בדיוק כמוני

"תלמידי סלית'רין!" צעק דראקו ברגע שנכנס לחדר המועדון. "כל חבריי לת"מ."
הת"מ היה קיצור של תעלולים מרושעים. אבל כדי שהמורים ואנשים שלא היו אמורים לדעת מהתעלולים האלה ימשיכו לא לדעת עליהם, הם היו משתמשים בקיצור.
כמה ילדים הפנו אל דראקו את מבטם.
"נו, מה אתם עומדים שם, חבורת עצלנים?! רוצו וקראו לחברים שלכם ותגיעו לפה, כולכם, באחת עשרה ועשרה!" לדראקו לא היה מצב רוח, ונראה שהילדים הבינו את זה.
אבל זה לא מנע מהם להתווכח.
"אבל... דראקו! חצי מהילדים כבר במיטות!" בלייז זאביני מחה. הוא נראה כאחד מהמעטים שהעיזו להתווכח עם דראקו מאלפוי.
אך קראב וגויל כבר נעמדו ופקקו את אצבעותיהם. הם מיהרו לעלות לכיוון מעונות הבנים, גוררים אחריהם את פנסי פרקינסון ונותנים לה דחיפה קלה את המדרגות למעונות הבנות.
קראב וגויל החליפו מבטים קצרים של שני גלמים חסרי מוח, לדעתו של דראקו, והסתערו במעלי המדרגות בתיאטראליות.
פנסי החלה לעלות במדרגות בעייפות, מחכה למבט המעודד מדראקו.
הוא לא הגיע.
פנסי הזעיפה את פניה והמשיכה לעלות במהירות, מנסה להפגין מורת רוח.
אבל אך היא החליטה שזה כנראה לא היום של דראקו ואין לו מצב רוח והיא חזרה לקצב הליכתה העייף.
הילדים החלו לרדת לחדר המועדון, משפשפים את עיניהם במורת רוח. החדר התמלא מלמולי מחאה וטינה.
"שקט, בגבקשה. שקט!" קרא דראקו לאחר שנראה כי הם לא מתכוונים להשתתק.
"למה הערת אותנו?" מחתה ילדה אחת באומץ.
היא נראתה כאילו התכוונה להגיד עוד, אך דראקו שלח אליה מבט מזהיר והיא השתתקה.
"אז ככה." הוא אמר. "ילדים השתמשו בקסמים שבפירוש רשמתי עליהם פטנט. אני מכריז בזאת על מבצע שבו, עד סוף השבוע, תינתן לי רשימה עם השמות שלהם. אני אנקום בהם כבר אישית."
הילדים החלו למלמל מילות מחאה אך דראקו השתיק אותם בהינף יד. "עד סוף השבוע, הבנתם אותי?"
הוא ידע רק שהוא זועם, שהוא כועס, שהוא לא מוכן שיקחו את הפטנט שלו וישתמשו בו כנגד אנשים שהוא מחבב. ומה לונה לאבגוד עשתה להם? היא מעולם לא עשתה משהו שדרש כזאת התעללות סדרתית.
מצד שני, וזה היה הדבר שמתח את עצביו על דראקו,גם הוא מגעיל אל אנשים סתם, אז אין לו זכות דיבור.
היושבים הבינו מיד שאין מה לדבר עם דראקו ושהוא אינו במצב לפשרות כרגע, עלו למעונותיהם והחליטו כשדראקו לא שמע לנסות את מזלם שוב למחרת בבוקר.
דראקו התיישב על הספה באפיסת כוחות.
"עכשיו אתה מוכן להסביר לי מה עובר עלייך?" בלייז התיישב מולו.
"אני... אני שונא שלוקחים לי את  הפטנטים." דראקו מאלפוי חייב לשמור על כבודו; אסור לו לספר על פגישותיו עם לונה לאבגוד.
בלייז הביט בדראקו במבט מזלזל. "שנינו יודעים שזה לא רק זה. כמה פעמים לקחו לך פטנטים? אי אפשר אפילו לספור אותן. וכמה פעמים מביניהן הגבת ככה? אפילו לא אחת. נו, בוא, תספר, איזה קסם הועתק ממך, שכל כך העלה לך את העצבים?"
פיו, חשב דראקו. בלייז הבין אותו לא נכון.
"הקסם ההוא," הוא החל מיד לתרץ, "זה שגורם לבחורות להתאהב בך אם הן רק שותות מיץ דלעת."
"יש לך קסם כזה?!" התפלץ בלייז. "לכן יש לך כל כך הרבה בחורות שאתה משיג בכזאת קלות. אבל לי מעולם לא עזרת עם הקסם הזה..."
"צחקתי, בלייז. נגנב לי קסם פשוט, ואין לי את הקסם שסיפרתי לך עליו קודם. אני משיג בחורות עם קסם אישי. מכיר? יופי. אז נחזור לעניינינו? אני פשוט שונא את האנשים שלקחו לי את הפטנט." דראקו גלגל את עיניו.
בלייז נאנח והרים את רגליו על השולחן למרות שידע שפרופסור סנייפ ישתגע אם הוא ידע שעשה זאת. "השחצנים מגריפינדור?"
"אני לא יודע," נאנח דראקו מכל הלב. "רק שהם התעללו במישהו עם הקסמים האלה, שזיהיתי מיד כשלי."
בלייז הנהן. "אני מבין את המצוקה שלך, חבר." אמר. "אבל אני מצפה שתתחיל לחשוב על הכישוף שדיברת עליו קודם, זה שממגנט בחורות. הוא נשמע לי רעיון גאוני."
דראקו צחק והנהן ובלייז חייך אליו חיוך עייף ועלה למעונות הבנים.
לאחר שחדר המועדון התרוקן נאנח דראקו אנחה עמוקה ועלה למיטתו לישון, למרות שלא היה עייף.
הוא נרדם רק כעבור שעה ארוכה.

למחרת בבוקר הוא החליט שהוא שומר על לונה לאבגוד.
כל היום הוא דאג שלא יתקרבו אליה והוא החל לנסות לטהר את שמה בעיני קרוביו, שלא הבינו מהו השינוי שחל בו.
כל מה שהיה לו להגיד היה שיש לו תוכנית לנקמה ושהוא רוצה שהם ישתפו פעולה איתה, במטרה שהם יפסיקו להתמקד ב- 'למה הוא אומר את הדברים?' ויעברו ל- 'הוא צודק.'
אותו הערב היה הערב הראשון מזה חודשים שלונה נרדמה ללא כאבים או בעיות, שחיכתה שיעלמו לפני ארוחת הבוקר.

הפרק הקודם		הפרק הבא