משחקי הרעב 74.5

המחשבה היחידה שעברה בראשי בזמן שאני ואיידן צעדנו בדממה לעבר היכל הצדק הוא אני עומדת למות. למות, או מוות בכלל הוא דבר כל-כך מופשט. איך אני יכולה לחיות בהמתנה למוות המממש ובא? הפרידו ביני לבין איידן ואפילו לא העזנו להחליף מבטים זה עם זה. לעיתים לא רחוקות במיוחד נבחרים במחוז 12 נער ונערה שמכירים זה את זו. והשנה כידוע, זה קרה. בחדר העתיק והמאובק בהיכל הצדק התיישבתי על ספת בד קטיפה עתיקה ועננת אבק אדירה עלתה ממנו כשהשלכתי את עצמי עליה. כל מה שיכולתי לעשות, הוא לשבת בגב מקומר ולהביט בבירכי. ראשון נכנס ראד בפרצוף קשוח ואטום, לבד. אני שמחה שהוא לא הביא את איימי איתו. אלו הדקות האחרונות שנותרו לנו יחד בעולם הזה ואני שמחה שאני מבלה אותן ביחידות. הוא ניסה לשמור על אשרת פנים קפואה על מנת לא לפרוץ בבכי. "לייס,"  הוא אמר, אך קולו נשבר ועיניו התמלאו בדמעות. ליטפתי את פניו. לקחה לו כחצי דקה להתעשת ולאסוף את עצמו ואז פניו הפכו רציניים. "את יכולה לעשות את זה, לנצח."
אני הספקתי כבר להרגע, והרגשתי את הגוש בגרון משתחרר, "אני לא."
הוא התחיל לגמגם "אבל, אבל... רק בשנה שעברה היינו המחוז המנצח! ולא חזר אלינו מנצח אחד, אלא שניים! ואולי, אולי, אולי הם יצליחו להחזיר גם אותך וגם את הבן של ההיימברידג'ים. אני יודע כמה המשפחה הזו חשובה לך."
 לא הצלחתי לחשוב על שום דבר לענות מלבד, "לא."
"מה, לא?! מה?! את לא קולטת, אין לי חיים בלעדייך. את כל מה שנשאר לי! אני לבד." אז קולו נשבר שנית "לבד..." והדמעות חמות זלגו על פניו. זו הפעם הראשון שהוא נשבר מאז שאמא מתה. הוא תמיד היה כל-כך קשוח, החזיק אותי ואותו. בלעדיו לא הייתי מסוגלת להתמודד. ועכשיו, איך התהפכו היוצרות, אני העגל שמובל לשחיטה ואני היא זו שמנחמת ומרגיעה אותו. "לפחות תנסי." היו שתי המילים היחידות שראד הצליח להשחיל מבעד לדמעותיו.
"אתה לא לבד! אתה בחיים לא תהיה לבד, יש לך את איימי ולוקאס ועוד כל-כך הרבה אנשים שאתה חשוב להם. ואני אשתדל, אני מבטיחה." אמרתי "ולך תדע, אולי הם באמת יצליחו לשנות את החוקים." אמרתי, אפילו שלא האמנתי לשום מילה שיוצאת מפי אבל אולי ניסיתי לשקר ולנחם את עצמי. אך אז נכנס אוכף השקט והתריס בראד לצאת.

אחריו ליליאן התפרצה לחדר, מדדה עם בנה על ידיה ששיערו אדום כמו של אביו אך בעל עיניי תפר אפורות ובוהקות. היא חבקה אותי בחוזקה בעוד בנה שנמצא בינינו נמחץ והחל לפרוץ בבכי. התנתקנו והיא החלה להרגיע אותו. "אני לא יודעת מה אעשה בלעדייך." היא אמרה. "אני אתגעגע אלייך כל-כך." היא התחילה לבכות. עניתי בעצב "גם אני." היות שמה שהיה לי מייאש ומשחרר ביחד הוא, שהיא היחידה שמאמינה לי. שמאמינה שאני הולכת למות. 

אחרון נכנס, מי אם לא אחר, לוקאס. פניו היו אדומים ועינייו נפוחות. קמתי לקראתו והוא ישר נעל אותי בחיבוק. דמעות התחילו לזלוג מעיניי, מי אם לא הוא יצליח לשבור אותי. "מה עם איידן, הוא בסדר?" שאלתי ולוקאס שחרר אותי מהחיבוק הלוחץ ונגב את הדמעות מפני. לקח לו רגע להתעשת והוא אמר "הוא כל-כך מבוהל, לא מדבר. אני לא יודע מה לעשות לייסי. איך אני אוכל לצפות במשחקים השנה? שניהם מהאנשים שאני הכי אוהב ב... חיים האלה, לא עומדים לחזור. ובמקרה הכי טוב שיכול להיות, רק אחד יחזור." הוא חפן את פניו בידיו.
"אני וראד דברנו על זה עכשיו. אולי קטניס אוורדין ובן הדוד שלך פיטה, יכולו לשנות את החוקים! אולי הם יצליחו ושנינו נחזור הביתה."
שביב קטן של תקווה אר בפניו אך הוא דעך כשנייה אחרי שהופיע. "הם לא יצליחו לייסי." הוא אמר.
אולי לא, אבל כל מה שאנחנו יכולים זה לקוות." אמרתי. <BR>"לייסי, את באמת חושבת שאני לא מזהה מתי את משקרת?" הוא גמגם "הלוואי שהייתי יכול להתנדב. הלוואי. הייתי מציל את אחי ומגן עלייך, עושה הכל על מנת שתחזרי הביתה."<BR>"אתה יודע שבחיים לא הייתי נותנת לך למות למעני." הנדתי את ראשי נחרצות.<BR>"אז היינו מתים ביחד!" הוא צעק.<BR>לרגע שררה דממה בחדר אבל אז העזתי לענות. "בחיים לא הייתי נותנת לך למות למעני. לך יש משפחה. משפחה שאוהבת אותך. אתה צריך להיות שם בשבילם. לי יש רק את ראד, ולו יש את איימי. אתם תשרדו בלעדיי!" <BR> "לא! לא! לא!" הוא גם מספת הקטיפה הישנה וצעק במלאו קולו "איך את יכולה לדבר ככה?" ווריד גדול של כעס התנפח בצווארו. בחיים לא ראיתי אותו כועס ככה, או כועס בכלל. הוא היה כל-כך טוב מזג. אך אחרי רגע הוא נרגע והתיישב בחזר על ידי. הוא אסף את כפות ידיי בידיו ונישק אותן. ואז את שחרר את יד ימינו ופשפש בכיסו. <BR>אחרי רגע הוא הוציא טבעת ברונזה פשוטה משובצת באבן קטנטנה. "זו טבעת אירוסין שעוברת לי במשפחה. סבא שלי היה החבר הכי טוב של ילדה שאחיה היחיד הגדול היה כורה פחם מהתפר ומצא את האבן ובאמצעות צורף יצר ממנה טבעת ובאמצעותה הוא עמד להציע לנערה כל שהיא נישואין אך היא גרה בתפר ומתה מדלקת ריאות או משהו. אז הוא נתן אותו לאחותו שגם נהרגה במשחקי הרעב שנתיים לאחר מכן. דעתו של האח נטרפה בעקבות האירועים האלה, אז כשההורים שלה פינו את החפצים שלה הם נתנו לו את הטבעת כמזכרת. מאז היא עוברת במשפחה, ואני רוצה להעניק לך אותה. מותר לך להכניס משהו אחד לזירה ואני רוצה שתמיד תזכרי שם בקפיטול שאני מחכה לך, ושאת ואיידן תעשו הכל כדי לחזור כשני מנצחים. ושברגע שתרדי מהרכבת בחזרה, אני אעשה אותך אישתי." ברגע שהוא סיים התחלתי לבכות. הקפיטול מונע ממני את העתיד שתמיד חלמתי עליו. אני מרגישה כל-כך לכודה. אני רוצה להאמין שאני ואיידן נחזור, אבל הסיכויים כל-כך קלושים שאפילו אחד מאיתנו יחזור.<BR>נעמדנו וחיבקנו זה את זו בכל הכוח, אבל באותו הרגע נכנס אוכף השקט וקרע אותו ממני. לנצח כנראה.

עלינו לרכבת מלווים במצלמות. מנגבים באגרסיביות את שברי הדמעות שלא הספקנו לנגב עדיין. עלינו אל קרון הרכבת בשתיקה בעוד פיטה מלארק, קטניס אוורדין, היימיטץ' אברנטי ואפי מהקפיטול הצטרפו. "אז, אחרי המשחקים הנהדרים שהיו בשנה שעברה, החלטתי להשאר במחוז שלכם!" אמרה אפי במבטא קפיטולי, מחכה לקריאות צהלה. אך כל מה שקיבלה היא דממה רועמת מלבד הערתה הצינית של קטניס "אני כל-כך שמחה, אפי". אפי, שכנראה לא שמעה את הסרקזם שבקולה חייכה לעצמה והתיישבה על אחת מספות העור שבקרון.

הרכבת החלה לנוע, אך יכלנו לחוש רק בתנועה מועטה. "אז, השנה יש לנו... שלושה מדריכים?" איידן אמר את המילים הראשונות ששמעתי אותו אומר באותו היום. אני התרחקתי וישבתי על כורסא מאחוריו ונדהמתי כמה הוא דומה ללוקאס מהעורף.
"כן," ענתה אפי "האמת היא שהנשיא סנואו המקסים" קטניס עוותה את פניה "ביקש במיוחד ששני המנצחים הצעירים ידריכו השנה. אך היימיטץ' יקירנו, לא מוכן להחמיץ דבר. נכון, היימיטץ'?" אמרה בחיוך מאולץ להחריד.
"כן... בוודאי." היימיטץ' ענה בעייפות. השנה הוא שיכור פחות מבשנים הקודמות. זיהיתי זאת ע"פ הריח. למדתי להכיר אותו בעקבות בשנה האחרונה. שנה שעברה אחרי האסיף, ראד היה כל-כך לחוץ שיקחו אותי למשחקים אז אחרי שנבחרו קטניס ופיטה, הוא קנה בקבוק משקה אלכוהולי מהכירה. הזמנתי אליי את לוקאס, שהיה קודר ומדוכדך מיציאת שמו של בן דודו באסיף ואת ליליאן שהייתה בהריון מתקדם. כשראד הלך עם איימי למקום המחבוא המסתורי שלהם, אני ולוקאס ניצלנו את ההזדמנות וירדנו על כל הבקבוק. ליליאן הביטה בנו כל הלילה משטתים והתפקעה מרוב צחוק. מה שבאמת היה מצחיק הוא, שירדו לה המים באותו הלילה.

אבל עכשיו אני כאן, על הרכבת. הגנבתי מבט את הטבעת שלי. אך אז היה לי דחף עצום להסתכל במחוז 12, כי אז הבנתי שזו היא הפעם האחרונה שאראה אותו. המקום היחידי שקראתי לו אי פעם בית מתרחק ונעלם ואיתו האנשים שאהבתי, שהפכו לרוחות.

הפרק הקודם		הפרק הבא