ריילי

קריאה מהנה, אוהבת<3

-----

השקט המופתי ששרר בחדר התעצם כשהבחורה נכנסה שוב והביטה בגאווה ביושב בראש השולחן – שר הקסמים, קינגסלי שאקלובולט. את השקט לא הפר דבר, אף לא נקישות נעליים; הנערה הלכה עם קפקפים זולות.

את השקט שבר לבסוף יושב הראש, בעת שאמר: "את בטוחה שהורייך מעולם לא אמרו לך את שמם?"

"אני בטוחה!" היא ענתה בקול בטוח, נכונה לכל שאלה ולכל יסור שתעבור.

"והם דיברו איתך על וולדמורט?" שאל הבחור אדום השיער.

"וולדמורט?" היא אמרה, מפשפשת בזיכרונה, "לא."

"הם דיברו איתך על אדון האופל?" שאל יושב הראש והחליף מבט עם הבחור אדום השיער, ביל וויזלי.

"כן, הרבה מאוד." היא ענתה כמעט מיד.

כל יושבי השולחן הביטו ביושב הראש והוא העביר את מבטו בין כל אחד ואחד ולבסוף קיבע את מבטו בנערה.

"ואביך גם דיבר איתך על אדון האופל?" הוא שאל בנועם.

"כמובן." היא ענתה, מנסה לחפש כוונה נסתרת בדבריו. היא הביטה ביושב הראש שישב רגוע ונעץ בה מבט נוקב ושקט.

"ומה היה הגובה של הורייך?" הוא שאל והביט בעיניה. היא השיבה לו מבט נועז וענתה בלי להניד עפעף: "אמי גבוהה ממני בראש וחצי, אבי – בשלושה".

"זה עונה על התיאור של הזוג לסטריינג'! שניהם לא הגו את שמו של וולדמורט על שפתם ורודולפוס היה בריון גבוה!" קרא איימוס דיגורי בהתרגשות.

"רודולפוס לסטריינג' כבר מת מזמן באזקבאן, איימוס." העיר ביל וויזלי, ופנה לנערה: "מתי בפעם האחרונה ראית את אביך?"

"האמת היא שמזמן לא ראיתי את שניהם… כבר למעלה מחודשיים." היא ענתה לג'ינג'י שכעת פניו קיבלו גוון שדמה לצבע שיערו.

"זה אמנם לא הזוג לסטריינג, אך הם ללא ספק שניים שנהרגו במלחמה!" סיכם קינגסלי שאקלובולט את מה שעבר בראש כולם, בצורה כזו או אחרת.

"איך היחסים בין הורייך?"

"אני לא יודעת… זה מוזר. נוצר בי הרושם שהם מעולם לא אהבו זה את זו. אמא שלי דיברה אליי תמיד בתוקף ובנחרצות, אך תמיד שפנתה לאבי התגנב לקולה פחד, כאילו יש בכוחו להרע לה." לפתע היא נזכרה במקר מיוחד שהיה זכור לה היטב: "פעם אחת הם רבו, אני זוכרת. אמי אמרה שיסתלק ושהיא לא רוצה לראות אותו יותר ושאם אדון האופל יגלה מה הוא עושה שניהם ימותו, אך אבי רק צחק ואמר שבזכותו מותה מתעכב ואלמלא הוא היא כבר מזמן הייתה מתה.

"בפעם הבאה שהם באו, אמי הרגיע אותי ואמרה לי שהם דיברו שטויות ואין בדבריהם קרטוב של אמת, שניהם פשוט כעסו נורא אחד על השני, אבל אני ידעתי שהיא משקרת."

"ידעת שהיא משקרת?" חזר אחריה קינגסלי והביט בה במבט קפוא כקרח.

"כן, ידעתי. היא חייכה חיוך מתוח, כמו שתמיד עושה כשמשהו מציק לה. אני כבר למדתי לזהות את החיוך." היא ענתה בכנות.

"זאת תנועה אופיינית לבלטריקס!" קפצה מכשפה שחבשה מצנפת מעל קוקס הדוק וגבוה.

"לא בהכרח, מינרווה." העמיד אותה השר על טעותה, "מרבית מאוכלי המוות מחייכים חיוך מתוח במצבים לא נעימים." ביל וויזלי השמיע נחירה קלה וכולם ידעו שהוא חושב על המאלפויים.

נקישה קלה קטעה את שיחתם ונרקיסה מאלפוי נכנסה לחדר. כל הוויזלים קפצו ממקומם כאחד.

"מעניין, נרקיסה. בדיוק דיברנו על-" פתח פרסי וויזלי, אך מבט אחד מהשר השתיק אותו כליל.

"קראת לי, כבוד השר?" היא שאלה את השר בקול רועד וכבר לא הפגינה את אותה תחושת עליונות שנהגה להפגין תמיד.

"בהחלט, נרקיסה. רציתי לשאול אם את מכירה את הנערה הזאת." הוא החווה בראשו לעבר הנערה והביט בארתור, שעמד מאחורי נרקיסה והביט בה בתיעוב עמוק.

"אמרתי לארתור ואומר שוב: אינני מכירה את הנערה!" היא סובבה מעט את ראשה לעבר הנערה, וחתך עמוק ומכוער התגלה במורד צווארה.

קינגסלי הביט בארתור במבט רב-משמעי.

"היא טוענת שהיא לא מכירה אותה ומסרבת לדבר, לא משנה כמה עיניתי אותה- ועיניתי אותה לא מעט!" הוא אמר והביט בה בייאוש כאילו נחל כעת מפלה קשה.

"אין פלא, מתאים לבלטריקס לשמור את סודותיה לעצמה ולא לגלותם לאיש; אף לא לאחותה!" ציינה מולי, שומרת על כבוד בעלה פן ייפגע ולו במקצת.

"בלטריקס היא בהחלט טיפוס שכזה, ללא ספק." חיזק השר את דבריה ופנה לנרקיסה: "יש לך משהו לספר לנו?"

"לא, ואתה יודע שלא הייתי מסתירה ממך דבר אם הייתי יודעת." היא ענתה ורוגז קל החל להתגנב לקולה.

"מוטב שתשתקי, קיסי! עברך בעוכרייך." אמרה הגברת אנדרומדה טונקס הזקנה בלגלוג.

"אני שיקרתי לאדון האופל! בזכותי הארי פוטר חי!" קראה נרקיסה בזעם שעתה לא טרחה להסתיר.

"רק בגלל שוולדמורט (נרקיסה עיקמה את אפה בהסתייגות) לא שמע לרצונך לחפש את בנך. שיקרת לו על-מנת שתוכלי למצוא את דראקו!" היא השיבה.

נרקיסה לא ענתה, היא רק הביטה בקינגסלי בשתיקה שבהחלט ניתן לפרשה כמתח ופחד.

"ארתור, אתה בטוח שאין לה עוד מידע בשבילנו?" שאל קינגסלי והביט במר וויזלי בחשש לא מובטל.

"אני בטוח. כפי שמולי אמרה קודם, לא סביר שבלטריקס תספר לאחותה דבר כזה." ענה ארתור בשקט, אך דבריו נשמעו היטב עקב השקט ששרר שם.

"אחותי סמכה עליי!" קטעה נרקיסה את שיחתם השקטה בצעקה, "היא סיפרה לי כל דבר!"

"מסתבר שלא..." מולי חייכה בעונג, מתענגת על ייאושה. "אחותך החלאה לא בטחה באיש מלבד וולדמורט, אותו אהב יותר מ-"

"מספיק, מולי!" אמר השר בקול ומולי השתתקה בחוסר רצון גלוי, "אם אין לך מה להוסיף, את משוחררת." נרקיסה הניפה את ראשה בגאון וקיבעה אותו במקומו הקבוע, הסתובבה ויצאה מהחדר.

"גם לאביך הייתה תנועה אופיינית בשעות כעס?" הכניס אותם קינגסלי לרוח אווירת השיחה ברגע שבו הדלת נסגרה בחבטה.

"אבי?" שאלה הנערה בכל קר, מרוחק. בעיניי רוחה היא נזכרה בלילה ההוא, שהוריה התווכחו. אביה, שכה כעס אז, נראה כחיית טרף; הוא נהם כזאב והתקרב לאימה שצרחה והרחיקה אותו בכוח בעזרת שרביטה. הוא נהם שוב ואז יצא בריצה מהבונקר, מותיר את אימה רותחת מכעס ואותה מבולבלת ביותר.

"הוא היה נוהם...כמו...כמו..." הנערה התקשתה למצוא מילה מתאימה.

"כמו זאב." אמר ביל וויזלי ונהם בכעס.

"בדי – בדיוק!" היא אמרה, חוששת ממה שעלול לבוא עתה.

ביל וויזלי לא הסתפק ברקיעה על השולחן שכמעט התפרק, הוא קם בכעס. ארתור וויזלי הביט בצלקות של בנו שבלטו באור השמש ואחר בנערה בחשש מסוים.

"לא יכול להיות שהיה בן לגרייבק!" אמר דיגורי בהלם.

"בלטריקס ופנרייר מעולם לא הסתדרו אחד עם השני!"

"בדיוק, אבל שניהם היו מסוגלים לעשות הכל למען וולדמורט, כולל להזניח בת!"

"אתם שוכחים פרט חשוב ביותר," ציינה אנדרומדה, "כשהנערה נולדה, גרייבק עוד לא היה אוכל מוות." גם היא קמה והתקרבה אל הנערה, מקיפה אותה מכל צדדיה, ואז הרימה בעדינות בקצה אצבעה את סנטרה הגאה של הנערה. "ברשותכם, ארצה לדבר איתה בפרטיות, שעה בערך."

"הזמן שלך," אישר השר, "לכו."

אנדרומדה אחזה בנערה שזהותה לא ידועה והם התרחקו בצעדים מהירים.

"גם אני אלך!" אמר ביל והתקרב לבנות.

"לא, ביל, אתה תשאר פה. ניתן ליוצאי בית בלק לשוחח לבד קודם." אמר השר בנועם והביט בביל המאוכזב שחזר למקומו, לרגע ריצדו בעיניו ניצוצות זאביים.

"בלטריקס מעולם לא תהיה עם גרייבק; היהירות שלה הייתה גדולה מכדי להקדיש לו אפילו דקה מזמנה." הביע דיגורי עמדה נחרצת.

"אם זה מה שוולדמורט אמר לה לעשות, זה מה שהיא עשתה." הבהיר ארתור.

"הצדק עימך, ארתור. כבר ראינו למה בלטריקס מסוגלת."

"וכך גם גרייבק..."

"אבל גרייבק לא היה עם וולדמורט באותה תקופה!" חזרה מולי וויזלי על דבריה של גברת טונקס.

"גרייבק השתוקק להצטרף לאוכלי המוות בכל השנים הללו, זה ידוע! הוא חגג כשוולד מורט קיבל אותו סוף-סוף לשורותיו!"

"בין כך ובין כך, ברור שגרייבק לא גידל את הנערה לבדו..."

לאחר שעה שבה התווכחו ללא סוף, היה מקובל על כולם שפנריר גרייבק גידל את הנערה, עם אישה שזהותה הייתה שרויה במחלוקת.

הדלת נפתחה לגמרי במפתיע והנערה נכנסה פנימה. היא הייתה לבדה ופניה היו חיוורות מעט.

"אנדרומדה גילתה שאני בת אחותה, בלה או איך שתכנו אותה. היא אמרה את זה בוודאות." היא אמרה מיד וללא הקדמות מיותרות.

"איפה אנדרומדה?" שאל קינגסלי והביט בה, מקדיש לה את מלוא תשומת-ליבו, "ועל מה היא מסתמכת?"

"אני לא יודעת, ומעולם לא נדע – אנדרומדה נרצחה."

"היא – מה???"

"שוטטנו בחוץ ודיברנו, כשלפתע היא נורתה."

"נורתה?" שאלו כמה קוסמים טהורי-דם בבלבול.

"מכשיר שמשתווה בפעולתו ללחש ההורג." לחש ארתור בפנים רועדות. "מכשיר רצח."

"נורתה? סתם כך? במכשיר מוגלגי? מי ירה בה?" שאל קינגסלי שהיה מופתע לא פחות מהשאר.

"אני לא יודעת – ברחתי מיד כשזה קרה!"

הכל השתתקו. בראש כולם עברה מחשבה דומה: הנערה הזאת, הבת המפוקפקת של מדאם בלטריקס לסטריינג', רצחה את אחות אימה מאחר והיא הצליחה לגלות את קשר הדם שלהם.

הארי פוטר ומולי וויזלי החליפו מבטים מודאגים, שפירושם 'מה יהיה כעת על טדי הקטן?'. איש לא נע ואיש לא דיבר.

"הבת של פנריר גרייבק ושל בלטריקס בלק לסטריינג', ברגע זה ממש דנת את עצמך למעצר עולם באזקבאן!" הכריז השר ודפק על שולחנו בתרעומת. "וללא משפט!"

הפרק הקודם		הפרק הבא