השקרים והסודות בדרך להחלמה

וויתור זכויות וכל זה...
זמן: החופש בין השנה ה-4 ל-5 של הארי רון והרמיוני
נקודת מבט: ג'יני

אחזתי את המכתב חזק ביד כאילו אם ארפה הוא יצרח את תוכנו.
אני פשוט לא יודעת מה לעשות, בטח דמבלדור ישים לב שאין מכתב תשובה... מה אני אעשה?!
"יוהו! ג'יני! מה יש לך בזמן האחרון?!" אמרה הרמיוני בכעס. עצבנית... האיניקרסיה הזאת גורמת לי לבכות הרבה. מאוד לא כיף.
"אני הולכת רגע רון. צריך לארגן את החדר, הארי יבוא בקרוב" אמרה וקמה.
אני חייבת להכין משהו שיעזור לי... במכתב רשום שהוא יצפה למכתב תשובה...
'אלבוס היקר,
קראתי את המכתב, אני מאוד מאוכזבת ממנה.
אטפל בזה במלוא כובד הראש הראוי,      
תודה,               
         מולי'
שירבטטתי בכתב ידה של אמא. מספיק טוב. בערך.
הרמיוני עומדת עדיין שם! היא ראתה אותי כותבת את זה? כנראה שלא... לפחות מקווה.
רגע! היא בת מוגלגים! היא יודעת הרבה על זה! "הרמיוני, את יודעת מה זו אניקרסיה?" שאלתי אותה בזמן שהחבאתי את הקלף בכיס שלי.
"מה?!" שאלה כאילו נפלתי כרגע מהירח. "לא חשוב..." מלמלתי והרגשתי את הסומק מתפשט בלחיי.
"מחר הארי מגיע לא?" שאלתי אותה. שאלה נורמלית. נראה לי. "לכי לרון מחר, גם אני אבוא" אמרתי מהר. 
היא הנהנה. היא מודאגת. מבינה אותה.
הסתכלתי על שעון היד שלי, השעה היא 22:48. "בואי נלך לישון. מחר יהיה יום עוד יותר ארוך..." מלמלתי ונכמסתי למיטה.
אין לי כוח לעוד שתיקות מעצבנות. "צודקת..." היא מלמלה וכיבת את האור. נשכבתי במיטה. מחר יתחיל יום חדש, יותר טוב.
"ג'יני קומי!" צעקה הרמיוני וניערה אותי. התרוממתי בבהלה וראשי התנגש בידה.
"את בסדר?" שאלה ושיפשפה את ידה האדומה. "כן..." מלמלתי בחוסר ריכוז.
"מה השעה?" שאלתי אותה. "10:30, מולי אמרה לי לבוא להעיר אותך" אמרה בשקט.
העפתי את השמיכה והתרוממתי, כאב חזק עדיין פעם בראשי. ירדנו למטה, השקט צרם לי באוזן.
אני כבר רגילה לכל הצחוק שיש בבוקר, גם בצעקות של אמא על פרד וג'ורג'. הכל נעלם עם שובו של וולדמורט. הכל נהרס.
כל לילה שאני הולכת לישון אני רק מתפללת שכל זה חלום רע וכשאני אתעורר בבוקר הכל יהיה רגיל, שוב ניהיה במחילה, שוב פרסי ידבר איתנו...
כי נמאס לי מהבית הישן הזה, בכל מקום חפצי אופל וגם רגל הטרול במסדרון לא תורמת לאווירה.
והדיוקנים כאן... פשוט זוועה. בעיקר הדיוקן הצורח של אמא של סיריוס.
ראשי הגמדונים המקופדים, זה פשוט אכזריות!
אין לי מושג איך סיריוס שייך למשפחה הזאת, זה שהוא מריר זו כבר תוצאה של שהיה באזקבן במשך 12 שנים תמימות על פיצוץ ענק ברחוב מלא מוגלגים והרג 12 אנשים,
אהה וכל מי שהכיר אותו קצת יותר היה בטוח שבגללו ג'יימס ולילי פוטר מתים, למרות שג'יימס היה חברו הטוב ביותר. הרשימה עוד ממשיכה וגם סיריוס לא עשה אף אחד מהדברים האלו. זה יכול לעשות בן אדם ממורמר.
יופי! דלת המטבח סגורה! "הישיבה של המסדר בטח כבר התחילה..." מלמלה הרמיוני כשהגענו למטה. יש ישיבות לפעמים 3 פעמים ביום.
"בואי נעלה לחדר של רון לסיים לעזור לו לגמור לסדר את החדר, הארי מגיע היום בלילה והחדר נראה כמו ערימת בלגן אחת" אמרתי לה.
היא הינהנה בראשה.
עלינו חזרה למעלה ודיוקנים הביטו בנו במיליון עניים.
פתחנו את החדר של רון והוא לא היה שם, הפתח לעליית גג היה פתוח לרווחה.
"תסתום כבר חתיכת יצור מעצבן!" שמעתי אותו צועק.
עליתי למעלה, לעליית הגג וראיתי אותו מנסה להזיז משהו שעיר. "מה זה?!" שאלתי אותו בבהלה, הוא קפץ כאילו שמע כרגע שגילו את כיכר גרימולד! "הדבר הזה, זורק עליי צינורות!" אמר בייאוש והפסיק לנסות להזיז את הגוש שיער.
לפחות משהו שדומה למחילה, יצור שעיר זורק על רון צינורות...
הוא ירד מעליית הגג ואני בעיקבותיו, הוא נעל את הדלת העליונה לשם.
הבטתי מסביב והחדר נראה כמו פח זבל, אם אמא הייתה רואה את זה היא הייתה מתעצבנת יותר מהפעם שהיא תפסה את פרד וג'ורג' עם האוזניעזר...
שלוש וחצי שעות... שלוש וחצי שעות אנחנו מסדרים ומנקים את החדר! סוף סוף הוא נראה כמו חדר שאפשר לחיות בו! בטוח כבר נגמרה הישיבה.
התחלתי לעבור במסדרונות האפלים והחשוכים כדאי להגיע למטה, אני פשוט שונאת את הבית הזה מכל הלב.
ליד מחזיק המטריות ראיתי את קינגסלי ואת מודי מתלחששים "היום בערב? אתה בטוח?" שאל מודי בקולו החורק "הם חושבים שזה יהיה בעוד שבועיים וחצי" סיים קינגסלי את דבריו בשקט ורוגע.
עברתי לידם כאילו לא שמעתי כלום והרגשתי איך העין של מודי עוקבת אחריי.

 
מה דעתכם??? תגובות בונות יתקבלו בשמחה :)
הפק לא יצא משהו אבל די בסדר, לא?

הפרק הקודם		הפרק הבא