הדור הבא

היא התיישבה על הכיסא הזהוב, הגבוה מרוז בכמה סנטימטרים בודדים. אלבוס ראה שהיא מישירה אליו מבט, מסתכלת על אצבעותיו, אם הוא מחזיק אותן לה. היא רעדה קלות כשהמכשפה הניחה על ראשה בעדינות את המצנפת השחורה משחור.
לא היה נראה שהמצנפת מתלבטת יותר מדי, כי ברגע שקצה שערתה של רוז נגע במצנפת, היא קראה: "גריפינדור!".
רוז נראתה מאושרת, ודילגה בעליזות לכיוון שולחן גריפינדור כאילו סולקה לה אבן מהלב. אלבוס חייך כשראה אותה שמחה ומאושרת, כי לרגע פחד שתהיה בהפלפאף- אין טובת לב מרוז...
המצנפת מיינה עוד כמה תלמידים ("מאט , בוני!", "סמית' , רופרט!") שלא ממש ענינו את אלבוס, עד שהגיע עוד שם.
"פרואיט , ליאון!".
ליאון ניגש אל המצנפת, מסמיק קלות. הוא ניסה לשבת על הכיסא ללא ממש הצלחה בגלל קומתו הנמוכה, אז לאחר כמה דקות מבוכה המכשפה האחראית באה והושיבה אותו על הכיסא בעצמה.
"סלית'רין."
אלבוס כלל לא שמה לב שהוחלש קולה של המצנפת. הוא נדהם. ליאון? הקטן המנומש הביישן? הוא לא ממש הכיר אותוף אבל עדיין... לפי איך שהתרשם ממנו בנסיעה ברכבת הוא לא ממש היה מסוג האנשים שיתאימו לסלית'רין.
הוא החליף מבטים עם רוז, והיא אמרה לו עם השפתיים: תסתכל על הגובה שלו.
אלבוס לא הבין מה הוא אמור לראות, אבל כשהפנה את עורפו לאחור, ראה שליאון גבה קצת- מוזר כמה שזה ישמע. הוא שם לב שתוך הליכה הוא גודל עוד קצת, ועוד קצת. לא, לא יכול להיות שהוא מדמיין- גם רוז ראתה את זה.
לעומתם, כל שאר התלמידים לא התרשמו יותר מדי, כאילו זה מהנורמה שתלמיד גובה בהליכה.
אלבוס הרהר המון, עד ששמע משהו שהקפיץ אותו.
"והתלמיד האחרון שלנו להערב – פוטר , אלבוס!", קראה המכשפה, והיה נדמה שעבר בין השולחנות גל צמרמורת למשמע השם 'פוטר'. בוודאי, כולם רוצים לדעת לאן ממוין הבן של הארי פוטר. זה קצת עיצבן את אלבוס.
אלבוס הלך אל הכיסא, לא מביט על העיניים הסוקרות אותו, הרוצות לבחון את הדמיון בינו לבין אביו. הוא התיישב, ועצם עיניים לנוכח מבטם המשתאה של שאר התלמידים.
הוא לא פחד, הוא זכר מה שאביו אמר לו לפני תחנת הרכבת כשג'יימס אמר לו שאולי הוא יהיה בסלית'רין: אתה הוא הקובע. לא המצנפת. המצנפת רק ממליצה לך מה כדאי לך, אבל אם אתה לא רוצה, אתה יכול לבקש ממנה לשנות את ביתך.
הוא היה מוכן לזה שהמצנפת תתחיל להתיעץ איתו בנוגע לבית שהוא רוצה, אבל כל זה לא קרה. במקום זה הוא שמע מן לחשוש רם.
כולם החליפו מבטים. גם הם שמעו את הקול.
"מצנפת, חזרי על מה שאמרת!", ציוותה המכשפה בקול, אבל זו לא נענתה. מכיוון שאלבוס היה התלמיד האחרון, היא התקשתה, וחזרה להיות מצנפת רגילה כמו תמיד- עד לשנה הבאה.

כולם עמדו על הרגליים. אלבוס לא הבין מה קורה- לאיזה בית הוא שייך.
"שקט, שקט!", צעק המנהל ודפק בשרביטו על השולחן, שבו נפער חור קטן. "כולם לשבת בחזרה למקומות".
התלמידים חזרו לשבת בשולחנותיהם, חפויי ראש, והמנהל אמר: "כעת נתחיל את הסעודה. ואתה, ילד, גש נא אלי".

השולחנות התמלאו מיד בכל טוב, אבל אלבוס לא ראה ממש במה- הוא ניגש נמוך ומבוייש במקצת לשולחן המורים.
"תראה ילד", אמר המנהל, "אני חושש שהמצנפת נחלשה, ולא היה בה מספיק כח כדי להגיד מה שם הבית אלי תמוין. או, שיש סיבה אחרת".
אלבוס הביט במנהל, ולא הבין. שאר המורים הנהנו אל המנהל, ואחת אף אמרה: "כן, רִישֶׁדסוֹן". הוא אמר לאלבוס: "אנחנו שמענו לחישה מהמצנפת. אולי אתה שמעת מה היא אמרה? אולי היא דיברה אליך בלחשננית?".
אלבוס לא הבין. "לחשננית? מה זה?".
קוסם אחד נחר בהפתעה.
"אינך יודע מהי שפת הלחשננית, פוטר?".
"אממ.. לא, אני לא".
מכשפה שמנה במקצת דפקה על השולחן. "אז אבא שלו לא אמר לא כלום?".
"כלום", אמר רִישֶׁדסוֹן.
"אדוני", היסס אלבוס, "מה זה?".
"לחשננית? טוב, תראה. זאת שפה מיוחדת, שרק מעטים יודעים. מי שלא יודעים אותה, שומעים את המדבר בה כמו שהוא לוחש משהו. זה מה שהיה עם המצנפת. ואני שואל", כעת רִישֶׁדסוֹן המנהל פנה אל המורים, "אולי משהו פגום בתורשה?".
"אבא שלי דיבר בלחשננית?", הופתע אלבוס.
"טוב, תראה, אם זה לא לחשננית אז נשער שהמצנפת חלשה", מיהרה לשנות מכשפה צעירה ונעימת פנים את הנושא, "אולי הצלחת לשמוע מעט מה המצנפת אמרה?".
"לא", שיקר אלבוס.
"טוב", אמרה המכשפה, "כנראה שתיאלץ לישון במקום חלופי לעת עתה".

הפרק הקודם		הפרק הבא