תקועים באחוזה עם סטיבי

A/N: וואו, אני כל כך מקורית עם השמות של הפרקים... בכל מקרה, מצטערת שזה לקח כל כך הרבה זמן X: הייתי צריכה לעשות Reconsideration, כדי להבין מה אני רוצה מהפיק המסכן הזה. בכל מקרה, הנה פרק חדש, סוף סוף! הוא קצת קראפי, אבל הייתי חייבת אותו כהכנה לפרק הבא.

סין הביט לשמאלו, והזדעזע מהמראה שניצב מולו. השמיכה בה התכרבל ספרד הייתה מלאה דם. סין התקרב אליו באטיות, ושם לב שעל הרצפה היה עוד דם, רובו יבש. מבט קרוב יותר אשר את אי היותו של ספרד בחיים. על לחיו הימנית זלג דמו, ועיניו היו עצומות, לפחות זה. סין נחרד כאשר ראה את קצה מקל הגרזן של ספרד נעוץ בלבו, ולהבי הגרזן נטו הצידה, מפחידים אותו.

"אוי!” סין ילל, ונפל על ברכיו. הוא נשבר, חשב כאשר מצחו נגע ברצפה הקרה והמלוכלכת. אחרי כל מה שעברו באחוזה הזאת, דמעות נפלו מעיניו, הוא חשב שאולי יוכלו לצאת בחיים, אבל עכשיו הוא תהה, מי עוד מת? עבר זמן רב מאז שנפרדו, מוחו לא היה יכול לחשוב אפילו, הכניסה לאחוזה נדמתה כאילו קרתה לפני שנה ויותר.

האם יפן עדיין בחיים?

…

כן, הוא בחיים. הוא חייב לחיות, ואם יפן מת- הסיכוי שלהם לצאת מהאחוזה אבוד.

הוא הרים את ראשו, ועבר למצב ישיבה על עקבי רגליו. המבטים שנעץ בספרד המת, וחקירת גופתו, נועדו לחלוק לו כבוד אחרון. פיו של ספרד היה פתוח מעט, וידיו היו קמוצות, סוגרות על דבר מה. סין שלח את ידיו, ובאטיות פתח את אגרופו של ספרד, וראה בתוכו נייר מקופל.

הוא היסס, אבל נאנח, ופתח את הנייר. מול עיניו ריצדו אותיות לטיניות, אך זאת לא הייתה אנגלית. אולי ספרדית, אולי איטלקית, הוא לא ידע. הוא רק ידע שבקצה אחד של הדף הופיע שמו של רומאנו, ובקצה השני- שמו של ספרד. באחורי הנייר הופיעה הכותרת "חוות החיות", דף מתחילתו של ספר כלשהו.

סין הריץ את עיניו על המילים, גם אם לא הבין אותן הייתה בהן נחמה כלשהי. הוא הניח את הפתק בכיסו.

איטליה ניגב את אפו בפעם החמישית.

הדימום עדיין המשיך.

הוא נאנח, והביט על גרמניה, שהיה עסוק בהכנת ארוחה לשניהם. הוא לא שם לב לדימום שלו, בינתיים, אבל איטליה לא יכול להסתובב כל היום עם היד על האף.

הוא הביט על ידו ועל הדם עליו, וניגב אותה במהירות בשמיכה שבה השתמש. כן, הוא לא יכול להסתיר את זה מגרמניה, עדיף שיגלה לו.

"גרמניה?” הוא שאל, קולו יצא חלוש יותר ממה שציפה, וזה גרם לו להרגיש חלש.

גרמניה הסתובב במהירות, וראה את שביל הדם שהתחדש. הוא קפץ במהירות לצידו של איטליה.

"מה קרה?” הבעת פניו הייתה מודאגת, והוא מיהר להדק פיסת בד לאפו של איטליה.

הם במקום הבטוח. זה לא אמור לקרות.

"אני לא יודע...” איטליה התוודה, והביט לתוך עיניו. “אני מרגיש שהצלעות כואבות לי, והחניכיים שלי... אני לא יודע, התחושה באצבעות פתאום נעלמה...”.

"אבל... מקודם היית בסדר, אתה התחלת להחלים...” גרמניה אחז באצבעותיו של איטליה, וציין לעצמו שהן קרות באופן בלתי רגיל. הוא ניסה לשפשף אותן.

"גם הלחי כואבת לי...”.

הוא נגע בלחיו של איטליה, וגם היא הייתה קרה כמו אצבעותיו.

זה הבהיל אותו, והוא נעמד והביט אל החדר בחוסר אונים. הוא היה צריך לעשות משהו, אבל הוא לא יודע מה. איטליה היה בשלבי החלמה מקודם, אחרי שהוא כמעט מת, וכעת הוא נראה כאילו הוא שוב גוסס.

"גרמניה...” קולו של איטליה היה רחוק, והוא שם לב שהוא ריחף לו. הוא גער בעצמו מנטאלית, ורכן לעברו.
“אני חושב שזה רומאנו...”.

גרמניה הרים את גבותיו באטיות. “רומאנו...?”.

"אני חושב שמשהו רע קרה לו... אין סיבה אחרת למה שקורה עכשיו...” איטליה הרכין את ראשו, והרגיש דמעות מתחילות לברוח מעיניו. “גרמניה...” הוא התחיל להתייפח. “א... אני לא... אני לא רוצה ש... הוא ימות!”.

"שש...” גרמניה ניסה להרגיע אותו, אבל הוא לא היה מוצלח משהו בזה. “אני בטוח שהוא בסדר...”.

אבל איטליה לא הקשיב, הוא המשיך לבכות.

גרמניה לא ידע מה הוא עוד יכול לעשות, חוץ מלחבק את איטליה חזק, ולהמשיך להדק את פיסת הבד לאפו.

אנגליה קם ממיטתו. הוא היה יכול לשמוע את אמריקה נוחר במרחק קטן ממנו, ולעזאזל, הנחירות שלו חזקות יותר מתמיד. הוא לא יכול להירדם.

הוא לא הצליח להירדם מאז שהוא התעוור.

זה היה מביך לנסות לעצום את עיניו, השחור עדיין נשאר גם אם הוא הרגיש את עפעפיו סוגרים מעל עיניו. ואז הוא התחיל לתהות על זה, ולא היה יכול להירדם.

הנחירות של אמריקה לא עזרו לתחושה הכללית, והוא העדיף להסתובב בחדר.

הוא היה צריך ללכת לאט, כי מקודם הוא דפק את האצבע הקטנה במשהו, וזה כאב מאוד. הוא צריך להושיט את ידיו קדימה, לנופף בהם בכדי למצוא אם יש משהו מולו. ואז להשתמש ברגליו, כדי שלא ייפול. הוא הרגיש כמו אידיוט.

הוא נפל על הרצפה בקול שקט, ונשאר שם למשך כמה דקות. הרעש שעשה כאשר הילך בחדר התגבר לנוכח איבוד אחד מהחושים היותר טובים שלו (הוא העדיף לאבד את חוש המישוש, איזה מין חוש זה חוש המישוש? הוא שוב מתחיל לחשוב יותר מדי...), והוא התפלא שאמריקה עדיין לא התעורר.

כאשר אנגליה נשען אחורה מעט, הוא הרגיש שהוא לא נשען על אחד מהקירות או החפצים, או המיטה של אמריקה, למזלו, אלא על הדלת.

הוא נשך את שפתיו.

הוא במלא עיוור.

עכשיו הוא מפתח נטיות אובדניות?

אנגליה צחק לעצמו כאשר הוא קפץ על רגליו, ויצא מהחדר. הוא סגר את הדלת בשקט, והצחוק שלו עדיין התגלגל במורד המסדרון כשהוא התחיל לקפוץ בו כמו משוגע.

כשהוא התנגש במשהו, הוא תהה אם זה החייזר המצחיק של אמריקה, ואז הזכיר לעצמו שזה לא טוני. חבל, עכשיו הם לא יכולים לבהות אחד בשני באינטנסיביות.

הצחוק שלו רק התחזק, והוא הניח שהוא השתגע סופית.

"הכול בסדר איתך?!”.

הצחוק שלו נעצר למשמע הקול המוכר.

הפרק הקודם		הפרק הבא