שיבוש הזמן

פרק 3

הילד מלונדריקס

"מי זאת הייתה הארי? עוד מישהי שנסתה להשיג חתימה?" שאל רון.

"לא. זאת הייתה דודה שלי..." אמר הארי וחשב על מיה.

"דודה שלך? הארי אתה בטוח שהיא לא שיקרה לך? היא על בטוח לא נראית כמו דודה פטוניה וגם האופי שלה שונה לפי מה שאני זוכר את המרשעת הזאת..." אמר רון.

"אני בטוח. יש לה את העיניים של המשפחה. העיניים הירוקות של אמא. היא סיפרה לי הכל...." אמר הארי והתחיל לספר לרון ולהרמיוני את הסיפור של מיה.

"...ומחר אנחנו ניפגש איתה בסמטת דיאגון! כן, גם אתם!!!" סיים הארי.

"וואו הארי... אתה בטח ממש שמח!" אמרה הרמיוני.

"כן..." אמר הארי.

הוא סגר את המזוודה שלו שמר וויזלי הביא מהבית של הדרסלים ויצא מהחדר. רון והרמיוני הלכו אחריו.

"הארי, יש לי שאלה. איך נבראת כל כך מהר? הרופאים לא האמינו שזה יכול לקרות..." אמר רון.

"תן לי לנחש הארי... שיקוי... מיה... חדר תרופות... מחבואים!!! אני יודעת! מיה גנבה שיקוי מחדר התרופות מתי שהיא התעתקה לשם ואז התחבאה שם כדי להגיע אליך!!!" אמרה הרמיוני.

"נכון חלקית. לא היה אף אחד בחדר. אבל בכל זאת, איך עשית את זה?" שאל הארי.

"ביאור הכרה. תרגלתי כל הקיץ!" אמרה הרמיוני.

"מגניב!!! תנסי עוד פעם! על מה אי חושב עכשיו?" אמר הארי.

הארי קיווה לעבוד אליה. הוא סוף סוף הבין איך לחסום את המחשבות של וולדמורט ולכן הוא קיווה להצליח גם עם הרמיוני.

הרמיוני התרכזה בהארי.

לפתע, הארי הרגיש שמשהו כאילו דופק לו בראש. הארי נאבק בכאב. הצלקת בערה. הדםיקות התגברו. עכשיו הדפיקות היו כפולות. לא רק מישהו אחד מנסה לפרוץ להארי לזיכרון. הארי זיהה את הדפיקות. הן נשמעו לו מוכרות. וולדמורט מנסה לפרוץ לו לזכרונות.

"אני לא יכול לתת לו לפרוץ אותי! אני לא אסכן את מיה!!!" חשב הארי ובראש שלו כאילו נתן דחיפה למקור שממנו באו הדפיקות.

באותו הרגע הרמיוני הודפה לעבר הקיר. רון והרמיוני התסכלו על הארי המתנשף כאילו שהוא היה איזה אוכל מוות.

"מה עשית עכשיו? מה קרה פה? למה כישפת אותה?" צעק רון.

"רון!!! תרגע!!! הארי הצליח להדוף אותי. הייתי חייבת להחליש את פריצה כי עוד מישהו ניסה לפרוץ! בסוף לא יכלתי לעמוד בדחף של הארי לא לתת לי!!! הארי הצליח לקלוט את מה שסנייפ טחן לו!!! כל הכבוד הארי!!! אבל... השני, זה שניסה לפרוץ אותך חוץ ממני... זה היה אתה- יודע-מי נכון?" אמרה הרמיוני שגם התנשפה.

"כן..." אמר הארי בשקט.

"יש!!! עכשיו אתה מוגן ממנו הארי!!! הצלחת!!!" אמרה הרמיוני וחיבקה את הארי חיבוק חם. לאחר מכן היא גם חיבקה את רון.

"עכשיו אתם מוכנים לרדת לאוטו? משרד הקסמים שלך כמה מעופפים כדי שניסע הביתה!" אמר רון. הארי לקח את המזוודה שלו ושלושתם ירדו במדרגות לעבר האוטו.

למטה, חיכו להם 2 מכוניות שחורות.

"מה לעזאזל?! אמר רון.

פתאום גברת וויזלי יצאה מאחורי האוטו.

"זה רוניפוני, המכוניות החדשות של משרד הקסמים. קדימה, בואו תכנסו! אין ממה לפחד!!!" אמרה גברת וויזלי.

"אבל איפה האחרים גברת וויזלי?" שאל הארי.

"אל תדאג הארי. הם כבר בבית..." אמרה גברת וויזלי ונכנסה לאוטו.

רון, הארי והרמיוני מיד אחריה. גברת וויזלי לא נראתה בשטח.

"איפה את אמא?" שאל רון. לא נשמעה תשובה.

"שמתם לב שאין נהג?" שאלה הרמיוני.

הארי התסכל על המושבים. לא היה הגה ולא היו בלמים ולא היה מנגנון תעופה.

"מה קורה פה?" שאל רון ומיד הופיעה כתובת אל הזכוכית הקדמית: "נא לשבת על הכיסאות. אין לגעת בחגורות הבטיחות פרט לנשים בהריון ואנשים עם בעיות לב".

הארי, רון והרמיוני התיישבו בחשש.

פתאום הכיסאות נעלמו וחלל גדול נפער מתחתיהם.

הם נפלו.

"אהההה!!! מממממהה קקוווורררהההה פפההההההה?!" אמר רון בקושי.

"אאאננני ללללאאא ייווודעעע!!!" ענה לו הארי..

הם המשיכו ליפול.

בדרך הם ראו דלתות וחלונות ופתחים שונים בצבעים מוזרים. עיניים התסלו עליהם בכל דלת.

פתאום, בתחתית הבור הייתה דלת קטנה שנכתב עליה "בית וויזלי".

"לשם!!!" אמר הארי שהבחין בדלת, אך היה מאוחר מידי. הם המשיכו ליפול למרות המאבקים שלהם להגיע לדלת.

הארי, כמחפש מיומן, תפס את ידית הברזל של הדלת. רון והרמיוני נתפסו ברגליו.

הארי ניסה לסובב את הידית אך היא לא הסתובבה.

"זה נעול!!!" צעק הארי.

"מה אנחנו צריכים לעשות?" שאל רון.

"אני יודע!!! הרמיוני! תנסי לפרוץ לזיכרונות של גברת וויזלי! היא בטוח תדע איך פותחים את הדלת!" אמר הארי.

"שניה!!!" צעקה הרמיוני והתרכזה בדמותה של גברת וויזלי.

אחרי כמה דקות היא חייכה.

"רק צריך לדפוק בדלת..." היא אמרה בגיחוח.

הארי ידע שאם הוא יעזוב את אחת מידיו מידית הברזל הוא יפיל את שלושתם.

"הרמיוני, עכשיו אני אנסה להעלות קצת את רון. תנסי לתפוס את הרגל שלו!" אמר הארי. הו הרים קצת את הרגל בה נתפס רון. הרמיוי שלחה את ידיה לעבר רגליו של רון ונתפסה בהם.

הארי שלח את רגלו הפנויה לעבר הדלת והחל לבעוט בה.

מולי ישבה בדאגה על הספה.

"איפה הם יכולים להיות?" שאלה את עצמה כמה וכמה פעמים.

היא התסכלה על שעונה שהראה "16:59". עברו כמעט 3 שעות מאז שהיא קפצה למכונית והגיע לביתה.

ביל וצ'ארלי הגיעו לביקור והיא לא רצתה לספר להם שהיא איבדה את הארי פוטר, הרמיוני גרינג'ר ואת אחיהם רון באמצע שום מקום לא ידוע.

"מה את דואגת כל כך אמא? הם יחזרו... בטח יצאו בדלת הלא נכונה..." אמר צ'ארלי בכוונה להרגיע את אימו.

"יש לי רעיון אמא..." אמר ביל והתיישב לצד אימו, "השעון המשפחתי עדיין אצלך נכון?".

"כן... למה?" שאלה גברת וויזלי בקול רועד.

ביל קם על רגליו וניגש לשעון. המחוג של רון הראה "בשום מקום".

"שום מקום, מה?" אמר צ'ארלי.

לפתע נשמעו דפיקות חלושות מעבר האח.

גברת וויזלי וצ'ארלי לא שמעו כלום.

"אמא, איך קוראים לחלל המטומטם הזה שהוא בעצם המעבר של המכוניות החדשות של המשרד?" שאל ביל ברצינות.

"שום מקום..." אמרה גברת וויזלי ופרצה בבכי. צ'ארלי ניגש להרגיע אותה.

"אהה..." אמר ביל לעצמו. הוא ניגש אל מקור הדפיקות והציא את שרביטו.

"אלוהומורה" הוא לחש אל האח.

באיטיות ובזהירות האח החל להיפתח לעבר הסלון בבית משפחת וויזלי.

הארי, רון והרמיוני היו תלויים על הדלת הנסתרת באח.

"איך?... רון!!! הארי!!! הרמיוני!!!" אמרה גברת וויזלי בשמחה ופנתה לחבק כל אחד מהם.

"יש 2 דלתות אל הבית שלנו. זה די נדיר אבל קיים..." אמר ביל.

"ביל!!! צ'ארלי!!! מה אתם עושים פה?" שאל רון שרק שם לב שהם נמצאים שם.

"אתם תראו. השנה הזאת תהיה מעניינת במיוחד..." אמר ביל ועלה עם צ'ארלי לחדר שלהם.

רון הביט על ביל וצ'ארלי עד שנעלמו בחדרם.

הוא תפס את הארי בזרועו ומשך אותו אליו.

"בוא נעלה למעלה..." אמר רון.

הארי עלה בעקבותיו לחדרו הישן והמוכר של רון.

בפינת החדר, ליד ארון הבגדים של רון, עמדו 2 קופסאות. רון התחיל לחטט בהן.

"מה זה רון? מה אתה מחפש?" שאל הארי.

"אתה יודע שאמא לא מרשה לפרד ולג'ורג' שמור את הניסויים והתוצרים שלהם בבית... אפילו לא בחדר שלהם... נשבעתי לא לספר לאמא. היא אף פעם לא חשדה בי שאני עוזר להם... אבל בתמורה הם הרשו לי להשתמש בחפצים שהם שומרים אצלי... הנה זה!!! האוזניעזר!!!" אמר רון מתוך הקופסא.

הארי זכר את ההמצאה המוזרה של פרד וג'ורג'. מוזרה, אך גאונית.

"מה אתה מתכוון לעשות?" שאל הארי.

"שמעתי את אמא אומרת שביל וצ'ארלי יצטרפו אלינו לסמטת דיאגון. ניקח את האוזניעזר ונצוטט אם נצטרך..." אמר רון.

"אבל ישימו לב?" של הארי.

"לא" אמרה הרמיוני שנכנסה בדיוק חדר.

"אך בדיוק? הם לא בלתי נראים..." אמר הארי.

"אבל הם יהיו. דיברתי עם מיה לפני שהתעוררת. היא לימדה אותי תיאורטית איך לעשות קסמי שינוי צבע מסובכים. נראה לי שאני אצליח. זה לא כל כך מסובך כמו שזה נראה... היא אמרה שלומדים את זה בקורסי החובה בשנה השביעית, אז גם אתם תדעו לעשות את זה עד סוף השנה..." אמרה הרמיוני. היא הוציאה את שרביטה ואמרה כמה מילים. לאחר מכן היא עשתה תנועות מסובות עם ידיים סביב לאוזניעזר ופתאום הוא החל לאבד את הצבע.

"הפסק!!!" אמרה הרמיוני כשהאוזניעזר הגיעו למצב שרק מי שמחזיק את האוזניעזר ממש קרוב יוכל לראות אותם.

"אבל למה לא העלמת אותם לגמרי?" שאל הארי.

"כי אז לא נוכל למצוא אותם ולהחזיר אותם למצב המקורי... זה הכל..." הסבירה הרמיוני בקצרה ויצאה מהחדר.

מיד אחרי שיא נעלמה בקומה התחתונה הופיעה גרת וויזי בפתח החדר.

"מה אתם בוהים ככה סתם באוויר?" היא שאלה.

"אנחנו?! אנחנו סתם... לא יודע..." ענה רון.

"לכו תתלבשו שניכם. אני חושבת על משהו בסגנון הגלימות של הקוסמים החשובים. אבל לא אלה של הוגוורטס... אני עוד מעט אביא לכם משהו ללבוש..." אמרה גברת וויזלי וירדה למטה.

אחרי 10 דקות חזרה גברת וויזלי כשבידיה 2 חליפות מהודרות של קוסמים. אחת בצבע זהב והשנייה בצבע ארגמן.

"אמא... איך השגת את זה?" שאל רון.

"לא היית צריכה גברת וויזלי..." אמר הארי.

בדיוק כשרון שאל את שאלתו נשמע צווחה מהחלון.

הינשוף שהביא כל בוקר את הנביא היומי נכנס דרך החלון הפתוח בחדר.

"טוב... אני... אה... אני אהיה למטה... תגידו לי אם יש משהו מעניין..." אמרה גברת וויזלי והתחמקה החוצה.

רון פתח את העיתון. "הכספת האבודה". זאת הייתה הכותרת הראשית.

רון התחיל לקרוא את הכתבה.

"אני לא מאמין..." אמר רון.

הכתבה דיברה על כספת נסתרת שהייתה כנראה שייכת לאחד מקדמוני וויזלי ועברה מדור לדור. בכספת היו מיליוני אוניות. היה שם גם כתוב שכשביליוס וויזלי גילה על הכספת, הוא כתב על קלף נסתר שנתן לג'ון פוטר, סבו של הארי פוטר, שהוא משיר כחצי מהכסף למשפחת פוטר. הכסף הועבר לידי גברת וויזלי שהעבירה אותו לכספת שלה בבנק.

"מזל טוב רון!!! עכשיו אתה יכול לקנות לך מטאטא חדש!!! ננצח ככה בטוח בקווידיץ'!!!" אמר הארי בשמחה וחיבק את רון.

***

משפחת וויזלי, הרמיוני והארי נכנסו לבית קטן בסוף סמטת דיאגון. האזור נראה די חשוך וזול. היה ערב ולכן הארי לא הבחין בסביבה.

למרות גודלו של הבית, חדר הכניסה היה ענק. הוא היה מעוצב כמו כניסה למלון מפואר.

"ברוכים הבאים לבית האירוח "טוטסי". יש פה דרכי קיצור לכל חנות בסמטה וחנות עם החפצים הכי משובחים שנמכרים בסמטה. לנוחיותכם, כל יציאה שלכם, אתם תחוו חוויה מיוחדת במינה. תצטרכו לעבור במכונת "ההלבש סרק". אני מזכירה, זה חובה. המכונה תלביש אתכם בבגדים הכי טובים ומתאימים לאותו היום ולמטרה שבגללה אתם יוצאים. לאחר מכן היא תסדר את שיערכם באותו העיקרון. הנה המפתחות של חדריכם.הזוג וויזלי, חדר 331. צ'ארלי וביל וויזלי, חדר 332. פרד וג'ורג', הבעלים של חנות התעלולים של האחים וויזלי, חדר 334. הרמיוני וג'יני, חדר 335. רון וויזלי והארי פוטר... חדר 336. כבוד גדול לפגוש אותך מר הארי פוטר. הגברת מיה אוונס אמרה לי להודיע לך אם תתארח במלון הזה שהיא נמצאת בחדר מס' 338. תהנו!" אמרה הפקידה.

כל אחד לקח את המפתחות של החדר שאליו הוא השתבץ.

רון והארי עלו לחדרם.

לפניהם נפער חדר מפואר עם שתי מיטות מרופדות ענקיות. במרפסת הענקית שלהם היתה בריכה . ליד הכניסה היתה דלת שחורה. הארי נכנס לראות לאן היא מובילה. הוא הופתע לגלות שיש שם מגרש קוודיץ' אולימפי ומאמן פרטי שאימן את גדולי שחקני הקוודיץ'.

"מגניב..." אמר הארי.

"טוב רון... תהנה לך עם המאמן האישי... אני הולך אל מיה..." אמר הארי כשהוא מביט מבט אחרון ברון המדבר עם המאמן.

"מעניין איך נראים החדרים של האחרים..." חשב הארי.

הוא יצא מהחדר.

כל האורות כבו. לפניו הופיע לוח אלקטרוני שעליו נכתב: "זוהי מכונת ההלבש סרק. ברוכים הבאים".

לפתע הבגדים שעל הארי התחלפו בחולצה עם ציור של אריה עליו ומכנס שחור. על החולצה הופיע גלימה שחורה של הוגוורטס.

אחרי בחירת הבגדים המכונה התחילה במלאכת הסירוק.

זה לקח הרבה זמן. השיער של הארי פשוט לא נשמע למסרקים. לבסוף המכונה התייאשה והוציאה את המספריים.

"לא... את לא תעזי..." איים הארי. אבל המכונה הייתה בשלה.

הדלת של המכונה נפתחה והארי מצא את עצמו ליד הדלת של חדר מס' 338.

הדלת נפתחה.

"היי הארי. תספורת יפה." אמרה מיה מתוך החדר. החדר שלה היה מעוצב כמו חדר אימונים של הילאים.

"כן... מכונה ארורה..." הארי אמר והסתכל על מיה. היא נראתה כרגיל.

"כדי שהיא לא תעשה לך כלום אתה רק צריך לחשוב כאילו אתה הולך לשום מקום. ככה היא לא יודעת מה לעשות... זה משגע אותה... אבל בכל זאת היא ספרית די טובה..." אמרה מיה ופרעה את השיער של הארי.

"זה באמת עובד?" שאל הארי.

"סמוך עלי" אמרה מיה.

"אז... מתי אנחנו הולכים לסמטה עצמה?" שאל הארי.

"נראה לי שעוד היום... אני צריכה לקנות שרביט חדש... הישן שלי נשבר באמצע אימון... אני מעדיפה נוצות של עוף חול.. איזה שרביט יש לך?" שאלה מיה.

"עץ צינית ונוצה של עוף חול" אמר הארי.

"עץ צינית ונוצה של עוף... שובו שמיים הארי! אתה יודע שגם לוולדמורט יש אותו השרביט?מאיזה עוף חול הנוצה? פוקס?" שאלה מיה.

הארי הינהן.

"אתה תיזהר איתו הארי..." אמרה מיה.

"אני יודע! זה השרביט התאום של הזה של וולדמורט. מה הביג דיל?" שאל הארי.

"אהה... אני... אני מצטערת אם עצבנתי אותך... אני פשוט..." אמרה מיה.

"זה בסדר... אני מתעצבן בקלות עכשיו..." קטע אותה הארי.

"טוב... אם אתה מוכן, נראה אותך מולי בתחרות עד ליציאה לסמטת דיאגון!!!" אמרה מיה ויצאה בריצה לעבר קומת הכניסה.

הארי רץ אחריה.

"נו איפה אתה הארי?" שאלה מיה בקומת הכניסה.

הארי יצא ספורט.

"לא עוד פעם הארי!!!" אמרה מיה. היא כשפה את הבגדים המכושפים והם חזרו לבגדיו הרגילים של הארי.

הוויזלים כבר חיכו בחוץ.

הארי ומיה הצטרפו אל רון והרמיוני.

"היי הארי. מה דעתך ללכת איתנו לחפש ציוד קווידיץ' חדש?" שאל רון.

"בשמחה..." אמר הארי ומיה הסכימה איתו.

הם ניפרדו מהוויזלים ופנו לכיוון חנות המטאטאים.

"מה קרה לשיער שלך הארי?" שאלה הרמיוני ליד חנות הספרים "כרך ודף בע"מ".

"לא כלו..." אמר הארי אך הוא לא הספיק לסיים את המשפט. השרביט שהיה בכיסו, הכאילו קם לתחייה. שרביט עוף החול עף במהירות לכיוון סמטת נוקטורן, לסוף סמטת דיאגון.

"אציו השרביט של הארי!!!" צעקה הרמיוני בריצה.

השרביט העקשן לא הגיב.

הארי, רון, הרמיוני ומיה רצו אחריו.

"הארי!!! הוא תכף יכנס לסמטת נוקטורן!!! חייבים לעצור אותו!!!" צעק רון.

הארי המשיך בריצה.

השרביט פנה ונכנס לסמטה. הם אחריו.

מכשפות וקוסמים מוזרים מאוד הסתכלו עליהם בדרך.

לבסוף השרביט מצא את המטרה שלו. החנות "בורגין וברקס".

הארי נכנס בשקט לחנות וסימן לאחרים לא לבוא אחריו.

לא היה אף אחד בחנות.

השרבט נעלם מעיניו של הארי.

ההארי התחיל לחפש בין ערימות של גולגלות ודברים מוזרים וישנים.

"איזה ענתיקות..." אמר מישהו מבעד לדלת האחורית.

זה היה בורגין.

הארי קפץ לתוך הארון הקרוב וסגר אחריו את הדלת. התברר שהארון, לא היה ארון רגיל, זה היה ארון עץ שכנראה דרכו היה אפשר לעבו למקומות מסוימים. משהו כמו אבקת פלו.

"שלום בורגין" נשמע עוד קול. זה היה דראקו מאלפוי.

"שלום לך מר מאלפוי... מה ברצונך לקנות הפעם?" שאל אותו בורגין.

"אני רוצה את הארון הזה... אני מבין שאתה לא יודע מה הוא עושה.. אני צודק?" אמר מאלפוי.

"נכון מאוד אדוני..." אמר בורגין.

הלב של הארי פוטר דפק בפראיות.

"טוב מאוד... הנה הכסף." אמר מאלפוי ונתן לבורגין שקית מרשרשת.

"תודה רבה..." אמר בורגין.

"ווינגרדיום לביאוסה!!!" אמר מאלפוי.

הארון, והארי בתוכו, התרוממו באוויר. מאלפוי יצא מהחנות והארון מאחוריו. הוא הביט בשעונו והניח את הארון לצד הדרך.

הארי יצא מהארון בשקט.

מאלפוי לא נראה בשטח.

"הארי!!! כל כך דאגנו!!! מצאת את השרביט?" שאלה מיה.

הארי הוציא מכיסו את השרביט שהיה בתוך הארון.

"יופי! עכשיו בואו נלך לחנות המטאטא..." לא גמרה את המשפט מיה.

צעקה חלושה נשמעה מעבר לפינה.

מיה סימנה לחבורה להתקרב.

הרמיוני הוציה את האוזניעזר השקופים והצמידה לקיר.

"תשמע, אלכס. אתה תהיה בצד שלי או שאתה תתכפף מפה, שמעת אותי?!" אמר מאלפוי.

"כן דראקו..." אמר קול לא מוכר.

"עכשיו. לך מפה ושאף אחד לא יראה אותך בדרך! הנה לך גלימת היעלמות..." אמר מאלפוי, "ועכשיו תסתלק!!!".

נשמעו צעדים מתקרבים אך אף אחד לא היה באזור.

מיה התקרבה בשקט למקור הרעשים הקטנים, שלחה את ידה קדימה וחשפה ילד, בגילו של הארי כפי שנראה, בלונדיני ומפוחד, לבוש בבגדים חורפיים.

"לא!!! אל ת'יפגיעו בי!!!" חלש הילד במבטא רוסי כבד.

"אל תדאג. מה השם שלך, ילד?" שאלה מיה.

"אלכסנדר, אבל בבית הסייפר כויילם קוראים לי אלכס..." אמר אלכס.

"נעים להכיר, מיה אוונס. ואלו הם רון וויזלי, הרמיוני גריינג'ר והארי פוטר." אמרה מיה.

"הארי פוטר?! לא ייאמון!!!" אמר אלכס.

"אתה בטח מתכוון, לא יאמן..." תיקנה אותו הרמיוני.

"כבוד גדוייל הארי פוטר..." אמר אלכס והשתחווה לפני הארי.

"כבוד גדול לפגוש אותך אלכס. איפה אתה לומד?" שאל הארי. הוא לעולם לא ראה את אלכס בהוגוורטס והוא לא היה גדול מספיק וחזק מספיק כדי להיות בדורמשטרנג.

"אני לומד בבית הסייפר לונדריקס. זה ברוסיה..." אמר אלכס.

"אהה. לונדריקס. הבנתי..." אמר הארי.

לפתע נורה קללה באוויר. היא עברה ממש ליד הראש של הארי.

"התרחקו ממנו!!!" צעק מישהו מאחוריו.

"פרוטגו!!!" צעקה מיה כשעוד קללה נורה.

"פטריפיקוס טוטאלוס!!!" צעקה הרמיוני. האיש קפא במקום.

 "אם אתה תסכים לא לנסות להרוג אותנו אנחנו נשחרר אותך. אם אתה מסכים תמצמץ פעמיים!" אמרה מיה.

האיש מיצמץ. הרמיוני הסירה את הקללה.

"אלכסנדר שלי!!! בוא הנה!!!" אמר האיש המוזר.

"שלום פרופסור..." אמר אלכס ועזר לאיש לקום.

"אני פרופסור פטרוביץ', מנהל לונדריקס. אלכס..." אמר האיש ואמר לאלכס משהו ברוסית.

"תודה רבה שלא פגעתם בי. נתראה בהוגוורטס! אני בטוח בזה!!!" אמר אלכס ורץ אחרי פרופסור פטרוביץ' שהספיק כבר להיעלם מאחורי המעבר לסמטת דיאגון.

"אנשים מוזרים הרוסים האלו..." אמר רון.

"טוב הארי, רון, הרמיוני, אנחנו צריכים לזוז..." אמרה מיה וארבעתם פנו לעבר סמטת דיאגון.

"הוא מוזר הילד הזה... אל תתעסקו איתו... אתם שמעתם, הוא עם מאלפוי... הוא קוסם אפל..." אמר הארי.

"אתה חושב ככה?" שאלה הרמיוני.

הערות: אם יש לי שגיאות אז תגיבו ותספרו לי...

על הפרק הבא: הפתעת המצנפת

הארי, הרמיוני, וחלק ממשפחת וויזלי נוסעים בחזרה להוגוורטס,

לשנתו האחרונה של הארי.

הכל נראה רגיל אך כשמגיע הזמן של המיון, המצנפת ודמבלדור מצליחים להפתיע את

כולם, אך לא כרגיל, אלא הפעם בהפתעה גדולה...

הפרק הקודם