הפכים - כי כל סוף הוא התחלה חדשה

פרק ב'

הוא שוב היה שם, בבית הקברות האפל ההוא. זה היה לילה מעונן וקר והחשכה עטפה את הכול. הארי לא יכול היה לראות יותר מצלליות מטושטשות, והדבר הדאיג אותו מאוד. הוא לא זכר כיצד הגיע לשם, ולא היה לו מושג מה עליו לעשות עתה.

הוא שמע לחשוש מאחוריו והסתובב במהירות, מרים את שרביטו בכוננות. עכשיו הוא ניצב לפני מצבת צלב גדולה, אבל הוא לא שם לב לכך. כל מעייניו היו נתונים לזוג עייני הזוחל האדומות שהביטו עליו מבין צללי המצבה.

הארי החל לסגת אחורה בבהלה, מועד על מצבת קבורה אשר הייתה מאחוריו. הוא נפל על גבו בכאב, ואז באימה, כשהבין שהיצור יצא משדה ראייתו.

יד קרה סגרה על צווארונו ומשכה אותו לעמידה. הארי הרים את ראשו ומצא את עצמו מביט שנית לתוך העיני הזוחל המהפנטות, הקרות.

ברק הבזיק, ובאורו העז ראה הארי סוהרסן. היצור בעל עיני הזוחל היה עכשיו חסר עיניים.

"אקספקטו פטרונום!" צעק הארי, והסוהרסן מיהר להרפות את האחיזה בו ולנוס מפני הפטרונוס המתגשם מולו. הוא נעלם חזרה אל הצללים מהם יצא.

הארי צנח על ברכיו ליד אחת המצבות, והפטרונוס מיהר לצידו. הוא הטיל סביבם זוהר מנחם, מרגיע, אשר גילה לעיניו של הארי משהו מפחיד עוד יותר.

צעקתו נבלעה בקול הרעם האדיר.

הארי התעורר והתיישב במיטתו, נוטף זיעה קרה. הוא רעד, וטמן את ראשו בין ברכיו. ג'יני התעוררה, ובראותה את מצבו היא התיישבה וחיבקה אותו, מנסה לנחמו. הארי אפילו לא הבחין בכך. מחשבותיו היו נתונות באותם רגעי הסיוט, באימה שחש בראותו את השם על מצבת הקבורה... שמו שלו.

***

הרחק מאוד משם, בארץ אחרת, לוסיל סיימה את ההכנות האחרונות לקראת עזיבתה את בובאטון. היא לא ידעה למה היא עושה את זה, אבל זה לא עצר בעדה. היא כבר עברה את כל בחינות הכשיפומטרי בהצלחה יתרה, והמשיכה ללמוד בבובאטון רק כתגבור. לא הייתה לה אף סיבה להישאר.

בעודה מסדרת את החדר עלתה בעיה לנגד עיניה. היא לא יכולה להתעתק החוצה מבובאטון. לכל בתי הספר לכישוף יש הגנות קסומות רבות, וביניהם גם מחסום נגד התעתקות.

לוסיל סידרה את מצעי המיטה בעודה חושבת. אין לי איך להסתלק מכאן!

ואז היא ראתה אותו. לוסיל הייתה בטוחה שהיא כבר ארזה הכול, אבל את הדבר הזה היא החמיצה, ובצדק. זה לא היה שלה.

לוסיל צנחה על המיטה בכבדות והרימה את החפץ. זה היה מפתח זהב זעיר, קר למגע. לידו היה מונח פתק מצהיב ומתפורר, ועליו כתב עכבישי בדיו אדומה.

כספת 666

גרינגוטס, סמטת דיאגון, לונדון.

למרות שהכתוב היה באנגלית, לוסיל הבינה. היא ידעה אנגלית, וכתב היד המחובר לא הפריע לה להבין את הפתק. הפתק מאבא, חשבה.

זה קרה לפעמים. דברים היו מופיעים או נעלמים בסביבתה ללא הסבר הגיוני. אמה מעולם לא הייתה מוכנה להודות בכך אבל לוסיל ידעה, זה היה אבא. הוא תמיד היה שם, צופה בה, ולאחר שאמא מתה לא נשאר לה אף אחד אחר. רק הוא.

היא הרימה את התיק שהכיל את כל חפציה והניחה אותו בחיקה. היא הכניסה את הפתק בזהירות לכיסה, עצמה את עיניה וחשבה על סמטת דיאגון. היא הייתה שם פעם עם אמה. זה היה לפני המון שנים, אך לוסיל עדיין יכלה לראות בעיני רוחה סמטה הומה, רחבה ומוארת, מלאה בחנויות קסמים מכל סוג ומין.

ידה עדיין הייתה קפוצה בחוזקה סביב המפתח, ועכשיו לוסיל הרגישה שהוא מתחמם. לפתע היא ספגה תחושה קשה, כאילו מישהו מתוך המפתח הטיל קרס אל תוך הקורקבן שלה, ועכשיו הוא מושך בו בכל הכוח.

לוסיל פקחה את עיניה בתחושת בחילה, ומצאה את עצמה בסמטת דיאגון.

***

הארי התעורר בשנית. לפי האור הרב שחדר לחדרו הוא הסיק שזו כבר שעת בוקר מאוחרת. הוא קם ממיטתו בזריזות, התלבש וירד למטבח. ג'יני הייתה שם, מנצחת בשרביטה על כלי המטבח בכל משימותיהם השונות.

"למה לא הערת אותי?" שאל הארי בכעס, "אני כבר מאחר!"

ג'יני הזעיפה את פניה. "ולהסתכן בכך שתקרוס מעייפות במהלך העבודה?" השיבה לו במהירות, "אני לא חושבת. אחרי הלילה הזה מגיע לך לישון היטב."

"תודה," נאנח הארי ונישק אותה. "אבל עכשיו אני מאחר. ראית במקרה את ג'ד הבוקר?"

"לא. אני חושבת שהוא עוד בחדרו." ענתה ג'יני.

הארי מיהר. כהילאי חונך היה עליו ללוות את ג'ד למטה ההילאים, והם כבר היו אמורים להיות שם. הוא עלה במדרגות לחדרו של ג'ד, ודפק בכוח על דלת העץ. אין תגובה. לאחר כעשרים שניות הוא דפק שוב, הפעם ביתר חוזקה. לאחר הפעם השלישית בה הארי דפק ולא קיבל תשובה, הוא החליט לעשות משהו שלא עשה מעולם. משהו שעלול להכעיס את ג'ד מאוד.

הוא שלף את שרביטו והתעתק לתוך החדר.

החדר היה גדול ומבולגן. המיטה ניצבה בפינה אחת של החדר ועל הקיר ממולה היה תלוי מסך רחב ודק, שכרגע היה כהה. הארי ידע שזה סוג של טלוויזיה. הוא הורגל בחפצי מוגלגים מילדותו אצל הדרסלים, ולא התעכב על כך יותר מדי. בפינה הנגדית למיטה היה שולחן עבודה גדול, עליו היה מחשב מתקדם, ושלל המצאות ומכשירים בתהליכי בניה שונים. בחדר היו מפוזרים עוד חפצי מוגלגים רבים, אך הארי לא התעכב שם עוד. הוא כבר אימת את מה שחשש מפניו – ג'ד לא היה בחדרו.

***

ג'ד התהלך לו לאיטו בסמטת דיאגון, מסתכל על העוברים ושבים הממהרים לדרכם.

הוא התעורר מוקדם בבוקר, וכהרגלו, פתח את היום במספר תרגילי כושר. לאחר מכן החליט לצאת לסיבוב, ומאחר שכישפי ההסוואה של הקוסמים לא עבדו עליו – התאפשר לו לשוטט גם באזורים המכושפים של העיר, האזורים בהם הסתובבו הקוסמים.

ג'ד המשיך ללכת עד שהגיע לסמטה וצרה ומלוכלכת, חשוכה במקצת. הוא ידע שזוהי סמטת נוקטורן, מקומם של הקוסמים האפלים, אבל המשיך ללכת. הוא אומן כהילאי, וזו הייתה סביבת העבודה החדשה שלו. הוא ציפה ללמוד עליה כבר מעכשיו.

"די," נשמעה צעקה. "אזוב אותי מיד!"

ג'ד הסתובב במהירות אל מקור הקול. הייתה זו נערה כבת גילו, בעלת שיער בהיר גולש ותיק גדול תלוי על גבה. קוסם גדל גוף וקירח לפת בחוזקה בידיה ולא נתן לה ללכת. הוא היה מטונף, לבוש גלימה מטולאת וחיוכו המפחיד חשף שתי שורות של שיניים חדות. קוסם אפל, ללא ספק. חשב ג'ד, אולי אפילו איש-זאב.

"לאן את חושבת ללכת, בחורונת?" אמר הקוסם בקול גס. "את התיק בבקשה!"

ג'ד התקדם בהחלטיות לעבר המקום, מעכל במוחו את המצב ובוחר בתוכנית הפעולה הנדרשת. כשהתקרב מספיק הוא שלח יד לחגורתו והוציא ממנה משהו שנראה כמחט. למעשה זה היה קליע הרדמה, חץ זעיר שג'ד פיתח כדי לתקוף קוסמים מרחוק. הוא היה קרוב מכדי לירות את הקליע, אך כדי לא להסתכן הוא החליט להשתמש בשיטת ההתקפה הזו למרות הכול. בצורה אחרת, כמובן.

"לא! אזוב אותי-" צעקה הנערה, בדיוק באותו הרגע בו זינק ג'ד על הקוסם המגודל ונעץ את הקליע דמוי המחט בכתפו. הקוסם כמעט ולא הרגיש בכך. כמעט.

ג'ד התפלל שזה יעבוד. קליע ההרדמה היה עדיין בתהליכי ניסוי, ולא היה לג'ד מושג קלוש תוך כמה זמן יתחיל הסם לפעול, אם בכלל.

האיש הביט בג'ד מעבר לכתפו וגיחך. "באת לחפש צרות?" שאל.

"אולי תחליט אתה?" השיב לו ג'ד בחוצפה. מנסה למשוך את הזמן כמה שיותר, עד שהסם יתחיל להשפיע. הוא לא פחד להיאבק במכשף, כיוון שידע מראש שינצח, למרות שידע גם שלעורר מהומה באזור של הקוסמים האפלים זה לא רעיון טוב. הוא קיווה שהקוסם יירדם במהרה.

"א- אני חושב שאת- תה צ...ריך... ללמוד ל-קח..." אמר האיש, נעשה בכל מילה פחות ופחות ממוקד, נתון לתחילת ההשפעה של הסם. אולם לא מספיק מהר.

האיש נופף בשרביטו והתכוון להטיל לחש כלשהו. ג'ד זז צעד אחד ימינה, והאיש צנח קדימה בחוסר הכרה, בדיוק במקום בו עמד ג'ד רק רגע לפני כן.

"Merci." אמרה הנערה בצרפתית. וג'ד הרים את עיניו מן האיש המוטל על הרצפה ואל עיניה הירוקות.

"על לא דבר." ענה לה ג'ד, "אבל אני מאוד ממליץ לך לעזוב את הסמטה הזו."

זיק של כעס ניצת בעיני הנערה. " אני חיפשתי את גרינגוּטס, בנק אקסמים, ואז אאידיוט אזה, אוּ קפץ עלי ותפס אותי במפרקי אידיים. לא יכולתי לאגיע לשרביט! אוּ- "

"- גרינגוטס?" קטע ג'ד את שטף דבריה הנרגזים. "אני יכול לעזור לך להגיע לשם." אמר, ופסע לצידה לעבר היציאה מסמטת נוקטורן.

כשהתרחקו ג'ד ולוסיל מהמקום ריחפה דמות אפלה החוצה מצללי הבניינים לתוך הסמטה, מצננת את הטמפרטורה ברמה ניכרת.

הקוסמים המטונפים שנכחו בסמטה נרתעו מן הדמות ושלפו איש איש את שרביטו. לאחר שהחליט כל אחד ואחד שלא נשקפת לו סכנה מידית החלו להחזיר את שרביטיהם לתוך הגלימות והתרחקו משם במהירות, כל עוד היה ביכולתם לעשות זאת.

אחרי הכול, סוהרסנים לא נכנסים לסמטת נוקטורן בשביל ההנאה שבדבר, רק תוך מעקב אחר מישהו. ולמען האמת, האחד הזה עקב אחר מישהו מסוים מאוד.

עכשיו הסוהרסן רכן אל הקוסם השכוב על הקרקע ותפס בו. הוא הרים אותו בכתפיו כשלפתע עצר, שלח את אחת מידיו הריריות ושלף את הקליע מכתפו של האיש.

הדבר עניין אותו מאוד, עד כמה שאפשר לעניין את המתים.

הפרק הקודם		הפרק הבא