תאומות מתחלפות

הרכבת הגיעה לתחנה בהוגסמיד בשעת ערב מוקדמת, וברגע שנעצרה נהרו עשרות התלמידים שהיו בה לעבר הרציף. גם אנה וג'נה ירדו מהרכבת, מהוססות, חוששות.

"תלמידים חדשים, לפה!" הרעים קול חזק את הרציף. שתי הבנות הפנו את ראשיהן והבחינו בדמות אדם עצום, כמעט ענק, שעמד בקצה הרציף.

"בואי, ג'נה" אמר אריק ותפס בידה של ג'נה.

"כן, אני באה" אמרה ג'נה והניחה לו לגרור אותה לעבר הענק.

"אני חושב שצריך ללכת לעברו" אמר ארתור ג'יימס.

"את באה?" שאל את אנה.

"אנה?"

אבל אנה כבר הלכה משם בצעדים גדולים ומהירים לעבר הענק, נחושה להתרחק ככל האפשר מארתור ג'יימס המעצבן.

כך נוצר המצב ששתי הבנות עמדו ממש בסמוך לענק. ג'נה עם חבריה החדשים, סיימון, אריק ואיאן, ואנה לבדה. המצב הזה יצר גם מצב שבו שתי הבנות יכלו לראות אחת את השנייה, וזה ממש לא היה משהו שהן היו מעוניינות בו.

"תלמידים חדשים, תלמידים חדשים, בואו לפה!" המשיך לקרוא הענק במשך כמה דקות, עד שחשב שכל תלמידי השנה הראשונה לצידו.

"אני האגריד, בואו אחריי בבקשה" אמר להם האגריד ותלמידי השנה הראשונה הלכו אחריו בצייתנות, מחליפים ביניהם מבטים חוששים.

"נשוט בצי הסירות האלו לאגם. מקסימום חמישה בכל סירה. אין צורך לנווט את הספינה, הן מכושפות כך שהן ישוטו לבד! נשוט עד שנגיע למדשאות ומשם נטפס דרך הגבעה לטירת הוגוורטס. לעלות לסירות!" קרא האגריד.

סיימון, איאן, אריק וג'נה התיישבו במהירות יחדיו באחת מהסירות הקטנות.

אנה הביטה סביבה, מנסה למצוא סירה בה תוכל לשבת, אך האגריד הגיע לפני שהספיקה למצוא כזאת.

"הנה, תצטרפי לרביעייה הנחמדה הזאת ששם" אמר וגרר את אנה לעבר הסירה שבה ישבו ג'נה ושלושת חבריה. האגריד היה כל כך עסוק בשמירה על תלמידי השנה הראשונה שלא הבחין אפילו בדמיון בין שתי הבנות.

"אבל..." מלמלה אנה ובכל זאת מצאה את עצמה ישובה ליד הילדה המסתורית והמוזרה, שנראתה בדיוק כמוה.

הסירה החלה לשוט בדיוק באותו הזמן ששלושת הבנים השמיעו קריאות התפעלות. לעומת האגריד, הם הבחינו בדמיון בין הבנות.

"ג'נה, לא אמרת לנו שיש לך תאומה!" אמר סיימון.

"היא לא התאומה שלי!" אמרו ג'נה ואנה בכעס.

שלושת הבנים הביטו בהם בבלבול.

"מה זאת אומרת? אתן נראות בדיוק אותו הדבר! אני מתכוון, לג'נה יש שיער קצת יותר קצר, אבל חוץ מזה.." אמר אריק.

"לא פגשתי אותה בחיים שלי!" קראה ג'נה במחאה.

"גם אני לא פגשתי אותה אף פעם" אמרה אנה שהרגישה כאילו נשכחה במהלך השיחה.

"איך קוראים לך?" שאל איאן בנימוס.

"אנה מור" אמרה אנה ומצאה את עצמה מסמיקה לפני הספיקה לעצור.

"אנה...יש לי בת דודה בשם אנה" אמר סיימון.

ג'נה הביטה בזעף באנה. זה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה, שהילדה המעצבנת הזאת תתחבר עם החברים החדשים שלה.

"יכול להיות שאתן באמת סתם דומות אחת לשנייה. אני מתכוון, לכל אחד יש בטוח מישהו אחד בעולם שנראה בדיוק כמוהו, ואולי אתן פשוט פגשתן במקרה את האחד הזה" אמר איאן ומשך בכתפיו.

"אנחנו לא נראות דומות בכלל " אמרה ג'נה פתאום.

"מה? כמובן שאנחנו דומות!" אמרה אנה בהפתעה. למרות שגם היא לא חיבבה במיוחד את ג'נה, היא לא יכלה להכחיש את העובדה הזאת.

"ממש לא. אני קצת יותר רזה, ואהמ... השיער שלי הרבה יותר מטופח, אני מתכוונת, תראו, הכול קצוות מתים" אמרה ג'נה ואחזה בשיערה של אנה.

"השיער שלי מטופח מאוד!" אמרה אנה הנעלבת.

"והשיניים...חמודה, איזה כישוף או שיקוי שיישר אותן לא יזיק" אמרה ג'נה.

שלושת הבנים ציחקקו בעוד אנה מסמיקה מרוב כעס ובושה.

"ואת...את.." אמרה אנה וניסתה למצוא חסרונות במראה החיצוני של ג'נה.

"אני מה?" אמרה ג'נה והביטה באנה בלגלוג.

אנה הביטה בה לרגע בחוסר אונים, יודעת שאם לא תמצא מיד חיסרון בולט בג'נה היא תהיה מושא הלעג של שלושת הבנים.

"אני חושבת שאת קצת מתוחה לפי הציפורניים שלך" אמרה אנה בחיוך מלא בניצחון. ג'נה הסמיקה והשפילה את מבטה לעבר ציפורני ידיה הכסוסות. זה היה מנהג ישן שלה, מאז שזכרה את עצמה.

אריק וסיימון ציחקקו אם כי איאן נשאר נאמן ושמר על ארשת פנים רצינית, אם כי חיוך קטן הבליח על שפתיו לשנייה או שתיים.

שאר המסע בסירה הקטנה לעבר הטירה נעשה בדממה. ג'נה ואנה החליפו מבטים כועסים בעוד שלושת הבנים הנבוכים נמנעו מלהתערב.

בסופו של דבר, הסירה נעצרה למרגלות הגבעה שעליה שכנה טירת הוגוורטס. התלמידים ירדו מהסירות ומיהרו לעבר האגריד, שירד מהסירה שלו.

אנה ניצלה את ההזדמנות כדי להתרחק מג'נה ככל האפשר, ומצאה את עצמה נדחקת בין שתי ילדות זהובות שיער.

"את יודעת לאן הולכים עכשיו?" שאלה אנה את אחת הילדות.

"לטירת הוגוורטס, כמובן" אמרה הילדה.

"לא, אני מתכוונת, אנחנו הולכים להתמיין עכשיו?" שאלה אנה.

"כמובן" השיבה הילדה השנייה.

"אני כל כך לחוצה. אני מקווה שאתקבל לגריפינדור" מלמלה אנה בעוד קבוצת הילדים מתחילה לעלות ביחד עם האגריד על הגבעה, לעבר הוגוורטס.

"גריפינדור? אני ואשלי נלך לרייבנקלו" אמרה אחת הילדות בהתנשאות.

"מה שמרי אמרה" אמרה אשלי בלא פחות התנשאות.

"למה אתן בטוחות כל כך שתלכו לרייבנקלו?" שאלה אנה.

"כל המשפחה שלנו הלכה לרייבנקלו. אני ומרי בנות דודות, והאחים הגדולים של שתינו הלכו לרייבנקלו. ברור שגם אנחנו נלך לשם" אמרה אשלי.

"אתם יודעים, מצנפת המיון תבחר אתכן לפי תכונות האופי שלכן, לא לפי קרובי המשפחה שלכן.." אמרה אנה.

"שטויות במיץ עגבניות" אמרה מרי, שמשום מה נראתה קצת לחוצה.

"זה נכון! אמא שלי סיפרה לי שהייתה לה חברה שכל המשפחה שלה הלכה לסלית'רין, במשך מאות שנים, והיא עצמה הלכה לגריפינדור. איך אתן מסבירות את זה?" אמרה אנה.

"את סתם משקרת" קבעה אשלי ומשכה משם את בת דודתה.

אנה נותרה לבדה, מתוסכלת. היא אפילו לא הגיעה עדיין להוגוורטס וכבר פגשה בהמון ילדים לא נחמדים.

ארתור ג'יימס, בנות הדודות המעצבנות האלו, והגרוע מכל... ג'נה.

ג'נה לעומתה, הייתה במצב רוח טוב כאשר נכנסה דרך דלתות האלון הכבדות לטירת הוגוורטס, שעליה רק חלמה בחודשים האחרונים.

"וואו" פלטו תלמידי השנה הראשונה הנרגשים.

הם הספיקו רק לשלוח מבט חטוף באולם האוכל הגדול, בו חיכו שאר תלמידי בית הספר, לפני שהובלו לחדר צדדי.

בחדר הזה חיכה להם אדם נמוך קומה, כמעט גמד, שהציג את עצמו בתור פרופסור פליטיק. הוא בירך אותם על הגעתם להוגוורטס, איחל לכולם בהצלחה בשבע שנות הלימודים המצפות להם, והסביר להם על מיון התלמידים לבתים.

לאחר שכל התלמידים היו מוכנים, סידר אותם פרופסור פליטיק בטור ארוך לפי סדר שמות המשפחה שלהם, שיהיה הסדר שבו יתמיינו.

מבחינתן של ג'נה ואנה, זה לא היה הסידור הטוב ביותר. אנה מור וג'נה מורגן עמדו אחת אחרי השנייה בטור התלמידים, מזעיפות פנים בעודן יוצאות לעבר האולם הגדול.

המיון החל.

ארתור ג'יימס התמיין לבית רייבנקלו, ונראה גאה יותר מטווס מנופח כאשר צעד לעבר השולחן בעל המפה הכחולה-כסופה.

אריק, סיימון ואיאן התמיינו שלושתם לבית גריפינדור, מחייכים חיוכים רחבים בהגיעם לשולחן הבית לעבר ג'נה המתוחה.

אשלי התמיינה לבית רייבנקלו, אך לעומתה, בת דודה מרי- התמיינה לבית הפלפאף. מבוכה הייתה מילה חלשה לתאר את מה שנראה על פניה של מרי, אם כי היא לא נראתה ממש מופתעת.

"מור, אנה" קרא פרופסור פליטיק.

"בהצלחה" שמעה ציוץ דק מאחוריה.

 היא הסתובבה וראתה את ג'נה מחייכת אליה.

"תודה.." מלמלה, מעודדת משום מה.

היא התיישבה על השרפרף הקטן בעוד פרופסור פליטיק מניח את המצנפת הכבדה על ראשה, ומיד קול קטן החל להתנגן בתודעתה.

"אנה מור.. בואי נראה, אני רואה פה חוכמה ותבונה, רגישות גבוהה- אולי אפילו גבוהה מדי..יש פה אומץ לא מבוטל וכריזמה גבוהה..אוי, אני רואה כמה את רוצה ללכת לגריפינדור, ילדה. אל תדאגי, אני אשלח אותך לבית-"

"גריפינדור!" קראה המצנפת, ואנה, מלאת הקלה ואושר, הלכה לעבר שולחן גריפינדור, מנסחת בראשה את המכתב מלא השמחה שתשלח לאמה.

"מורגן, ג'נה" קרא פרופסור פליטיק.

ג'נה התיישבה על השרפרף בעוד הפרופסור מניח את המצנפת על ראשה.

"וואו, איזו אישיות. כריזמטית, כובשת, מלאת שמחת חיים. בעלת מזג חם, אבל זה עוד אחד מהמאפיינים של הבית שאליו תלכי-"

וג'נה כמעט צעקה מרוב אושר, יחד עם מצנפת המיון,

"גריפינדור!"

ומיהרה להתיישב בין איאן לאריק, ששמרו לה מקום, בשולחן גריפינדור.

הסעודה החלה לאחר שהילד האחרון, ילד בשם אוליבר, התמיין לבית הפלפאף. האוכל היה מצוין, והאווירה הייתה נהדרת בשולחן גריפינדור.

מרוב כל זה, שתי הבנות שכחו לא להיות נחמדות אחת לשנייה, ולמגדל גריפינדור הם הלכו ביחד, שלובות זרועות ומצחקקות.

חמש תגובות להמשך(:

הפרק הקודם		הפרק הבא