך הגחלים הבוערות, נעלמת בתוך מערבולת של להבות ירוקות.

-----------------
דראקו היקר,

אני מאמין שלמען המוניטין הטוב שלי ושלך, כדאי שהקשר הקצר הזה שנוצר בינינו ייפסק. יחסים כאלה הם לא בריאים, לא נכונים, ולא מקצועיים בעליל. את הנעשה אין להשיב, אבל אני מקווה שתבין אותי ושנוכל לשים קץ לעניין בצורה טובה ובחיוב. כמו כן, אני חושש שנצטרך להעביר את הטיפול בתיק שלך למישהו אחר במשרד, שיספק נקודת מבט אובייקטיבית יותר משלי.

הארי

הארי כבר החזיק בידו את המכתב אשר על ניסוחו הקצר עבד במשך מרבית שעות הלילה. הוא נכנס בצעד בטוח למשרד, בירך את לינדה לשלום, וכבר התכונן נפשית לשליחת המכתב כדבר הראשון על הבוקר.
כשסובב את ידית המתכת ופתח את דלת העץ של משרדו, הוא לא היה מוכן לאדם שחיכה לו במשרד. דראקו מאלפוי ישב על כיסאו המסתובב של הארי, רגליו מונחות ברפיון על שולחן הכתיבה שלפניו וידיו משולבות ונחות על חזו. הוא לבש זוג מכנסי ג'ינס כחולים וחולצת טריקו שחורה, ועל פניו היה מרוח חיוך שטני.
"נתקפתי געגועים," הבלונדיני אמר וליקק את שפתיו בחשק. "אז חשבתי להפתיע אותך."
"אנחנו צריכים לדבר," הארי השיב בנוקשות, אחיזתו מתהדקת על פיסת הנייר שבידו.
"דבר," דראקו אמר, אותו החיוך עדיין מרוח על פניו.
"אוקיי," הוא לקח נשימה עמוקה והתקדם לעברו של מאלפוי, נעמד לצד הכיסא עליו ישב ונשען על שולחן העץ הכהה. "אני חושב שאנחנו צריכים להפסיק להתראות אחד עם השני. פשוט לשכוח מכל העניין, ולהמשיך בחיינו כרגיל. אם מישהו היה מגלה שיש בינינו יחסים... כאלה, שנינו היינו אבודים."
"אם ככה," דראקו אומר בעודו קם מהכיסא ונעמד מול הארי. "מזל שמעולם לא היו בינינו יחסים מהסוג הזה," והוא קורץ להארי בשובבות.
"יופי," הארי מתחיל לומר ונושם לרווחה. "אני שמח שאנחנו..."
"ויש לנו אפילו יותר מזל, שלא נעשה בינינו משהו כזה," הוא אומר באיטיות ואצבעו מלטפת ברכות אל הלחי המחוספסת של הארי.
"דראקו, מה אתה...?"
"והמזל הכי גדול שלנו," הוא ממשיך בדבריו, מתעלם מההתרסות של הבחור שמולו. "הוא שזה אף פעם לא קרה כאן," ובבת אחת הוא מרכין את ראשו קדימה ומנשק את שפתיו של הארי בתוקפנות-עדינה.
מבלי לבזבז רגע, הארי תופס את הבלונדיני תחת ידיו, מסובב אותו בתנועה חלקה ומושיב אותו על השולחן הכבד. אצבעות ידו הימנית מקמטות בחוזקה את הפתק חסר-החשיבות שבידו והוא משליך אותו על הרצפה, בעוד שבידו השמאלית הוא לוחץ על כפתור האינטרקום התוך-משרדי.
"לינדה," הוא מצווה אל תוך המיקרופון בקול מתנשף. "תפני לי את לוח הזמנים עד שעה תשע, יש לי פה כמה עניינים לסדר."

הפרק הקודם		הפרק הבא