סודותיו של סוורוס סנייפ

טוב.. עבר הרבה זמן, אבל כמו שהבטחתי הנה עוד פרק, מקווה שתאהבו, העלילה בהחלט מתפתחת(: ולכל מי שאומר שהפאנפיק קצר מידיי-זו רק ההתחלה, ככל שאני אתקדם בעלילה הפרקים יתארכו בהדרגה, אין מה לדאוג(: ועכשיו כל מה שנותר לי להגיד-קריאה מהנה(; 

"סוורוס? אלבוס? אתם.. אתם חיים?" שאל הארי, מופתע מפוחד וחיוור בו זמנית.
"אממ אבא...?" אמר אלבוס בלחש, "הם לא אמורים להיות מתים?"  הגביר אלבוס את קולו והארי שם לב שבנו מתחיל לאבד את הסבלנות.
"גם אני חשבתי כך, אני עדיין חושב כך..." ענה לו הארי, מופתע לא פחות.
"אמרת לי שהם מתים, שיקרת לי? כל החיים אתה רק משקר לי!" צעק אלבוס (בנו של הארי) ויצא במהירות החוצה, לא נותן לאביו שנייה בכדי לעכל את כל מה שראה ב5 הדקות האחרונות.
הארי שלף את שרביטו וקרא-"לומוס מקסימה", ואור גדול נדלק בקצה שרביטו.
הארי הביט אל עבר המקום שבו עמדו סנייפ ודמבלדור, אך כשהביט לשם, נעלמו שניהם כאילו בלעה אותם האדמה.
הארי יצא מן החדר אשר בו ראה לפני מספר רגעים את אלבוס דמבלדור וסוורוס סנייפ ויצא בעקבות בנו.
כשהסתכל החוצה, ראה את בנו רץ וחומק אל החצר, ובדיוק כשעמד להגיע אל בנו אלבוס, ראה את חברו הוותיק, נוויל לונגבוטום, יוצא מן החממה.
הארי חשב על דרך לחמוק ממנו וללכת בעקבות בנו, אך נוויל כבר שם לב אליו והארי לא הספיק לממש את תוכניתו.
הוא החליט להישאר ולשוחח קצת עם נוויל, מכיוון שלא ראה אותו כבר 19 שנה כמעט, מאז המלחמה.
"הארי!" קרא אליו נוויל בשמחה ורץ אליו.
"היי נוויל" ענה הארי.
"עברו שנים בלי הרפתקאות?" שאל נוויל בסקרנות מבלי להסתיר את שמחתו מן הפגישה עם הארי אחרי כל-כך הרבה שנים.
"הכל בסדר נוויל", ענה הארי בחיוך מאולץ, והתקדם לעברו.
"תשמע, אפשר לדבר יותר מאוחר, פשוט בני-" "ראיתי שבנך בסלית'רין, זה בכלל לא נורא.
גם סנייפ היה בסלית'רין,  הוא גיבור!" התפרץ נוויל לדבריו של הארי.
"נכון. תשמע, אני חייב-" אך הארי שוב לא סיים, כי נוויל התפרץ ואמר- "אני חייב ללכת לשיעור שאני מעביר. נתראה אחר כך?" הארי הנהן בנימוס והביט סביבו, אך בנו לא נראה בסביבה והארי הצטער שלא ראה לאן בנו רץ.
ממרחק מסוים יכול היה הארי לראות את הבית של האגריד, ונזכר כי הבטיח לקפוץ לכוס תה.
ברמת צער מסוימת, ניגש הארי בצעדים איטיים לביתו של חברו הוותיק, האגריד.
"שלום הארי!" קרא האגריד בשמחה והתלהבות רבה ומיד ניגש להרתיח קומקום תה.
"אני כל כך שמח לראות אותך, עברו הרבה שנים מאז שהתראינו בפעם האחרונה" קרא האגריד ולא הוריד את חיוכו לרגע, לא ניסה להסתיר כי היה מאושר.
הארי חייך חיוך מאולץ והתיישב על  אחד מהכיסאות הבלויים בביתו של האגריד.
'כבר 30 שנה הוא לא החליף את הרהיטים' חשב הארי.
מיטתו נשחקה, וזקנו הוסיף לצמוח.
התה שהכין לא השתנה מאז תקופת לימודיו של הארי, והארי לא הסתכן, הוא סירב לאכול מן העוגה בתירוץ ששבע בסעודה.
לאחר שיחה על מה נשתנה בבית הספר עצמו, מיהם המורים החדשים בבית הספר ומה השיעורים שמועברים השנה, הארי התעמק בשיחה וסיפר מה נשתנה בביתו, איך הילדים ומה שלום ג'יני, מה מצבם של רון והרמיוני, לא שם לב כמה זמן עבר ושכח שצריך הוא לחפש את אלבוס ולהרגיעו.
הארי סיפר בטעות להאגריד את מה שראה, את סנייפ ודמבלדור ואת שיחתם המוזרה ששמע.
האגריד הסתכל על הארי במבט רציני  והארי השיב לו מבט דומה בחזרה.
לאחר כמה שניות התפרץ האגריד והחל לצחוק.
"כמעט עבדת עלי, הארי" אמר האגריד ומחה דמעות צחוק מעינו השמאלית.
"אבל האגריד, אני לא צחקתי" אמר הארי והביט בהאגריד במבט מבולבל וחסר אונים, האגריד שוב התפרץ בצחוק.
"הארי, תעזוב את זה. אני לא מאמין-" אך האגריד לא סיים, משום שהארי התפרץ באמצע המשפט  שלו ואמר- "זה אמיתי! ראיתי את זה במו עיניי!" והאגריד הרצין ואמר- "נראה לי שאתה קצת מתרגש מלראות את הוגוורטס, עם כל ההרפתקאות שעברת כאן ומדמיין דברים" הארי התעצבן, יצא בהפגנתיות מביתו של האגריד ופנה לחפש את בנו שוב.
לאחר סיבוב שלם בבית ספר שלא הניב תוצאות, הארי התיישב על הרצפה של החדר שהיה בו, והחליט לפנות לאחד המורים שיחפש את אלבוס בבוקר, ושילך לישון בינתיים.
הארי הסתובב בחדר ומאחוריו מצא מראה.
פתאום הוא שם לב אל דמות מוכרת המשתקפת במראה.
כשהתקרב והסתכל טוב יותר, ראה את בנו בתוך המראה, בהשתקפות. "בבקשה תעזור לי אבא" הארי מצמץ והתקרב למראה,
"בבקשה"

הפרק הקודם		הפרק הבא