מים אפלים

תודה מקרב לב למשתמשים המגניבים שהגיבו לפרק הקודם (;

פרק 2

חיים משונים

כל מחשבותיו של בן היו נתונות לטד בעודו נוהג בחזרה הביתה. הוא חזר ואמר לעצמו שהוא פספס דבר מה – פרט קטן אך הכרחי, שיסביר איך מה שקרה היה אפשרי. בשלב מסוים החל לתהות האם יצא מדעתו. אולי המכונית תמיד הייתה כחולה מדגם יפני, והאיש תמיד היה בעל שיער אפור ופנים שחוקות?

עד מהרה הוא הגיע למסקנה שישנן רק שתי אפשרויות פיתרון – או שהוא משתגע, או שהיה עד למעשה קסם באותו היום. או אולי שניהם.

כילד, החשיב כל דבר שנראה לו מוזר כמעשה כשפים. באופן טבעי, הוא החל לפקפק בכך ככל שהתבגר. אך מאז שקוסמים ומכשפות הפכו לפושעים, ל"פריקים", וקסם הפך לדבר מה שמועלה לדיון בתקשורת, בפורומים באינטרנט ובדיונים בבתי קפה, בן החל להבין שהאפשרות שהיה עד למקרה קסם היא אכן אפשרית. הוא לא ידע האם האפשרות מרגשת או מפחידה אותו.

הרחוב בו גר מאז ילדותו היה של בתים צנועים בני קומה אחת, בעלי חצרות רחבות, אשר בעליהן חסרי האמצעים עשו מאמץ להפוך לנעימות ונאות ככל שיכלו. הוא נהג באיטיות, נזהר לא לפגוע בילדים ששחקו בכדור על הכביש, והחנה מול ביתו. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת ואור עוד עמד בשמיים, אך בפנים כבר דלק אור חמים.

קול טריקת הדלת הדהד ברחוב השלוו. הקולות שהפיצו מקלטי טלוויזיה נשמעו מתוך הבתים השכנים, וקריאותיהן של אימהות הדוחקות בילדיהן לחזור הביתה ליוו את בן בעודו נכנס לביתו.

הוא חש רוגע ברגע שצעד מבעד לדלת הרשת. כשהיה בבית, העולם שבחוץ נדמה מוזר ומאיים פחות. הכלב שלו, לייטנינג, התנפל עליו בכניסה, משתוקק למשחק.

"בן?" עלה קולה של אימו מתוך המטבח.

"זה אני," ענה בן, פורע את פרוותו השחורה של כלבו. "אל תדאגי, אני אשטוף את הידיים לפני הארוחה..."

לא הייתה תשובה. במחשבה לאחור היה על בן לדעת שזה יוצא דופן, אך באותו הרגע הוא לא חשב על כך.

הוא חלץ את נעליו על שטיח הכניסה ונכנס הביתה בגרביים. הטלוויזיה בסלון הייתה דלוקה, אבל מושתקת. הוא חלף על פניה בדרכו למטבח, לא נותן את דעתו על מה שנראה כפאנל דיונים באולפן חדשות. הוא מצא את אימו יושבת מול שולחן המטבח, שעונה לאחור בתנוחה מובסת. דואר היה מפוזר על השולחן, ומכתב אחד – הודעה כל שהיא מהמועצה האזורית – היה פרוש לפניה.

היא הרימה את ראשה בשתיקה כשנכנס. היא לבשה את הסינר שלה, וידיה היו מונחות בחיקה, עטויות כפפות גומי. שיערה החום היה אסוף לזנב סוס ארוך, והיא הייתה לבושה באחת משמלותיה. למראית עין, היא לא נראתה שונה מאשר בכל ערב אחר. אך משהו בדרך בה הביטה בבנה גרם לו להבין שזה לא ערב ככל הערבים. בן התמלא תחושה מבשרת רע.

הוא ניגש והסתכל בהודעה. זו הייתה התרעה על גל פשיטות שצפוי להתקיים בשכונה בסוף אותו השבוע.

הוא הסתכל על אימו. היא הביטה בו בעניים לחות, מפוחדות כמעט. במחשבה לאחור, בן שם לב שאימו הייתה מרוחקת בזמן האחרון. אך הוא היה עסוק באופנוע, ולא הקדיש לכך חשיבות.

"מה קרה?" הוא שאל, ראשו ריק.

"שב, חמוד. אנחנו צריכים לדבר."

בן שקל לשאול מה עולל – להתבדח על מנת להפיג את המתח. אבל החרדה הברורה בה הייתה נתונה אימו סתמה את פיו. הוא התיישב בצייתנות מולה.

היא פתחה את פיה, ומייד החלה לבכות.

"אמא..." פלט בן, ספק בחשש ספק בבלבול, אוחז בידיה מעבר לשולחן.

"ידעתי שזה מה שיקרה..." היא התייפחה, משפילה את ראשה בין כתפיה הרזות.

"זה בסדר, אמא... תספרי לי מה קרה."

היא התקשתה למצוא מילים. בכייה רק התגבר. הוא מעולם לא ראה אותה כך, וזה הפחיד אותו. היא תמיד הייתה אישה רגישה, אבל בתוך תוכה הייתה חזקה – היא הייתה חייבת להיות, על מנת לשרוד כאם חד הורית. לרגע נראה שהיא נרגעת מספיק על מנת לדבר, אך כשפתחה את פיה, גל נוסף של בכי שיתק אותה.

הם ישבו שם זמן ממושך. חשכה ירדה בחוץ, ועשי לילה החלו מרפרפים בחלון המטבח, משתוקקים אל האור. לייטנינג התכרבל בפינת המטבח, מידי פעם פולט יבבה חלושה. לבסוף, אימו של בן הפסיקה לבכות. הוא קם להכין לה כוס תה.

"הם עומדים לקח אותי, בן."

הוא מזג את המים שרתחו מהקומקום החשמלי לספל. הייתה לו תחושה שהוא יודע מי אלו "הם", אך הוא בכל זאת שאל.

"משרד הביטחון. הצבא."

הוא ערבב את תערובת התה בזהירות. הייתה רק סיבה אחת שמישהו ירצה לעצור את אימו, אבל הוא לא היה בטוח שהוא יכול להאמין באמיתותה.

"למה? אמא, את לא – "

"אני כן, בן."

הוא הניח את הספל מול אימו והתיישב. היא בהתה לתוך האדים ולא הסתכלה עליו.

הוא רצה להגיד לה להפסיק להיות מטופשת, אבל הוא ידע שהיא לא תגיד משהו כזה אם זו לא הייתה האמת.

"אני כן... אני מכשפה."

דממה מפצפצת מילאה את ראשו למשך כמה שניות. למרבה הפליאה, המחשבה הראשונה שחלפה במוחו בתום הדממה הזו הייתה שהוא בעצם ידע זאת כבר זמן מה.

הוא ידע מאז ומתמיד שאימו היא לא אישה ככל הנשים. גם כאשר עשתה פעולות פשוטות כתליית כביסה, פטפוט עם השכנה מעבר לגדר או קניות במכולת, בן חש שהיא עושה זאת בצורה שונה מאשר כל שאר הנשים ברחוב. היו בה פליאה ותמימות חריגים לגילה. וכשהייתה ממתינה לו מחוץ לבית הספר כשהיה צעיר, או מגיעה לעודד אותו במשחק כדורגל – תמיד לבדה – הוא היה צופה בה מרחוק לעיתים ומנסה לחשוב מדוע היא נראית שונה כל כך מהאנשים המקיפים אותה.

"נטשתי את עולם הקוסמים מזמן. אפילו משרד הקסמים שכח ממני," היא סיפרה לו אחרי שתיקה ממושכת, מפרשת את שתיקתו של בנה כבלבול. "גם אחרי הפיגוע בלונדון, כשהחוקים החדשים חוקקו, לא חשבתי שזה יהווה סכנה. בסך הכל, למדתי להיות זהירה... אבל..." היא הרימה את המכתב ביד רועדת. "אומרים שיש להם דרך לדעת..."

"משרד הקסמים?" פלט בן, במקום מסוים משתוקק לשנות את הנושא. יותר משהיה מוזר לדמיין משרד של קוסמים, היה מוזר לשמוע את אימו מדברת על כך.

"כמובן. בניגוד למה שהתקשורת מעודדת את האנשים לחשוב, הקוסמים מנהלים חברה מתורבתת מאד," סיפרה לו אימו, מתפתה גם כן לנתב את השיחה למקומות מאיימים פחות. "אחרי הכל, זה לא היה קל להסתתר מתחת לאפם של המוגלגים במשך אלף חמש מאת שנה..." צל של גאווה חלף על פניה שטופות הדמעות של אימו, ונעלם מייד.

"מוגלגים?"

"אנשים חסרי כוחות קסם."

"אה. אבל אם הם – כלומר, אתם... – הצלחתם להישאר חבויים במשך כל כך הרבה זמן, למה דווקא עכשיו הכל נחשף?"

אימו הנדה בראשה ונגעה בקצוות שיערה, תולה מבט מוטרד בתקרת המטבח. "אני לא יודעת. הייתי מופתעת מאד כשכל זה התחיל. ישנו גוף גדול וחזק מאד בעולם הקוסמים – קונפדרציית הקוסמים הבין לאומית – שכל תפקידה הוא לוודא שהמוגלגים לא יידעו עלינו דבר. גם כאשר קוסמים מתערבים בחייהם של מוגלגים, כמו שקרה לפני כמה חודשים, הוא מקפיד לטייח הכל. אני לא יודעת מדוע הוא כשל כך פתאום, ובצורה קיצונית כל כך. זה לא מובן מאליו, שחוקים נגד קוסמים עוברים בממשלה פה אחד, כאילו לאיש מחברי הפרלמנט אין ספקות שאנחנו מסוכנים להם... רציתי ליצור קשר עם חברים וותיקים, אבל מסוכן להשתמש בקסם באזורים מוגלגיים היום. השכנים עשויים לדווח..."

בן מצמץ. היה מוזר להחריד לשמוע את אימו משתמשת במושגים כאלה בטבעיות שכזו, כאילו מעולם לא התנהגה כאדם חסר קסם.

היא אחזה בידו בהתנצלות. "לא התכוונתי להעמיס עליך את כל זה בבת אחת, חמוד. התלבטתי קשות בשנים האחרונות האם לספר לך. אצלנו, מקובל שבגיל שבעה עשרה נער מגיע לבגרות, וחשבתי... אבל לא יכולתי להביא את עצמי לידי כך. פחדתי מהתגובה שלך. פחדתי שתחשוב שיצאתי מדעתי... אני מצטערת כל כך..."

"זה בסדר, אימא," אמר בן מייד, לוחץ את ידה הרזה בידו הרחבה, והיא חייכה בהערכה, דמעות ממלאות את עיניה השנית. "אני מבין."

היא מחתה את עיניה והביטה מסביב למטבח, כאילו היא מנסה לחרוט כל פרט בו בזיכרונה. בן חשש מהדברים שהיא עתידה להגיד לו, לכן דחה את הקץ בכך ששאל – "מדוע עזבת?"

אימו לא הביטה בו כשענתה. "מאז ומתמיד חשתי לא שייכת. למרות היותי מכשפה, נולדתי להורים מוגלגיים, וחברת הקוסמים תמיד הייתה מעט משונה לטעמי. לא הזדהיתי עם המנהגים. אך... זה לא הכל. הייתי עשויה להמשיך לחיות ביניהם עד סוף ימי, לולא פגשתי את אביך."

בן נתקף סחרחורת פתאומית. לשמוע את אימו מדברת על אביו היה כמעט מוזר יותר מהווידוי שהיא מכשפה.

בדרך כל שהיא הוא תמיד ידע שיש לו אב היכן שהוא, למרות שאימו לא העלתה אותו. בצעירותו, סקרנותו דחפה אותו לשאול אותה לגביו דחופות, אך היא מעולם לא הסגירה אף פרט מידע. בשלב מסוים הוא פשוט קיבל את העובדה שאין לו אבא.

אבל הוא לא נטר לאימו שום טינה על שמנעה ממנו להכיר את דמותו של אביו – הוא אף פעם לא הרגיש שהוא זקוק לאב. היו הרבה ילדים שגדלו בלי אבא. זה לא גרם לו להרגיש שונה מחבריו, או חריג בשום צורה. הוא לא היה מתוסבך או בעייתי כפי שהדעות השמרניות סברו בשל העובדה שאימו גידלה אותו לבדה – להפך, הוא היה סבור שיחסית לנסיבות, הוא גדל להיות אדם בוגר מתפקד במיוחד.

"כשהריתי, חשתי שלא אוכל לעמוד בבושה שבעמידה בפני העולם. תדע, בן, שרציתי לשמור אותך ולגדל אותך יותר מכל דבר אחר – שלא יהיה לך ספק לרגע. אבל אביך... הוא - הוא היה איש של כבוד, אין לי שום תלונה כלפיו. ידעתי שאם אספר לו שאני הרה הוא לא ימנע ממני ללדת אותך, ויכלכל את שנינו בצורה מכבדת. אבל... הוא עמד להינשא. ואני לא יכולתי לשאת תואר של מפרקת משפחות, או משהו גרוע יותר. הבושה לנוכח המעשה שעשיתי הייתה פשוט כבדה מידי. לכן עזבתי. אביך מעולם לא ידע מדוע."

בן השיב לסיפור בשתיקה. הוא לא יכול היה להתעלם מתחושה מנקרת שאימו הייתה הקורבן בכל הסיפור. אם אביו היה איש של כבוד כפי שאמרה, מדוע נאף באשתו מלכתחילה?

"לצערי, הוא מעולם לא אהב אותי כפי שאני אהבתי אותו... הוא היה אדם טוב, בן, וקוסם מעולה. דע זאת."

"מה היה שמו?"

לרגע אימו חייכה, ענייה נוצצות. החיוך גרם לה להיראות צעירה מאד, ובן זכה להבזק מעציב של הנערה המאושרת והתמימה שהייתה פעם. הניצוץ בעיניה עורר בו את הרושם המכעיס שהיא מעולם לא הפסיקה לאהוב את האיש שהיה אביו.

"שמו היה פוטר. ג'יימס פוטר."

פוטר. בן ניסה לדמיין כיצד היו נראים חיו אם היה נושא את השם הזה, ונכשל.

"האם יש עוד משהו שתרצה לדעת?" שאלה אימו לאחר שתיקה ממושכת, במהלכה בן בחן את השריטות והכתמים על שולחן המטבח.

"אני רוצה לדעת מה את מתכוונת לעשות," הוא אמר, חש שמיותר לדון באביו באותו הרגע, כשעל הפרק עומדים נושאים חשובים יותר. "את עומדת לברוח?"

הצל שנח על אימו כשהגיע הביתה שב לכסות אותה. "אני מתכוונת לנסות," היא הודתה. "רק אם אצליח ליצור קשר עם מישהו מעולם הקוסמים. אני צריכה מקום אליו אוכל לברוח. בעולם המוגלגים לא יהיה לי היכן להסתתר..." היא בלעה בכבדות.

לפתע בן הבין שעליו להתחיל לפחד בשביל אימו. הוא שמע וקרא על גורלם של האנשים שהממשלה מגדירה כקוסמים – המאסרים האלימים היו רק קצה הקרחון. הוא התאמץ להבליג על הידיעות האלה עד כה, אך מהמחשבה שייתכן שאימו תהיה נתונה לכליאה חייתית הוא לא יכול היה להתחמק בקלות כזו.

"אני אבוא איתך," הוא קבע.

אימו אחזה בידו בשנית. הוא חש שהיא רועדת, למרות שדיברה באומץ. "לא, חמוד שלי, אתה לא תוכל. לא אם אאלץ לברוח. לא אוכל להעמיד אותך בסכנה כזו."

"הם לא יכולים לפגוע בי," הוא קבע, נחוש. "אם ניתפס, אומר שלא ידעתי שאת מכשפה. אומר שאמרת לי שאנחנו נוסעים לטיול. אבל אנחנו לא ניתפס, אני... למה את בוכה?"

היא כיסתה את פניה, שהתעוותו בניסיון לעצור את הדמעות. "אוי, מתוק שלי... אני כל כך מצטערת..."

"על מה את מדברת?"

"בן... קסם עובר בתורשה."

בפעם השלישית באותו ערב, בן היה חסר מילים לנוכח המידע שקיבל. כמובן, מהרגע בו אימו הודתה בטיבה האמיתי, יצר קטן בתוכו דחק בו להאמין לאפשרות שגם הוא זכה במתת של אימו – מתת הקסם. אך הוא ריסן את היצר הזה, משכנע את עצמו שזה הדבר הראשון שהייתה מספרת לו אם זה היה נכון, ובכלל, הוא מעולם לא גילה שום כישורים יוצאי דופן...

הוא החל לפקפק במחשבה הזו לפני שסיימה להתמקם בראשו. הוא חשב על המקרה המשונה מול חנות הכולבו באותו היום. לא היה שום הסבר לאופן בו הגיע המברג לידו... והזר המסתורי, טד, הסתכל עליו בצורה מוזרה במשך כל היום לפני שנעלם בתעלול שיכול היה להתפרש כמעשה כשפים בלבד...

לאט – לאט, כמו שיירה של נמלים, כל הדברים המוזרים והלא ברורים שקרו לו במהלך חיו התגנבו למחשבתו. כיצד נכנס למריבה בבית הספר היסודי, אך עד שאימו הגיעה לאסוף אותו ממשרד המנהלת כל החבורות שלו החלימו. כיצד שיערו גדל בין לילה לאחר שנאלץ לגלח אותו בשל מכת כינים. כיצד כמעט נפגע על ידי מכונית כשרכב על אופניו ברחוב, וכשפקח את עניו, שנעצמו בבהלה, הוא גילה שהוא רוכב ברחוב אחר לחלוטין. המכונית שחזרה להתניע ללא הסבר נראה לעין כשנתקעה בלילה גשום, בדרכו לאסוף נערה שחיבב לפגישה, שיעורי הבית במתמטיקה שהעלו עשן כשלא הצליח לפתור אותם, המזרק של האחות בבית הספר שנפגם בכל פעם שניסתה לתת לו זריקה...

הוא גילה שאימו מחייכת אליו. "היה קשה להסתיר ממך את היכולות שלך, אבל לא קשה כמו להסתיר את קיומך ממשרד הקסמים. תמיד חששתי שאם לא תלמד לשלוט בכוחותיך, הם יתפרצו בצורה מסוכנת, אבל בחלוף הזמן חשתי שאין סיבה לדאגה. כוחות הקסם שלנו נשלטים על ידי רגשותינו, אך אתה תמיד היית ילד רגוע יחסית, כך שכוחותיך מעולם לא היווה בעיה. בשלב מסוים כמעט התחלתי להאמין שאתה ילד מוגלגי רגיל... אבל מידי פעם היית ממשיך להפתיע אותי." היא חייכה בעצבות. "אתה מבין מדוע אסור שתיתפס? יש להם דרכים לדעת דברים כאלה, בן, ואם ייוודע להם שאתה הבן שלי, יהיה קשה מאד לשכנע אותם שלא נולדת עם יכולות קסם."

"את לא יכולה לצפות שאני אשאיר אותך לבד - "

"אני מצטערת, חמוד, אבל אין דבר שאתה יכול לעשות עבורי."

"חייב להיות – "

"כן, יש דבר אחד שתוכל לעשות. אבל לא תוכל להשיג אותו אם אני אעכב אותך."

"מה אני צריך לעשות?" אמר בן בנכונות.

אימו החזיקה את ידיו בשתי ידיה בחוזקה, מביטה בו במבט חודר. "לא אוכל לברוח מהם לנצח, בן. אף אחד לא יכול. אין טעם להכחיש זאת. הדרך היחידה בה תוכל לעזור היא לא לדחות את הלכידה שלי, אלא לעזור לשחרר את כל הקוסמים והמכשפות שנלכדו. אני לא יודעת מה משרד הקסמים עושה כדי לעזור לאנשים, אבל, בן, אם יש מישהו שיכול לחולל שינוי ולעשות מעשה, זה אבא שלך."

בן לא האמין למשמע אוזניו. "את לא באמת מצפה ממני לנטוש אותך לטובתו – "

"אתה לא נוטש אותי, בן. תקשיב! חשוב בהיגיון. גם אם יכולת לשלוט בכוחות הקסם שלך, לא תוכל להגן עלי אם אאלץ לברוח. לא תוכל לנצח את כוחות הביטחון לבדך. אם אתה רוצה לעזור, תעשה שחוסר הצדק הזה ייפסק."

הוא מעולם לא שמע את אימו מדברת בתקפות כזו. כל גופה רעד. הוא חש שהיא עומדת להתמוטט. הוא נשם עמוקות, מפציר בעצמו לא להיות נסער, לחץ את ידיה וקם להכין לה כוס תה במקום  זו שהתקררה.

"מה אתה מחליט?" היא שאלה אותו בשקט לאחר זמן ארוך מאד של ישיבה מול השולחן בשתיקה. השעון שבמטבח הראה שהשעה אחרי אחת עשרה בלילה. עם התפוגגות האדרנלין שנוצר עקב התגלויות המרעישות, בן נזכר שישן מעט מאד בלילה, ושעבר יום ארוך. העייפות הכבידה עליו כמו משקולת.

"אני רוצה שתנסי למצוא מחסה בעולם הקוסמים."

"אני אעשה כל מה שאוכל. עד הרגע האחרון. אבל מה איתך? בבקשה, בן, עזוב עכשיו, כל עוד אתה נקי מחשד. עשה זאת בשבילי."

בן נאנח. הוא היה עייף מכדי להתנגד. מנסה לשכנע את עצמו שהכל יהיה בסדר, ושאימו בוודאי תצליח למצוא מחסה, הוא אמר, "אני אלך. אם זה מה שאת רוצה באמת."

"אין דבר שאני רוצה יותר," היא אמרה לו וחייכה באהבה. "תצא מחר, אם כך. בבוקר אעזור לך לארוז..."

היא החלה לדבר על הנסיעה שלו כאילו הוא יוצא לטיול בית ספרי. זה הרגיז אותו קצת, אבל הוא אמר לעצמו שזו בוודאי הדרך שלה לשמור על קור רוח. הוא לא אהב לחשוב על זה, אבל ידע שהיא מפחדת.

הפרק הקודם		הפרק הבא