הרמיוני גריינג'ר ואבן החכמים

את האמת, ציפיתי למשהו קצת יותר גרנדיוזי מהקוסמים,

אבל מה שקיבלתי היה כמה לבנים מעל פח זבל, בחצר מסריחה מאחורי פונדק שכוח אל.

טוב, זה היה הדבר הראשון שראיתי, אז זה גם הדבר הראשון שקיבל את פניי.הדבר הקסום הראשון.

לבנים נפתחות לשער, ומאחוריהן יש- "אוי, וואו!" פערתי את עיני, והאגריד חייך אליי.

אני לא יודעת באילו מילים לתאר את סמטת דיאגון, אבל אם אנסה, מדובר בערב רב של חפצים מרחפים, יורקי אש, מתיזי מי, משני צורה, מצווחים ומתפוצצים בצורות שונות.

שיקויים רחשו בקדרות ברחוב השוקק, מטאטאים ריחפו מול חנות ספורט ענקית, ספרים נעלמו והופיעו במקום אחר,

אנשים רצו, ילדים צחקו, ולכולם היו גלימות וכובעים מחודדים, בדיוק כמו שדמיינתי.

הייתי כל כך מרוכזת בחנויות שלא שמתי לב שינשוף כמעט התנגש בי.

"ברוכה הבאה לסמטת דיאגון!" אמר האגריד, והחל ללכת בכבדות, כשהאנשים מסביבו מחייכים אליו ומברכים אותו לשלום.

הוא משך אותנו אחריו, ומזל שכך, כיוון שכל מה שרציתי היה לעמוד במקום ולספוג את כל הרעשים ואת הקסמים והדברים המופלאים סביבי.

הוריי עקבו אחרינו בצעדים איטיים, מביטים לכל עבר בתדהמה.

האגריד הוביל אותנו לאורך השדרה העמוסה, הודף רוכלים ומברך מכרים, עד שלבסוף הגענו אל בניין גדול, לבן ומפואר.

על דלתות הכניסה התנוסס באותיו זהב השיר הבא :

 "לנכנס ברוך הבא, אך דבר אחד תדע:
מי שבגזילה אשם, כך או ככה ישלם.
לא רק אוצרות תמצא, כאן בבטן-אדמה.
 אזהרה היא לבאים: סוף גנב אינו נעים."

"אהה זה.." מלמל האגריד, ואני הבטתי בו בציפייה.

"טוב, את תראי כשניכנס" הוא המהם, והוביל אותי פנימה.

כבר חשבתי שאחרי סמטת דיאגון אי אפשר להפתיע אותי – אבל שוב טעיתי.

מול הדלפקים באולם הכניסה ישבו כמאה יצורים נמוכי קומה וארוכי אוזניים, שיניים היו מחודדות כמחטים וידיהם רזות כתולעים.

היצורים המוזרים ספרו מטבעות זהב ומדדו תכשיטים על מאזניים עם משקולות.

האגריד הסביר לי שהם בעצם גובלינים : יצורי פלא ש(בינתיים) חיים בשלום עם המין האנושי.

כששאלתי מה זאת אומרת "בינתיים" הוא השיב שאני כבר אלמד על כך בהוגוורטס.

האגריד ואני נעמדנו בתור לדלפק מסוים, וכשהגיע תורנו, האגריד אמר בקול הכי עמוק וסמכותי שהצליח לגייס : "אני רוצה לפתוח כספת".

הגובלין לא התייחס אליו יותר מדי, ורק הוציא קלף ועט  נוצה (באמת?! למה הם לא משתמשים בעטים רגילים? ומה הקטע של הקלף? זה לא היה בשימוש לפני מאה שנה בערך??) והחל לכתוב משהו במהירות.
"שם?" הוא שאל, והאגריד ענה "גריננג'ר הרמיוני. ואנחנו רוצים להמיר את הכסף של המוגלגים לחרמשים".

הגובלין הרים את מבטו, ובחן אותי ואת הוריי. אחר, הנהן , תלש את הדף שעליו כתב, ואמר לנו לגשת לדלפק הראשי ולתת את הפתק לפקיד שעמד שם.
האגריד הנהן חזרה בחשיבות עצמית והחל ללכת לכיוון הדלפק.

"הם הגובלינים האלו, אם אתה לא מתנהג אליהם בקשיחות הם כאן יחשבו שאתה גנב או מישהו חלש.."

אך הוא נאלץ להפסיק את ההסבר, כי בדיוק הגענו לדלפק הגדול מכולם, והאגריד נתן לפקיד הגובלין את הקלף, שעוד היה רטוב מהדיו הכחולה שעליו.

"הממ.. כספת מספר 291 פנויה... קחו את המפתח הזה.." הוא מלמל, והוציא מתוך מגרה בשולחנו מפתח זהב זעיר.
"בלזור!"הוא פנה לעבר גובלין מזוקן ודוחה למראה בעניבה שחורה צנועה.

יבלת גדולה עיטרה את הזקן האפור שלו, ואני השתדלתי מאוד לא לבהות בה כשהוא ניגש לפתוח לנו את הקרון שבו ניסע לכספת.

כן, אמרתי קרון.

עלינו עליו, אני נרגשת והוריי חוששים. האגריד גרם לקרון לצווח מעט ולנטות שמאלה, אבל לבנוסף יצאנו לדרך.

בלזור ניווט בשיטתיות ובמיומנות את הקרון הקטן שלנו מתחת לאדמה, וכעבור כמה דקות נגלה לפנינו עולם תת-קרקעי עצום ממדים.

אמא, אבא ואני, עצרנו את נשימתנו באחת. האגריד צחק בגיל, ואפילו הגובלין חייך מעט, חושף שיניים חדות.

זה היה מראה מדהים!

איך יכול משהו בגודל כזה להסתתר מתחת ללונדון?!

עכשיו הבנתי למה האגריד התכוון כשאמר לי "את תראי כשניכנס" כשקראתי את השיר בכניסה.

אני באמת מרחמת על מי שינסה לפרוץ לכאן. סביר להניח שייתקע כאן לנצח ולעולם לא יצא.

המחשבה גרמה לי לצמרמורת.

"גרינגוטס זה המקום הכי בטוח בעולם להחביא בו אוצרות וכסף" אמר לי האגריד.

לא יכולתי שלא להסכים. 

לבסוף הגענו לכספת. ירדנו מהקרון ועמדו מול דלת פלדה. לא ידעתי מה עושים עכשיו, אז הבטתי בהאגריד.

האגריד הביט בגובלין. הגובלין הביט במכונה כסופה קטנה שהוציא מכיס מקטורנו.

"כמה יש לכם להחליף לזהב?" הוא שאל.

האגריד מיהר לשאול את הוריי כמה כסף הם יכולים להמיר בשבילי.

אבי עדיין הביט על הקירות והמעברים בתדהמה, לכן אמי לקחה פיקוד על העניינים והוציאה מתיקה ערמת שטרות בסוך כמה מאות פאונד.

הגובלין לקח את השטות, תחב אותם במכונה, ולחץ על כמה כפתורים.

המכונה החלה לשקשק, והגובלין הצמיד אותה לדלת, שלא נראה שהייתה לה ידית כלשהי.

לפתע נפסק השקשוק המתכתי, ובלזור הוציא את המכונה הקסומה מהדלת בקול פקיקה גדול.

הוא ביקש ממני את המפתח, ואני הושטתי לו אותו בחוסר הבנה.

רק כשהוא החדיר אותו לדלת, שמתי לב לחריץ קטן בצורת פתח מנעול שהיה באמצע הדלת.

הפלדה נגררה כלפי מעלה ברעש מצמרר, והכספת נפתחה, חושפת הר קטן של מטבעות זהב, נחושת וכסף.

חייכתי והתחלתי למלא את הארנק שהבאתי איתי מהבית מבעוד מועד.

אחרי שהארנק היה כבד מספיק לטעמי, הינהנתי אל הגובלין, שדפק על קיר הכספת שלוש פעמים באגרופו הקטן והמיובל.

הדלת החליקה חזרה למקומו באותו צליל רועש וצורם.

אמא הנהנה אליי, ונראה שהבינה שזה לא כל כך מסובך כמו שחשבה.

זו הייתה רק ההתחלה, למען האמת.

אחרי שיצאנו לאור השמש חזרה, האגריד מתח את שריריו והביט לצדדים. הרחוב היה עמוס, והבחנתי בכמה ילדים שנראו בני גילי, מלויים בהוריהם.

כולם לבשו גלימות בצבעים כהים ונראו ממהרים, אך גם שמחים. שנת לימודים חדשה היא דבר מרגש, לקוסמים ולחסרי-קסם כאחד.

"אז, את צריכה כמה דברים לבית הספר, נכון?" הוא שאל, מעיר אותי מהרהוריי.

מיהרתי לפתוח את המעטפה ולהוציא משם את רשימת הציוד שקיבלתי.

"בואי נתחיל בחנות הספרים" אמר, והוביל אותנו לחנות גדולה ומלאה בקוסמים.

מוכר טרוד למראה ניגש אלינו, כשספר קטן וכסוף מכרסם (כן!! מכרסם!) את שולי גלימתו.

"איזה ספרים את צריכה?" הוא שאל בשעמום.

הבטתי בדף והקראתי ממנו בזהירות.
"אני צריכה את 'ספר הכשפים הבסיסי רמה א', את 'תולדות הכישוף', 'תורת הקסם', 'מדריך שינוי צורה למתחילים',
'אלף עשבים ופטריות קסומים' ואת 'כוחות האופל: מדריך להגנה עצמית' " אמרתי לו.

המוכר הנהן והלך להביא את כל הספרים שהקראתי מהרשימה.

כשחיכינו לו, בחנתי את כל הספרים שסביבי. היו שם כמה ספרים בכריכות מוזרות מאוד, עם כותרות מפתות, או אפלות, או אפילו מצחיקות.

כשהוא חזר, ערימת ספרים מרשימה בידיו, שאלתי אותו אם ישנם ספרים על עולם הקוסמים ועל בית הספר שאוכל לקרוא.

הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש, בחן את הוריי, ואז הביט בהאגריד.

"בת מוגלגים?" שאל.

האגריד הנהן, ללא שמץ מבוכה בפניו. הערכתי אותו על זה.

"תוכל להחזיק את זה?" שאל את האגריד, והעמיס את ערימת הספרים על האגריד המופתע. הם נראו קטנים יותר בידיים שלו.

"בואי אחריי" קרא, והוביל אותי אל מעמקי החנות. הוריי המבולבלים נשארו מאחור, סופגים את כל ההתרחשות המוזרה והזרה סביבם.

הגענו אל ערימת ספרים מרופטת למראה שנראו כאילו עברו ידיים רבות.

"אל ספרים יד שניה, שאנשים מכרו לנו חזרה לאחר שסיימו לקרוא אותם" הסביר המוכר.

שמחתי לדעת ששירות כזה קיים. אולי הוא יקל עליי לקנות ספרים במחיר מוזל יותר בעתיד.

"הספר הזה, מלמד על כל ההיסטוריה של הוגוורטס" הוא אמר, והושיט לי ספר משעמם למראה בעל הכותרת "הוגוורטס - תולדות".

לא יכולתי כבר לחכות לקרוא אותו. מעניין אילו סודות הוא צופן בין דפיו.

"הספרים האלו מספרים על ההיסטוריה של הקסם. אלו ספרים יותר עיוניים, אבל הם אמורים לעזור לך להכיר את עולם הקוסמים טוב יותר".

עוד שלושה ספרים נוספו לערימה הקטנה והיקרה שלי.

"אלו שני כרכים שמפרטים שושלות קוסמים. תיזהרי לא להיכוות מהדפים השחורים יותר, אלו משפחות שהפנו עורף לצד הטוב והצטרפו לאת-יודעת-מי בשנים האפלות".

לא ידעתי במי מדובר. קוסם אפל כלשהו?

הנחתי שאוכל לקרוא עליו בספרים שנתן לי. יש לי כל כך הרבה להשלים!

לאחר שנתן לי עוד כמה עלונים ועצות, הוא הוביל אותנו לקופה, ונקב במחיר לא נמוך.

הוצאתי את ארנקי, וניסיתי לבד לספור את המטבעות. המוכר הביט בי באותו מבט משועמם, לא שופט אותי על חוסר היכרותי עם המטבעות המוזרים,

אך תור של אנשים נרגזים החל להיאסף מאחורינו. לבסוף הצלחתי להביא לו את כל הסכום, ויצאנו מראש התור עם שק גדול עמוס בספרים.

השמש בחוץ הייתה חמימה, ונראה שהוקל להוריי לצאת מן החנות המחניקה. ממילא כולם הסתכלו עליהם והתלחשו. 

שמעתי את המילה מוגלגים יותר פעמים משרציתי לשמוע.

אחרי שיצאנו משם, האגריד לקח אותנו לחנות שבה מוכרים מצרכים וציוד לשיקויים, כמו קדרות ומאזניים בכל הגדלים.

לאחר מכן היה זה תורה של חנות הגלימות, חוויה דוקרנית ולא מאוד נעימה.
עברנו בדרך ליד חנות מטאטאים שמשכה את תשומת ליבם של נערים רבים, ולבסוף האגריד עצר מול חנות קטנה וצנועה שהתנוסס על דלתה השם "אוליבנדרס".

"אני לא אוכל להיכנס לפה, החנות נורא צפופה. את פה תקני לך שרביט, ואני אחכה לך" הוא חייך אלי. 

חייכתי בחזרה, והבטתי בהוריי. שרביט היה הדבר שחיכיתי לו יותר מכל.

אמא ואבא החליטו להישאר בחוץ גם הם. נראה שהם ראו יותר מדי דברים קסומים ליום אחד.

נכנסתי בדלת. פעמון בישר על בואי בדנדון קל, אך לא נראה שהיה מי שישמע אותו.

מדפים-מדפים של קופסאות מוארכות מילאו את רוב החלל, ושולחן עבודה לא גדול תפס את מעט המקום שנשאר בחדר הצפוף.

"שלום?" קראתי לחלל האוויר.

האוויר נענה לי, ושמעתי קול שאומר "רק רגע!"

אז, מאחורי ערמות הקופסאות, יצא האיש המוזר ביותר שראיתי מעודי.

הוא לא היה גדול כמו האגריד, ולא היה לו כובע מחודד,

רק גלימה שחורה ממשי עטפה את גופו השדוף, והיא הייתה מלאה בחומרים רבים ובבקבוקוני זכוכית מצלצלים.

כל כולו שידר מין סקרנות מטורפת, ועיניו ממש בלטו מחוריהן כשסרקו אותי מכף רגל ועד ראש.

"במה אוכל לעזור לך, יקירתי?" שאל האיש, ואני הבנתי, בחרדה מסוימת, שזהו מר אוליבנדר, מוכר השרביטים.

הפרק הקודם		הפרק הבא