מעבר מימדים

"של מי היה הרעיון הגאוני להיכנס כקבוצה?" שאלה סיוון.

המערה שבתוכה נחתו הייתה קטנה מכדי להכיל עדר מסתער של שמונה נערים, כשכל אחד מהם סוחב תיק ענק, וכולם מצאו את עצמם מתגלגלים בערמה של תיקים וגופים על הרצפה.

"זה היה רעיון של לי," השיבה סתיו.

"אני מכחיש!" נשמע קולו של לי ממקום כל שהוא בתוך ערימת הנערים.

"בואו נפסיק להאשים אחד את השני, ונקום על הרגליים," קולו של עומר נשמע מעומעם, כאילו הוא נמחץ לתוך תיק.

סיוון התאמצה להזדקף.

נוגה נעמדה לידה גם היא, ושתיהן חילצו את סתיו, שהייתה תקועה מתחת לתיקים של עידן ולי.

מאיה הוציאה פנס מהתיק והדליקה אותו. לאחר מכן היא הוציאה מתיקה שבעה פנסים נוספים וחילקה אותם בין כולם.

מנהרה אפלה נגלתה לפניהם.

"מערה חשוכה..." מלמל לי. "אני לא חושב שזה יהיה חכם להתקדם."

"אני לא חושב שיש לנו ברירה," אמר עומר.

השער, שעד עכשיו הבהב קלושות מאחוריהם נעלם לחלוטים בהבהוב גסיסה אחרון.

"קדימה," אמרה מאיה. "אנחנו לא פורשים עכשיו. זאת בסך הכל מערה. קטנטן עלינו."

"מערה חשוכה," ציין לי.

"הגיע הזמן להתגבר על הפחד," אמרה סתיו וטפחה על כתפו.

"איזה פחד? אני לא מפחד מהחושך!" אמר לי.

"אז אולי תלך ראשון?" הציעה סיוון.

"מה פתאום? אני ג'נטלמן! גברות קודם!" אמר לי.

סיוון נחרה בבוז והתחילה להתקדם במנהרה.

קירות המנהרה היו מחוספסים, ומדי פעם בלטו סלעים מחודדים מתוך הקירות.

סיוון הציצה בנוגה.

במהלך שבעת השבועות האחרונים היא הייתה צריכה להסתיר ממנה את הסוד הזה, הסוד על המימד הנוסף.

וזה היה קשה.

גם היא וגם סתיו התקשו לשמור סודות מפני נוגה.

לא פעם היא כמעט תפסה אותם מתאמנות בחשאי על הכוחות הקסומים שלהן בהדרכת הספרים שקיבלו מדיק.

מתבאסת על החיים? סתיו פלשה למחשבותיה וקטעה את הרהוריה.

לא סיכמנו שאת צריכה להודיע לפני שאת נכנסת לי ככה לראש? שאלה סיוון בכעס.

לא שאני זוכרת, השיבה סתיו.

חיבור טלפתי מטופש, רטנה סיוון.

תתעודדי, זה לא כזה נורא. אנחנו מתקשרות ככה מאז שהיינו ילדות קטנות. זה מוגזם לצפות שתתרגלי לזה?

זה מוגזם לצפות ממך להתחשב בפרטיות שלי?

האמת היא שכן, השיבה סתיו. אני אחותך התאומה. אני אוסרת עלייך לקבל פרטיות. ועכשיו אני פוקדת עלייך לגלות לי למה את כל כך מדוכאת.

פוקדת עליי? שאלה סיוון בתדהמה. אלה שיאים חדשים של חוצפה.

היי! בלי העלבות! אני עדיין אחותך הבכורה!

בשתי דקות וחצי! זה לא נחשב!

לא רוצה לגלות לי למה את מדוכאת, לא צריך, אמרה סתיו. באמת סליחה שאני דואגת.

סיוון נאנחה. חשבתי על נוגה. המסכנה גילתה רק עכשיו על המימד הנשכח, והיא כבר נזרקת לתוכו. אין לה מושג מה צריך לעשות! זה לא נראה לי הוגן.

זה באמת לא הוגן, אמרה סתיו. אף אחד לא אמר שיש הגינות בחיים. אבל לפחות יש לה אותנו. ואת אח שלה. זה גם משהו.

סיוון חייכה.

זה לא היה חיוך שעלה על פניה. זה היה משהו אישי יותר.

חיוך שמיועד לאחותה בלבד, והיא העבירה לה אותו באופן טלפתי.

שמחה לעזור, היא שמעה את סתיו אומרת. תמיד כאן בשבילך. בין חמש לחמש וחצי.

הפעם החיוך הגיע לפניה של סיוון.

לי בחיים לא היה מוכן להודות בכך, אבל הוא באמת קצת פחד מהחושך, וצעידה במנהרה צרה לא הועילה למצבו.

היא רק גרמה לו לחשוב שאולי הוא גם קלאוסטרופובי.

"מה אנחנו אמורים לעשות?" הוא שאל את עומר. "פשוט ללכת במנהרה? זאת הבחינה הכל כך קשה שלנו?"

"פשוט תמשיך ללכת," אמר עומר. "במקומך לא הייתי מתלונן על זה. אני דווקא שמח שזה כל מה שאנחנו צריכים לעשות."

"זה פשוט נראה לי מוזר," אמר לי. "אולי זאת מלכודת."

"סביר להניח שזאת מלכודת," אמרה מאיה. "אנחנו מתקדמים ישר לעבר הסכנה. המבחן שלנו כנראה נמצא בהמשך הדרך."

זה ממש לא שיפר ללי את ההרגשה.

הוא הרגיש לכוד.

פחדן, הוא נזף בעצמו. תראה קצת אומץ!

הוא התנחם בעובדה שנוגה, הבחורה החדשה, ככל הנראה מפחדת יותר ממנו. היא אפילו לא ידעה איפה הם נמצאים.

לא שלו היה מושג איפה הם, אבל לפחות הוא הכיר את המימד הנשכח טוב ממנה, אם כי הוא מעולם לא באמת ביקר בו.

"זה מבוי סתום," אמרה סתיו לפתע. "הגענו לקיר. אין לאן להמשיך."

לי הביט קדימה. קיר אבן חלקה, שסדקים קטנים חרצו אותה חסמה את דרכם.

"לא יכול להיות שזה מבוי סתום," מאיה נשמעה על סף התפרקות. "רק התחלנו! ובכלל לא היו פניות בדרך! זאת הדרך היחידה. מכאן אנחנו צריכים לעבור."

"אבל יש כאן קיר," ציינה סיוון את המובן מאליו. "אנחנו לא יכולים להתקדם."

"בואו נחזור אחורה," הציעה נוגה. "אולי יש פנייה שפספסנו."

"בסדר," הסכים עומר. "חוזרים אחורה."

"לא צריך לחזור אחורה," אמר עידן. "אנחנו במקום הנכון."

"ציינתי את זה פעם אחת ואני אציין את זה שוב," אמרה סיוון. "יש כאן קיר. אין לנו לאן להתקדם."

"איני יודע שיש כאן קיר," אמר עידן. "אבל על הקיר מצוירת חידה. אני חושב שאם נפתור אותה, נוכל להמשיך להתקדם."

"איפה אתה רואה חידה?" שאל לי, ובחן את האבן במבט מדוקדק.

"תסתכל," עידן הצביע על הסדקים שחרצו את האבן. "אתה רואה את הקווים האלה? כל פעם יש מספר אחר של קווים. הם מופרדים על ידי עיגול. אני חושב שזאת חידת הרכבה."

"אז מה צריך לעשות?" שאל דניאל.

"אני לא יודע," עידן בחן את פני האבן בסקרנות.

"קווים ועיגולים..." מלמלה מאיה. "אולי זה קוד מורס?"

"לא נראה לי," אמר עומר. "ניסיתי לפענח את זה בעזרת קוד מורס ולא הצלחתי."

"יכול להיות שמאיה צודקת," העיר דניאל. "אולי זה לא קוד מורס, אבל יכול להיות שזה קוד מסוג אחר."

פניו של עידן אורו. "אתם צודקים!" הוא קרא. "אבל הקווים והעיגולים לא מסמלים אותיות, הם מסמלים תווים. מספר הקווים מסמל את המיקום של התו. אם יש קו קטן, סימן שהתו נמצא על הקו. אם אין קו קטן, התו נמצא בין הקווים."

"אוקי, פתרת את החידה," אמרה סתיו.

"אבל כלום לא קרה," אמרה סיוון.

"מה עושים עכשיו?" השלימה נוגה את משפטם של התאומות.

"אל תגידי לי שגם את חלק מזה!" אמר לי.

"חלק ממה?" התבלבלה נוגה.

"חלק מקנונית בנק חצאי המשפטים!"

"לנוגה יש אישור זמני להשלים איתנו משפטים," אמרה סיוון.

נוגה כחכחה בגרונה.

"אישור מלא להשלים לנו משפטים," תיקנה סתיו.

"לי, תתמקד," אמרה מאיה. "עידן, מה עושים עכשיו?"

"אני חושב שצריך לנגן אותם בשביל לעבור," אמר עידן. "זה כנראה סוג של קסם שייפתח רק אם ננגן את הצליל המתאים. אתם יודעים, קסם שמע."

"אז תנגן אותו," אמר דניאל.

"בעזרת מה?" שאל עידן. "זה לא כאילו שאני סוחב איתי פסנתר לכל מקום."

"אתה לא?" שאל לי בתדהמה. "אז למה התיק שלך כל כך מלא?"

"לי, גם אם התיק שלי היה ריק לגמרי לא הייתי מצליח להכניס לשם פסנתר," אמר עידן.

"אה, נכון."

"אז איך אנחנו יכולים לפתוח את המעבר בלי לנגן את הצלילים הנכונים?" שאל עומר.

"אני יכול לנסות לשרוק אותם," אמר עידן.

"אתה חושב שזה יעבוד?" שאל דניאל בהבעה ספקנית.

"לא, אבל זה שווה ניסיון," אמר עידן.

הוא הביט בתווים ושרק מנגינה נעימה ומוכרת.

האבן לא זזה אפילו מילימטר.

"אני חושב שהאבן הזאת צריכה מכשיר שמיעה," אמר לי.

לפתע החלה כל המערה לזוז. אבק ועפר נפלו מהתקרה וגרמו לפרץ שיעולים. הקרקע רעדה וגרמה לכולם ליפול בכבדות.

האבן חרקה מעט וזזה ממקומה, יוצרת מעבר רחב שהוביל למנהרה חשוכה נוספת.

פעם נוספת באותו בוקר הם מצאו את עצמם מוטלים על הרצפה בסבך שעל גופים ותיקים.

לי קם על רגליו במהירות והתנקה מאבק.

"אני חייב להגיד שאחרי הכניסה המרשימה ציפיתי למשהו יותר מיוחד מעוד מנהרה חשוכה," העיר ביובש.

"כמו מה? מלון חמישה כוכבים?" שאל דניאל.

"מלון חמישה כוכבים היה יכול להיות נחמד."

דניאל גלגל עיניים ועקף אותו כדי להיכנס למנהרה.

____________

תגובות אנשים!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא