לחיות בלי תקווה

"על מה אתה מדבר, אבא שלי?" היא הרצינה והביטה בי בתמיהה.

"סופיה, אל תיתממי, זה לא יעזור."

"אתה בטוח שאתה מדבר על אבא שלי?"

"סופיה, אומנם אני לא מכיר אותו, אבל כבר ראיתי אותו מקרוב."

"אבל זה לא יכול להיות אבא שלי, אבא שלי הוא נמושה, זו אמא שדואגת להכל."

הבטתי בעיניה, מנסה לפענח אותה. הרגשתי שאני מתעלף, אבל לא בדיוק. וצללתי לתוך העיניים החומות. היא אמרה אמת, אבל יש עוד משהו.

חזרתי לגופי שוב בעודי רואה את סופיה מצחקקת. פתאום הכאב חזר אלי, הראש, הראש...

"אמרת לי שהבעיה תיפתר אם אשתמש בשרביטו של מישהו אחר!"

ראיתי אדם זקן שוכב על ערימת סמרטוטים על רצפת אבן וצורח צרחה מזעזעת ומתמשכת, צרחה של ייסורים בלתי נסבלים.

"לא! לא! אני מתחנן, מתחנן."

"אתה שיקרת ל... ...דר!"

"לא שיקרתי. אני... שלא שיקרתי."

"ביקשת לעזור לפוטר, ל..."

"תום, תום. אתה לא יכול לעשות לי את זה" זאת היתה סופיה, קמתי, מהרהר.

"תום, אתה בסדר?"

"כן, כן." עניתי

היא חיבקה אותי ואמרה "אולי לא כדאי שתמשיך לעשות את הדבר הזה"

"לא, זה לא זה, ואת יכולה לקרוא לזה בשם"

"אבל 'צלילה' לא מתאר את זה מספיק טוב, אני מרגישה ממש רוח רפאים שנכנסת לתוכי." היא התלוננה

"אבל תום, מה קרה?" ניסתה שוב

"אני לא יודע, אני לא יודע." השבתי
 

"את בטוחה שאת רוצה להבין את זה?" שאלתי, יודע את התשובה מראש.

"אני כאן, לא?"

"טוב, אבל אני הזהרתי, לא אמורים להתעסק עם התת מודע"

"פרויד היה אומר, התת מודע חוסם בפנינו מידע רב ערך שיפגע בנו, אך גם התת מודע עלול לטעות לפעמים"

"גם פרויד היה יכול לטעות." אמרתי, למרות שידעתי שאין טעם להתווכח.

"נכון, אז אולי הוא טעה וזה טוב לחדור לתת מודע, הוא הרי עשה את זה כל כך הרבה פעמים."

"טוב, ניצחת." אמרתי, רוצה לסיים את הטיפשות הזו. היא חייכה. 

"תשבי ישיבה מיזרחית, זה עוזר בהתחלה." התחלתי להסביר ולתדרך אותה."גב זקוף. עכשיו, תסתכלי לי בעיניים. יופי, תנסי לרוקן את הראש שלך ממחשבות, תתרכזי לתוך עיניי עכשיו."

"אני לא יכולה" היא אמרה, קמה. "אבל אני חושבת שיש לי משהו אחר שאפשר לעשות"

"מה?" שאלתי. 

"אני יכולה לגרום לאבא שלי לאפשר לך להיכנס לראש שלו."

"איך?" שאלתי בתמימותי.

"יש לי את השיטות שלי." היא השיבה והזעפתי את פניי.

היא נשברה והסבירה, "אני יכולה לגרום לאימא להתעכב עוד שעה בעבודה, זה יגרום לו להיות חייב לי טובה גדולה מאוד"

"אוקי, תגידי לי כשהוא יהיה מוכן." אמרתי וקמתי. ליוויתי אותה לביתה.

"תודה שבאת, אני באמת מרגיש יותר טוב"

"בכיף,ובהמשך לשיחתינו, השכנה הנוכחית שלך גם יכולה לא רק לנשק טוב, אבל אתה צודק היא מאוד טובה בזה, לפחות יותר מהשכן הנוכחי שלה"

לא ביזבזתי רגע וישר התקרבתי, מחבק אותה, מביט בעיניה. היא המשיכה את קשר העין, שמה את ידיה סביב צווארי, ומצמידה את שפתיה הרכות לשפתיי. נשארנו ככה כמה שניות ואז לשוני השתחררה לתוך פיה ולשונה השתחררה לתוך פי. ידי ירדו מגבה למותניה ולישבנה.

כעבור כמה דקות שנידמו כמו נצח, נצח נעים, שמענו "תום, מה לעזאזל אתה עושה?!"

ושם ראיתי את דוד ג'ו, האיש שפגשתי בגן ואבא של סופייה שדומה מאוד לאיש שפגשתי בגן.

הפרק הקודם		הפרק הבא